בטיה סאר (Betye Saar), דמות מרכזית ורבת-השפעה בתחום אמנות האסמבלאז' ואחת מהדמויות המזוהות ביותר עם תנועת האמנות השחורה בארצות הברית, הלכה לעולמה בגיל 99. לדברי בני משפחתה ונציגיה, סאר מתה בשנתה בביתה שבלוס אנג'לס, ימים ספורים בלבד לפני יום הולדתה ה-100.
במשך יותר משישה עשורים ביססה סאר מעמד של יוצרת פורצת-דרך, ששילבה ביצירתה חפצים יומיומיים, פריטי אספנות, בובות, רהיטים ישנים ומזכרות היסטוריות כדי ליצור עבודות טעונות במשמעויות פוליטיות, חברתיות ורוחניות. יצירותיה עסקו בזהות אפרו-אמריקאית, בזיכרון, במגדר, בגזענות ובמסורות תרבותיות, והפכו אותה לאחת הדמויות המרכזיות באמנות האמריקנית של המחצית השנייה של המאה ה-20.
יצירתה המזוהה ביותר היא The Liberation of Aunt Jemima משנת 1972. בעבודה זו לקחה את דמותה הסטריאוטיפית של "דודה ג'מימה" - סמל מסחרי של חברה לתערובות פנקייקים, שנחשב במשך שנים לביטוי של סטריאוטיפים גזעניים - והפכה אותה לדמות מצוידת ברובה וברימון יד, כסמל לשחרור ולהתנגדות. היצירה הפכה לאחת העבודות המכוננות של תנועת האמנות השחורה ושל האמנות הפמיניסטית בארצות הברית.
היצירה The Liberation of Aunt Jemima, בטיה סאר, 1972
(צילום מסך)
סאר נולדה ב-1926 בלוס אנג'לס, גדלה בפסדינה ולמדה עיצוב לפני שפנתה לעולם האמנות. באמצע שנות ה-30 לחייה עשתה את המעבר המלא לאמנות פלסטית, ובהמשך פיתחה את שפת האסמבלאז' המזוהה עמה - יצירת פסלים ומיצבים מחפצים שנמצאו ונאספו לאורך השנים. היא סיפרה לא פעם כי לכל חפץ שהיא אוספת יש "אנרגיה" מהחיים הקודמים שלו, והיא מבקשת להעניק לו משמעות חדשה באמצעות האמנות.
בשל עבודותיה הידועות, ובהן גם Black Girl's Window מ-1969, כמו גם הגישה הרדיקלית שלה בנוגע לעיצוב-מחדש של סטריאוטיפים, השפיעה סאר על דורות של אמנים אמריקניים. בשנים האחרונות זכתה להכרה רחבה יותר גם מצד הממסד האמנותי, עם תערוכות גדולות במוזיאונים מובילים ובהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA). ב-2020 אף צורפה לאקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות.
סאר הותירה אחריה שלוש בנות מבעלה לשעבר ריצ'רד סאר - האמניות לזלי סאר ואליסון סאר, הסופרת טרייסי סאר-קאבאנו, וכן שישה נכדים.
