כשהיא סיר לחץ של תרבויות, שפות וחלומות, ניו יורק של שנות ה-50 הייתה מקום שבו מהגרים ניסו לבנות חיים חדשים. הנושא הבוער הזה, שניכר לעיניהם של היוצרים בארצות הברית, הוליד יצירות שהפכו לאבני יסוד בתרבות האמריקנית. מתוך הרחובות של ברוקלין והשכונות הסוערות של מנהטן נולדו מחזות כמו "סיפור הפרברים", שבו המהגרים מפוארטו-ריקו חלמו - דרך שירה וריקוד - על אמריקה; וב"מראה מעל הגשר" תיאר ארתור מילר את המהגרים האיטלקים שנאבקים לשמור על כבודם וזהותם בעיר שמשתנה במהירות. שתי היצירות דומות במובנים רבים, אך שונות במהותן: הראשונה - שעולה בימים אלה בבית ליסין - גרנדיוזית, צבעונית ונחשבת לאחד ממחזות הזמר האהובים בכל הזמנים; ואילו זו של מילר, המועלית כעת בהפקת התיאטרון העברי, מציעה משהו אינטימי יותר, בלי רעשי רקע ובלי גינונים.
במרכז המחזה "מראה מעל הגשר" ניצב אדי קרבונה (נתן דטנר), פועל נמל קשוח משכונת מהגרים איטלקיים בברוקלין, שחי עם אשתו ביאטריס (נילי צרויה) ואחייניתה הצעירה קתרין (אודיה ירון), שגדלה איתם מאז שהתייתמה בילדות. כשאלו מארחים בביתם שני קרובי משפחה שהוברחו לארצות הברית מאיטליה בחיפוש אחר פרנסה, מתערער הסדר של המשפחה. אחד מהם, רודולפו (גל פופלר), מתאהב בקתרין - והקשר ביניהם מצית באדי קנאה עזה - שנעה על התפר שבין קנאת אב לקנאה רומנטית מודחקת. מתוך ניסיון "להגן עליה", הוא הולך ומסתבך במאבק שבין כבוד לחוק, ובין משפחה לבגידה, אובססיה שהולכת ומכלה אותו ואת כל מה שחשוב לו.
התיאטרון העברי, שנע בין היכלים בארץ, מזוהה בעיקר עם מחזות הזמר שלו - כדוגמת "עפרה" על סיפורה של עפרה חזה, "צלילי המוזיקה" ובקרוב גם "גברתי הנאווה" - אך הפעם, בהובלתו של נתן דטנר (שגם מביים וגם מככב), בחר להעלות הפקה צנועה יותר. בעיבוד הזה של "מראה מעל הגשר" יש תפאורה (בעיצוב לילי בן נחשון) פשוטה יחסית - שכונה ישנה, גשר ברוקלין ברקע וסלון משפחת קרבונה במרכז - והיא משמשת רקע סולידי לסיפור האנושי.
את העלילה משרתים כל האלמנטים הטובים שבונים מתח, ומגייסים את הקהל כשברור שמשהו רע עומד להתרחש. אם זה השיח שמתקיים בהתחלת המחזה על משפחת מהגרים שנקרעה בעקבות הפללה לרשויות - שעלול לגלות על הסכנה המתקרבת, או הרמזים המטרימים לכך שאדי רואה בקתרין יותר מסתם בת.
יותר מכל תורמת למתח דמותו של עורך הדין השכונתי (בגילומו של אלי גורנשטיין הנפלא, בעל הקול החד-פעמי) שמתפקד כמעין מספר כשהוא שובר קיר רביעי. בשונה מדמויות-מספר שפעמים רבות נועדות למלא חורים בעלילה או להקפיץ אותה קדימה ואחורה בזמן, הדמות במחזה הזה בנויה חכם יותר, היא מוסיפה רובד של עיסוק בין חוק לצדק. כשאדי יוצא למלחמה ברודולפו, המחזה למעשה שואל מה קורה כשהחוק היבש מתנגש עם הקוד המוסרי של היחיד או של הקהילה - כשבפער בין שני הדברים נוצרת הטרגדיה.
כשהאלמנטים מסביב פשוטים - כמו בהפקה הזו - האחריות נופלת על השחקנים, שנדרשים להחזיק את המתח ואת הדרמה בעצמם. נדמה שהשאיפות כאן אינן לייצר חידוש בימתי (כמו שהפקות מנסות לעשות לרוב בשנים האחרונות), אלא לכבד את המחזה עצמו - ואולי מכאן גם בחירתו של דטנר לשמש בו זמנית כבמאי וכשחקן ראשי. אך ייתכן שאם לא היה נדרש למקבל את שני התפקידים, החולשות הבימתיות היו פחות ניכרות, בעיקר ברגעים הדרמטיים שבסיום - שלעיתים מכים חזק מדי ומאבדים מהאמינות.
3 צפייה בגלריה
אם כבר לשים דגש על סיפור - אז שיהיה של מילר. מתוך "מראה מעל הגשר" בתיאטרון העברי
(צילום: יוסי צבקר)
עם זאת, כשחקן, דטנר נכנס היטב לנעליו של אדי; יש לו את כל המניירות המדויקות של גבר-אלפא ישן שמרגיש שהקן שלו מאוים, והוא יודע לנוע בין כוחנות לגילויי רוך. ברגעים מסוימים, כשהוא טוען שלרודולפו יש גינונים נשיים ולכן הוא לא מתאים לקתרין, קשה שלא לתהות האם לאדי גם יש תסביך מול מיניות מודחקת - מה שמוסיף עוד עניין להפקה. גם צרויה, ירון ופופלר מחזיקים את הדמויות היטב - אם כי אצל ירון, שמבוגרת מדמותה שטרם מלאו לה 18 שנים, נוצר לעיתים פער בין הילדותיות שדורש התפקיד לבין הנוכחות הבוגרת שהיא מביאה לבמה.
בסופו של דבר, כשמורידים את כל הקישוטים, נשאר רק הטקסט - והכוח שבו. המחזאי האמריקאי, שחתום גם על קלאסיקות כמו "כולם היו בניי" ו"מותו של סוכן", הוא אולי הגדול מכולם כשזה מגיע לכתיבת דרמה משפחתית פשוטה אך מרתקת, ואם כבר לשים דגש על סיפור - אז שיהיה של מילר. כי, כשהסיפור טוב והיחסים בין הדמויות מלאים במתח ובמורכבות, גם סוד קטן או צורך שלא נאמר בקול מספיקים כדי להחזיק הצגה שלמה. זו בדיוק הסיבה שמחזותיו שורדים כל מבחן זמן - בזכות הפשטות, הדיוק והאנושיות שבהם.
