תאונה קלה על האופנוע הפכה לשורת מפתח ב"30 לילות רצוף", האלבום החדש והיפהפה של ג'נגו: "עפתי באוויר/ השניות עברו כמו נצח/ לא חשבתי על עצמי/ רק על מה שקורה לך/ אין רע/ רק טוב". במציאות ג׳נגו לא ממש עף באוויר אלא החליק על כתם שמן, ומושא הדאגה שלו הייתה בתו הבכורה שישבה מאחוריו. כולם בסדר, תודה על ההתעניינות, אבל ההבנה ש"אין רע/ רק טוב" תורגמה על ידי ג׳נגו ושותפו לרוב כתיבת השירים באלבום, אלעד שודלר, לחלק ממה שג׳נגו מתאר בתור "האלבום הכי רוחני שלי".
איך זה מתבטא ב"אין רע"?
"אמרתי לאלעד כל הזמן, שמע, אין כזה דבר ׳רע׳. גם אם קורה משהו רע, איכשהו בסוף זה מסתדר לי. זה פותח לי את מה שהיה סגור. יצא כבד כמו שאני אוהב. ואין יותר אופנוע".
בגלל זה?
"דווקא בגלל תאונה של אשתי עם הבן שלנו. גם לא משהו חמור בכלל, אבל היא אמרה לי שאין לה כוח יותר, שמישהו מתקשר ובית חולים וזה. אז אין אופנוע יותר. הבעיה שהיא צריכה כל הזמן את האוטו, אז נשארתי בלי רכב. מצד שני אני הולך פי מאה יותר ממה שהלכתי קודם, והתאהבתי באוטובוסים".
אופנוע זה כמו קעקועים לא? לוותר עליו זה לוותר על משהו באישיות.
"לגמרי, וגם פתאום אתה מגלה את הפקקים. מצד שני זה בטוח יותר".
לפחות לא לקחו את הגיטרות.
הוא צוחק ומכריז: "לא יקחו לי את הגיטרות!"
"אנחנו לא מסתכלים על מוות רק בצורה עצובה"
אבל האמת היא שהשנתיים האחרונות לקחו לא מעט מעמיר רוסיאנו, המוכר כבר 35 שנה בתור ג׳נגו לכל מי שהרוק הישראלי יקר לליבו. זה לא רק מה שכולנו איבדנו: אביו נפטר לפני שנה ואימו רק לפני חודש ימים, אחרי שנים של ייסורים שהפכו את סוף הסיפור ליותר צפוי אך לא פחות עצוב. על כך נוסף מותם של שני חברים קרובים בשוחות של סצנת הדיסטורשן העברית, דן תורן ואביב מארק ז״ל.
"כן, היה הרבה מוות", הוא אומר, "אבל אנחנו לא מסתכלים על מוות רק בצורה עצובה. אמא שלי, למשל, סבלה הרבה זמן וכולנו סבלנו כי היא סבלה. אבל דן, זה היה הלם ושוק, אף אחד לא ציפה לזה. הוא היה פה (באולפן הביתי של ג׳נגו, ע"ש) שבועיים לפני. היינו מקליטים, כותבים, עושים מלא דברים. ואז דיברתי איתו בטלפון והוא התנשף ושאלתי אותו 'מה קורה?' אז הוא אמר לי, 'זה מה שקורה כשאני הולך לשירותים'. בשנייה אחת זה כאילו נהיה קיצוני, ואף אחד עדיין לא ידע באמת מה קורה.
"רק אחרי זה הוא הלך לבדוק", ממשיך ג׳נגו, אבל מהרגע שהוא בדק את זה, זה בתי חולים ואנחנו לידו וזהו. זה שוק והלם עד היום. כן, זה מפחיד שאנשים הולכים בגיל צעיר".
עם אביב אני מניח שזה היה אחרת בגלל ההיסטוריה הרפואית שלו.
"רוב האנשים שהיו חולים במחלת ריאות כמו שלו היו הולכים תוך חמש שנים. והוא הצליח להמשיך ולהמשיך וקיבל את התור להשתלה ונראה היה שיהיה בסדר, אבל לא. אני מבין שהאנשים סביבי, בטח דור אחד מעליי, הם כבר מבוגרים יחסית. ואני מקווה שאנשים שאני מכיר ישרדו יותר זמן".
הקדשת את האלבום להוריך. יש משהן ביתמות שגורם לך להרגיש, "זהו, מעכשיו זה באמת עליי"?
"אם נשים באמת יד על הלב, יכול להיות שאני עדיין לא נמצא במחשבה הזאת על ההורים שלי, ועדיין לא הצלחתי לעכל לחלוטין את המצב החדש שלי. אז אני לא באמת יכול להגיד אם זה. יכול להיות שעוד שנה אני אחשוב על זה אחרת. אבל כרגע זה עדיין מעורפל ולא ברור".
"הייתי שמח שכולם יהיו טבעונים, אבל אני מבין שזה לא יכול לקרות"
בגיל 56 ג'נגו לא מחפש את מה שממילא אף פעם לא היה בהישג יד מבחינתו, גם לא בשנים שבהן התחכך עם הצלחה מסחרית בזכות תערובת אסקוט (שם ניגן בס) ו"החדר האינטימי שלי" (אותו כתב והלחין יחד עם אסף אמדורסקי) וגם שיר אחד מימי ג'נגו הלהקה, "כמו פעם", שהיה ונותר אחד הפזמונים הכי כיפיים וקליטים שהפיקו הניינטיז.
ג'נגו השלים מזמן עם מעמדו: אזרח של כבוד בממלכת האלטרנטיב שלמד לתפקד, להתפרנס וגם לאהוב את מקומו בארצות המיינסטרים כנגן מבוקש ומפיק מנוסה. בשיר "תברח מכאן", מתוך אלבום הסולו הנפלא "לנשום במים", הוא כתב "תזרוק אבנים על השיטה"; היום נראה שג'נגו מקבל אותה בפרחים. "אני רואה בעצמי טיפוס מחתרתי שמשתף פעולה עם המיינסטרים באהבה", הוא אומר, "אני מנסה לקחת את הדברים הטובים שהוא נותן. ויש כאלה, לאו דווקא כסף".
אז מה כן?
"אין אלטרנטיבה בלי מיינסטרים, ולכן טוב שיש אותו. נגיד אני טבעוני, כן? אבל אני חי עם אנשים שאוכלים בשר בכל הכוח ולא סובלים טבעונות. ואני חי עם זה בשלום ובכיף. הייתי שמח שכולם יהיו טבעונים, אבל אני מבין שזה לא יכול לקרות, וזה בסדר. אז אני עושה מוזיקה שיכולה להישמע לחלק מהאנשים מאוד אלטרנטיבית, אבל היא בעצם לא איזה משהו קיצוני מדי. ניסיתי לעשות אלבומים אינסטרומנטליים, אבל התברר שאני היחיד שאוהב אותם".
5 צפייה בגלריה
אזרח של כבוד בממלכת האלטרנטיב, אורח מבוקש במיינסטרים. עטיפת האלבום "30 לילות רצוף", ג'נגו
"30 לילות רצוף", האלבום העשירי במספר (כולל שני האלבומים האינסטרומנטליים), מייצג נאמנה את המקום הזה: אמן שלם אך לא שבע, גבר בעשור השישי לחייו שעדיין נשמע לפעמים כמו נער שמסתגר בחדר עם הווינילים של פייבמנט וסוניק יות׳. גם בכתיבה, על אף שרובה נעשתה בשיתוף עם אלעד שודלר ("רציתי לפתוח את היחסים", הוא אומר בחיוך), משדרת פגיעות וחושפנות. לא שבעבר היו שם חידות היגיון, והקול המתוק-עצוב שלו תמיד נתן עוד סיבה להזדהות עם התוכן, אבל בשירים כמו "בית זה יותר" ו"האמת" ג'נגו כמו מודה שזה לא, ובכן, כמו פעם. "אני נמצא באיזו סיטואציית גיל מבלבלת", הוא אומר, "כי בעצם בשביל לעשות אלבום כזה בגיל כזה זה צריך למצוא איזשהו איזון מסוים. הוא לא מנסה להיות צעיר או משהו כזה, כי זה לא הדבר הכי קול בעולם בשבילי, ומצד שני להיות באיזה מצב של עשייה ורצון לעשות משהו מאוד יפה ומשמעותי".
אז הגיל הוא פקטור.
"כן ולא. אני לא מרגיש בן 56, ולפעמים אומרים לי שזאת חלק מהבעיה. אני מנגן עם בחור צעיר, עומר אליאס, היום הוא בן 20. והוא באטרף, רוצה לכבוש את העולם. זה למשל מדבק וכיפי".
מצד שני, דנה עדיני מבצעת שיר שלם באלבום, "המקום היחיד", וסי היימן משתתפת בדואט של "30 לילות רצוף". זה לא משהו שעשית בעבר באלבומים שלך: גם ויתור על האגו וגם קולות נשיים.
"השיר של דנה נכתב במקור לזמרת אחרת, סטלה גוט, והיא אהבה אותו אבל בסוף ויתרה עליו. מאוד אהבתי את השיר ואמרתי, 'למה לא להביא בחורה שתשיר אותו?', אפילו שזה אלבום שלי ואגו והכל. וזה יצא כל כך מושלם, שכבר חשבתי על אלבום שלם שבו אני לא שר: והתחלתי לדבר, ואמרו לי שברי סחרוף ישמח לבוא. כמו שאתה מבין בסוף זה לא יצא, אבל החלטתי להשאיר את השיר עם דנה".
וסי היימן? בחירה מפתיעה.
"רציתי אותה מההתחלה לשיר הזה, בשביל החלק של הדיאלוג עם הדמות של האישה. שאלתי את עצמי אם היא תסכים והיא בכיף ועשתה את זה מושלם. יש קטע בלהביא מישהו מפעם, הייתי ילד כשהיא הייתה כוכבת ענקית, הלכתי וקניתי תקליט כשהוא יצא. פתאום להיות חלק מסיטואציה שהיא שרה חתיכה מהשיר, והיא אנרגטית בטירוף ומתלהבת, זה ממש כיף. זאת הסיבה של האירוחים האלה בעצם".
היימן תשתתף גם בהופעת ההשקה של האלבום, ב-7 ביולי במועדון המרץ 2 בתל אביב (אצל עדיני זה תלוי עדיין בענייני לו״ז), שתיערך במתכונת מיוחדת: בחלק הראשון ג'נגו יבצע את שירי האלבום החדש ושירים מאלבומי סולו קודמים, ובחלק השני ישחזר את הופעת הטריו של ההרכב ג׳נגו (יחד עם נושי פז בגיטרה ורן שמעוני בתופים) שעלתה לפני כמה חודשים בפסטיבל המגבר והייתה אחת המדוברות מתוכו: הלהקה חזרה לשלושת האלבומים המעולים שלה, "קשורים", "מרחק של מטר" ו"מאה שקל אחרונים", תצוגת תכלית של אינדי ישראלי. הקהל ביקש עוד ועכשיו הוא יקבל, אחרי ביטול בגלל המלחמה עם איראן. ״אני הולך כל יום לחדר כושר בשביל לעמוד באתגר", הוא אומר.
באמת?
"לא, אבל אלה שתי הופעות מאוד אנרגטיות וצריך הרבה כוח".
גם מתברר שיש לזה קהל.
"זו הייתה הצלחה מאוד גדולה. אמרתי וואו, בוא'נה, איזה מוזר ומעניין זה: כאילו, אני לא חוויתי את זה אף פעם שמישהו עמד מולי ושר את השירים וזה כאילו, וואלה, זה מיינסטרים, זה מיינסטרים שאנשים שרים את השירים. וזה כיף וזה מגניב והלוואי שזה היה קורה כל פעם״.
הילדים שלך כבר די בוגרים. איך הם מתייחסים לזה שאבא עובד ברוקנ'רול?
"אולי זה יישמע מוזר, אבל זה לא באמת מעניין אותם".
זה באמת נשמע מוזר.
"הבן שלי אוהב היפ-הופ, ולא קנדריק למאר אלא דברים כאלה בדיסטורשן, אז השירים שלי נשמעים לו נחמד כזה. הבת שלי בכלל במקום אחר. והיא אוהבת את אבא שלה, אבל המוזיקה הזאת מוזרה מבחינתה".
ונגיד כשרואים קליפ של ״החדר האינטימי״ או משהו כזה?
"הם מכירים, אבל מבחינתם זה מתחבר לזה שאסף [אמדורסקי] ב'הכוכב הבא'".
בכנות, לא מבאס? לא רק בקטע מקצועי, הרי לכתוב שירים כמו באלבום החדש זאת דרך להיות קרוב לאנשים. זה כמו להגיד "בואו תכירו את אבא טוב יותר".
"לא מבאס בכלל. ג׳ון לנון אמר פעם שהוא מקווה שהילד שלו יהיה מורד וימרוד גם בו. בהתחלה זה נשמע לי מוזר, אבל אז חשבתי שהוא מבין משהו באדם, בטבע שלו. כשהילדים נולדו אמרתי לאשתי שהדבר האחרון שאני רוצה זה שיקשיבו למוזיקה שאני שומע, כי מי רוצה להקשיב למוזיקה של ההורים שלו? אז קיבלתי את מה שרציתי, אבל הכי קיצוני שאפשר".
