עולם אחר, כמו מכוכב לכת רחוק, נגלה לאלפי הצופים עם התרוממות המסך אמש (שני) באופרה הישראלית: דיונות ענק שעליהן שרועות עשרות דמויות במדים לבנים מוקפדים, גרגירי חול שזורמים מן התקרה לבמה, ובמרכזה – נדנדה ארוכה שעליה יושבת דמות נשית בשמלה ורודה בצבע גוף, כמעט שקופה. ברגע אחד היא לוקחת תנופה ומתחילה להתנדנד, גופה מרחף מעל התזמורת. אמא'לה, איזה פחד, אני מקווה שזמרת הסופרן אנג'לינה אחמדובה מקבלת גם תוספת סיכון.
4 צפייה בגלריה
"מדוע יש לנו עיניים? רק בשביל לבכות?" מתוך "יולנטה", האופרה הישראלית
(צילום: יוסי צבקר)
עוד לפני שהתזמורת הסימפונית של ראשון לציון בניצוחו של דן אטינגר החלה לנגן ועשרות הזמרות פצחו בשירה, עיצוב הבמה של "יולנטה" - האופרה האחרונה שהלחין פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי - הותיר את הקהל פעור פה. השילוב המרהיב בין האסתטיקה הכמעט-דיסטופית למשחקי התאורה הדרמטיים הזמינו את הצופים לחוויה שהיא הרבה מעבר להאזנה למוזיקה קלאסית מרגשת, ושכל אלמנט ויזואלי בה הוא חלק בלתי נפרד מהנרטיב.
סיפורה של הנסיכה העיוורת פשוט לכאורה: יולנטה חיה בעולם של הסתרה, ללא מודעות למעמדה או למוגבלותה. האופרה נפתחת כששאלות קיומיות מנקרות בה, והיא חושדת שהמשרתות שלה (או החברות שלה, כפי שהיא קוראת להן) מסתירות ממנה דבר מה מהותי. "מדוע יש לנו עיניים? רק בשביל לבכות?", היא תוהה בשאלה פילוסופית שחושפת את עומק הטרגדיה.
האופרה קצרה יחסית (מערכה אחת, כשעה ו-40 דקות) והיא מבוצעת בשפה הרוסית, בעוד היצירה, המבוססת על אגדה דנית, עוסקת בעיוורון פיזי ופסיכולוגי כאחד. הבמה המרשימה בעיצובו של אדם קלר היא ביטוי ויזואלי לעולמה הפנימי של הגיבורה, שלא מכירה את קווי המתאר של העולם. כך היא מציגה מרחב מבודד, נטול צבעים וגוונים, המזכיר צילומי ספיה. רק כשהאמת מתחילה לצוף - לרגעים קצרים לאורך האופרה - צבע שוטף את הבמה.
מלבד דמותה של יולנטה והמשרתות, ישנו גם אביה, המלך רנה (בביצוע של זמר הבס וזגן גזריאן), שמגלם את הסמכות המאיימת. ההתנהגות המגוננת שלו אינה מונעת מרשע - אלא מחרדה. בניסיון "לרפא" את בתו, הוא מביא לממלכה רופא זר (הבריטון יונוץ פאסקו) שמייצג את השילוב בין המדע והאמונה. הרופא מפציר באב לגלות ליולנטה את האמת, שכן "הגוף והנפש אחד הם", והידיעה לדבריו, היא תנאי הכרחי לריפוי.
צ'ייקובסקי, שנחשב למלך הרומנטיקה, כתב את "יולנטה" בסוף המאה ה-19 במקביל להלחנת בלט "מפצח האגוזים". קשה שלא לפרש את העיוורון של יולנטה כאלגוריה לחייו של המלחין עצמו, שנאלץ להסתיר את זהותו ההומוסקסואלית בחברה שמרנית ודכאנית.
שירית לי וייס, שביימה את ההפקה, לכדה את יולנטה במרחב לימנלי שמדמה את התודעה שלה - בין חושך ואור, אמת ושקר, ובין התשוקה לדעת (גם להבין את עולמה, וגם ברמה הנשית והמינית) ובין הסודות שנכפים עליה. הביטוי של הבין לבין הזה, מגולם בנדנדה הגבוהה מהסצנה הפותחת, וגם בהמשך כשיולנטה תלויה בין חלום למציאות על מיטה שמרחפת באוויר.
ההתפתחות המוזיקלית של יולנטה מרתקת - אם בתחילה שירתה רכה וכמעט ילדותית, ככל שהעלילה מתקדמת היא נפתחת במנעד ומעמיקה במלודיה. זו אופרה נטולת עלילות משנה, ולמרות אורכה הקצר יש בה גם רגעים חלשים יחסית, אך שיא הרגש נרשם בדואט עם ודמון (הטנור אלכסיי דולגוב), חברו של רוברט - המיועד לה, שמתאהב ביולנטה עד כדי עיוורון למצבה. הרגע שבו הוא מבקש ורד אדום והיא מגישה לו ורד לבן (או שחור, בניגוד לליברית ולפי הבימוי המכוון) הוא הרגע שבו האשליה מתנפצת אך גם הרגע שבו שניהם יכולים לראות בבהירות.
למרות הסוף ה"טוב" לכאורה, שבו יולנטה זוכה בראייתה ואביה מותיר לה ולוודמון להינשא - ולבטל את השידוך המתוכנן, הבמאית בוחרת לחתום בחושך גדול שאופף את הבמה. זהו סיום סימבולי המזכיר את המסתורין שאפף את מותו של צ'ייקובסקי עצמו. סוד חייו שלא התיישב עם עקרונות המשטר הסובייטי, והטיל ספק בסיבה הרשמית למותו שפורסמה ברוסיה, לפיה המלחין נפטר לאחר שחלה בכולרה. החשיכה הכבדה בסיום האופרה היא תזכורת לכך שהחיים הם לא רק שחור ולבן - הם גם וגם, ולפעמים, פקיחת עיניים היא בסך הכול השלב הראשון בדרך לגאולה.
