נהוג לחלק את הסיפור של פליטווד מק לשני חלקים: לראשית דרכה של הלהקה באנגליה עם הבלוז-רוק של פיטר גרין; והחל מאמצע הסבנטיז – לתקופה האמריקאית והיותר "פופית" של ההרכב לאחר הצטרפותם של סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם. אבל באמצע הייתה תקופה נוספת, מעין ימי ביניים שבהם ההרכב חיפש את דרכו. ברבות השנים, ובעיקר לאור ההצלחה העצומה שהלהקה ידעה עם אלבומיה מהמחצית השנייה של הסבנטיז - Fleetwood Mac ו-Rumors, ובמידה מסוימת גם Tusk הכפול שיצא בשלהי אותו עשור - הימים האלו קצת נשכחו. כמו גם האלבום Buckingham Nicks – שהוציאו בקינגהאם וניקס ב-1973, רגע לפני שהפכו לכוח המניע בהרכב האנגלי-אמריקאי שיצר להיטים בשרשרת.
בהתחשב בעובדה ש-Crystal, אחד משירי המפתח מתוך Buckingham Nicks, הפך ללהיט כשבוצע באלבום הקאמבק של פליטווד מק ב-1975, ובעיקר שהסאונד הרך וההרמוני שהצמד ברא באלבום היחיד שלו (שמזכיר מאוד את מה שהם יעשו תיכף בפליטווד מק), די מפתיע שהיה צריך הרבה מאמץ (או מזל) כדי לשים יד על עותק של האלבום.
במשך 52 שנה היה מאוד קשה למצוא אותו. העותקים המקוריים הלא רבים שיוצרו ממנו נמכרו במחירים יחסית גבוהים, הוא לא הודפס על גבי דיסק, וגם לא היה זמין בשירותי הסטרימינג. למעשה, אם רציתם לשמוע את האלבום ולא היה לכם עותק של תקליט הוויניל (אני מעולם לא נתקלתי בו שלו בחנות יד שנייה בארץ, והדרך המפותלת שבה השגתי את העותק שלי יכולה להחזיק כתבה נפרדת), נאלצתם להסתפק בסרטונים ביוטיוב. עכשיו זה השתנה. 52 שנה אחרי שיצא בארצות הברית (הייתה מהדורה נוספת שהודפסה בקנדה ב-1975), הוא סוף כל סוף זמין – בכל פורמט ובאיכות סאונד נהדרת.
כש-Buckingham Nicks יצא הוא היה כישלון מפואר. השנים והיעדר הזמינות שלו, הפכו אותו ליהלום שמצדיק את המרדף אחריו. ניקס ובקינגהאם עברו דרך לא קלה עד שהקליטו אותו. השניים שיהפכו בהמשך לזוג ואז ייפרדו ברעש גדול, נפגשו כבר בתיכון. די מהר הם הבינו שהם חולקים אהבה לאותה מוזיקה – עד היום הם לא סגורים אם השיר הראשון שניסו לבצע ביחד היה קאבר לביץ' בויז או למאמס אנד דה פאפס.
למרות ההתחלה המבטיחה לאחר שעות הלימודים, היחסים הרומנטיים והמוזיקליים בין השניים נכנסו להקפאה, עד שהם נפגשו מחדש ב-1968 כשבקינגהאם הזמין את ניקס להצטרף ל-Fritz, הלהקה שבה ניגן בס עם חברים מבית ספר. ניקס הסכימה ובמהרה הלהקה מצאה את עצמה מתפקדת כמופע חימום לג'ניס ג'ופלין וג'פרסון איירופליין. למרות שניקס נהנתה מהדיבור שהחל להתגלגל סביב ההרכב, היא דאגה להכין תוכנית מגירה ונרשמה ללימודים באוניברסיטת סאן חוזה. בקינגהאם הצטרף אליה לקולג' וניסה לשלב לימודים ומוזיקה. איכשהו השם של הזוג הגיע לאוזני המפיק קית' אולסן, שהציע להם להקליט דמו באולפני סאונד סיסטם בלוס-אנג'לס.
זה לקח קצת זמן, אבל ב-1972, אחרי שכתבו כמה שירים, הצמד עזב את הקולג' כדי להתמסר למוזיקה במשרה מלאה. חלק משירים שהגיע לאלבום – ובהם Frozen Love, Crystal ו-Races are Run – נכתבו בזמן שניקס ג'ינגלה בין עבודות מזדמנות, כולל בתפקיד עוזרת הבית של המפיק אולסן. בזמן שהיא ניקתה בתים ומילצרה בבית קפה, בקינגהאם נהנה ממעמד של "תורתו אומנותו" ושייף בבית את טכניקת הנגינה שלו על הגיטרה. זה לא היה קל, כפי שאפשר להבין ש-Long Distance Winner, השיר היפה שניקס כתבה לאלבום על הימים ההם. ניקס בהחלט עבדה קשה, אבל גם בקינגהאם לא התבטל, והשלים שני קטעים אינסטרומנטליים שיגיעו בסוף לאלבום: Stephanie שכתב על ניקס, ואת הגרסה שלו ל-Django, סטנדרט ג'אז שכתב הפסנתרן ג'ון לואיס לזכר הגיטריסט ז'אן בטיסט "ג'אנגו" ריינהארדט. עכשיו הם היו מוכנים להיכנס לאולפן.
4 צפייה בגלריה
"זו לא אמנות, אלא תמונת עירום שלי ואני לא אוהבת את זה". שלט פרסום בהוליווד להוצאה המחודשת של Buckingham Nicks
(צילום: AP)
אולסן, שהאמין בצמד, הצליח ארגן להם חוזה בחברת התקליטים פולידור. המפיק האופטימי לא קימץ והזמין להקלטות את המתופף הדי-עסוק ג'ים קלטנר (שעבד בין היתר עם ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, ברברה סטרייסנד וקרלי סימון), ואת הבסיסט היהודי-אמריקאי רוברט "ואדי" וכטל. בריאיון מאוחר, ניקס התייחסה לימי הקלטות האלבום ברגשות מעורבים. מחד, היא נהנתה מכך שעבדה עם מוזיקאים מקצועיים באולפן ושהשירים שלה הופכים מחלום למציאות. מאידך, היא לא הייתה בטוחה שהחלום הזה גם יתגשם, וחשבה לא פעם לחזור ללימודים שיבטיחו לה מסלול יציב יותר בחיים.
תחושת אי-הוודאות הזו התעצמה אצל ניקס כשהתקרב מועד צילום עטיפת האלבום. ניקס הנרגשת – והלא ממש עשירה אז – הוציאה 111 דולר (זה בערך פי שבע במושגים של ימינו) על החולצה שאיתה רצתה להצטלם על העטיפה. לצלם ג'ימי וכטל (אין קשר משפחתי לבסיסט מההקלטות), היו העדפות קצת אחרות, והוא בחר לצלם אותה ואת בקינגהאם עם חזה חשוף. ניקס לקחה את זה קשה מאוד. לימים היא סיפרה שהיא בכתה בזמן הצילומים והרגישה כעכבר במלכודת – גם מהדרישה של הצלם, ולא פחות מכך, מהתגובה של בן זוגה. בקינגהאם כעס עליה שהיא מתנהגת כמו ילדה וניסה להסביר לה שמדובר באמנות, ניקס המזועזעת החזירה לו ש"זו לא אמנות, אלא תמונת עירום שלי ואני לא אוהבת את זה". ואם עוגמת הנפש הזו של הזמרת לא הספיקה, אז כשהאלבום יצא ב-5 בספטמבר 1973 – הוא זכה להתעלמות גורפת ברדיו. וגם בחנויות לא היה לו ממש זכר, או לפחות באלו שאליהן ניקס נכנסה כדי לחפש עותק שלו על המדפים.
אבל לפחות עותק אחד מהאלבום, או ליתר דיוק שיר מתוכו, הגיע בסוף לידיים (ובעיקר לאוזניים), הנכונות. מיק פליטווד, המתופף של פליטווד מק, הסתובב אז בלוס-אנג'לס עם הרבה מחשבות על עתיד הלהקה שלו. הוא והבסיסט ג'ון מקווי היו שם מהיום הראשון, אך מאז הפרישה של גרין, הלהקה שלהם הפכה לתחנה רכבת. נגנים באו והלכו – למשל הגיטריסט והסולן בוב ולץ', או הזמרת ונגנית הקלידים כריסטין פרפקט-מקווי, שדווקא הכתה שורש והפכה די מהר לבורג מרכזי בלהקה, ולולא הכריזמה הממגנטת של ניקס (שכאמור תגיע בהמשך), הייתה זוכה לקרדיט רב אפילו יותר על תרומתה להרכב.
למרות השינויים התכופים בהרכב, פליטווד מק הצליחה להוציא אז לפחות שני אלבומים נהדרים שעדיין שווה להגיע אליהם (Future Games ו-Bare Trees), אך הלהקה התקשתה לשמור על רמה אחידה. ייתכן שהיא הייתה ממשיכה לצלוע עוד קצת, עד שהייתה נעלמת, אך למזלה, ערב אחד ב-1974 פליטווד המתופף ביקר באולפני סאונד סיסטם. הרגע שבו הוא שמע את השיר Frozen Love שהתנגן דרך המוניטורים - שינה את דרכה של הלהקה. וגם את דרכם של הצמד ששר את השיר. המתופף התרשם מיכולות הנגינה של הגיטריסט המתולתל, ומאיכות השירה של הזמרת-יוצרת שתיכף תהפוך לאייקון רוק. כשהוא הציע לבקינגהאם להצטרף להרכב, ענה לו הגיטריסט שהוא ישמח, אך בתנאי שגם ניקס תגיע. פליטווד לא התווכח.
הצמד, שנע אז בין עבודות מזדמנות לניסיונות לקדם את המוזיקה שלהם, הגיע עם נדוניה לא רעה לעסקה עם פליטווד - השירים Rhiannon, Monday Morning ו-I Don't Want to Know, שיופיעו בשני האלבומים הבאים של פליטווד מק, ויהפכו אותה לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ברוק האמריקאי של המחצית השנייה של הסבנטיז. לפגישה על חתימת ההסכם, ניקס הגיעה עם מדי המלצרית בבית הקפה שבו עבדה אז. היא כבר לא חזרה למשמרת נוספת.
ב-1975, בקינגהאם וניקס הפכו כמעט בין לילה לכוכבים, אך האלבום היפיפה שלהם מ-1973 הפך לפריט אספנים. השניים המשיכו לשמור לו חסד נעורים: היא ביצעה מדי פעם שירים ממנו בהופעות של פליטווד מק, ובקינגהאם רמז – ויותר מפעם אחת – שהוא ישמח לראות את האלבום מודפס על גבי דיסק, ולא פסל סיבוב הופעות עם ניקס לקידום ההוצאה המחודשת. גם ניקס קיוותה שהדבר יקרה, לפחות סביב חגיגות ה-40 לאלבום ב-2013. זה לא קרה. לפני כשנתיים הקליטו צמד מוזיקאי האינדי אנדרו בירד ומדיסון קנינגהאם את הפרשנות האינטימית שלהם לאלבום. למעשה, זו הייתה הדרך היחידה לשמוע בסטרימינג ובמקום אחד את השירים מ-Buckingham Nicks.
ההוצאה המחודשת של Buckingham Nicks, היא לא רק תיקון עוול היסטורי לאלבום נפלא, שכל חובב רוק אמריקאי מהסבנטיז ישמח לגלות, אלא גם הזדמנות מצוינת להשלים את מה שניתן לראות בו כפרק המבוא לתחילת הנסיקה של פליטווד מק לפני 50 שנה. עשרת השירים שמרכיבים את Buckingham Nicks הם ממתק אוזניים שמציג את כישרון ההלחנה והנגינה שלו ואת הכריזמה שלה, רגע לפני שהפכה לאחד מאייקוני הרוק הנשיים הגדולים בהיסטוריה. איזה כיף שהיופי הגולמי הזה נגיש עכשיו, ובמחיר זעום לעומת מה ששילמתי פעם כדי להגיע אליו.
