לאלבום החדש שלה קראה אודיה "השם יעזור", אבל מי הוא "השם" שאמור לסייע? על פניו התשובה פשוטה כמו מתכון לכדורי שוקולד וצפויה כמו מלחמה: אודיה מזכירה את אלוהים לעתים די תכופות, מדברת איתו ישירות ודרך ספרי תהילים והרצאות רבנים, ועל כן ברור שהיא תכנס את עשרת שירי האלבום תחת התקווה ש"השם יעזור". מצד שני, הפיכתה לכוכבת הפופ המצליחה בישראל והיכולת למוטט פלייליסטים בהבל פה – ולפעמים נדמה שכך באמת נוצרים חלק מהשירים שלה – מעלה תהייה: אולי ב"השם" הכוונה היא לא לאלוהים, אלא לזאת שהשם שלה לבדו מספיק כדי להכניס את המצעדים לכוננות ספיגה?
ואכן, נתוני הסטרימינג מאז יצא "השם יעזור" נראים כאילו עבר עליהם הוריקן דרגה 5: שבעה מתוך עשרת השירים הראשונים במצעד של אפל מיוזיק שייכים לה, למשל. המצליח שבהם, "עשר רמות מעליו", הדיח אפילו את "מישל" של נועם בתן מהמקום הראשון, למרות שחלפו ימים ספורים מאז הביצוע הפנטסטי שכמעט עשה את הלא ייאמן וזכה באירוויזיון. עם כל הכבוד, כשאודיה מחליטה לחקות את טייט מקריי ובריטני ספירס, כל אירופה יכולה ללכת ולחפש את החברים שלה.
מלבד הרפרנסים הברורים בשיר ל-Miss Possessive של מקריי ו-Circus של ספירס, הקליפ של "עשר רמות מעליו" כולל גם דאחקה על פרשת העתקת עטיפת האלבום של באד באני ומחווה לעטיפת האלבום SOS של SZA. ב"אתה ער" אודיה כבר הולכת רחוק עוד יותר עם המודעות העצמית בסוגיית המקוריות: "היא משחקת עם האש/ כשהיא גונבת לחנים/ ואתה צריך להיות טיפש או משוגע ממנה". אולי זאת לא עדות תחת שבועה בבית המשפט, אבל כנראה שלא במקרה הנושא מעסיק אותה בשלל צורות.
אולם מלבד "עשר רמות מעליו", הסיפור של "השם יעזור" הוא לאו דווקא פלגיאטים אלא שפשוט חסרה בו השראה בערך מהאמצע: אחרי פתיחה חזקה עם "השם יעזור" (שכמו מיועד למעריץ אבישי בן חיים), "עשר רמות מעליו" (שהוא גם עשר רמות מעל יתר שירי האלבום), "לא תיקח לי את האושר" (שמצליח לחדור את חומת הפלסטיק) ו"אתה ער", האלבום נכנס למעין מצב טיסה ומתקשה לצאת ממנו. היוצא מהכלל קורה בפריטה האקוסטית היפה, מיכה שטרית סטייל, של "דיזנגוף 99" (למרות ששטרית בחיים לא היה מסתבך עם שורה עילגת כמו "אני רציתי אותך כמו נרקומן לסמים") וגם כשמבליח קול אחר משל אודיה: לא גל אדם שמתארח ב"דובאי" הסתמי, אלא שיר קורן שמפציעה ב"בוקר טוב אהבה שלי" ושוברת את השגרה עם קול ונימה שמזכירים, משומקום, את פיבי ברידג'רס.
ברגעים הבינוניים של האלבום, שגם מתוכם אפשר להבין את הפופולריות של פורמט האי-פי בימינו, נדמה שדווקא היה נחמד אם אודיה הייתה "משחקת עם האש". הכוונה היא לא להעתקה כמובן, אלא לניצול המעמד והכישרון שלה – ומי שטרם הבין עד כמה היא תופעה חריגה בפופ הישראלי כנראה נעצר בימי התום של ריטה – כדי ללכת באמת עד הסוף מכל הבחינות: בכתיבה, בהפקה, בהגשה. אודיה עשתה הכל כדי שהשם שלה יוכל לקחת אותה למחוזות הרבה יותר מסעירים. עכשיו היא זאת שצריכה לעזור לו להגיע אליהם.
