מבחינת שלומי שבן, תשפ"ג שזה עתה הסתיימה הייתה שנה די חלומית. אחרי כתשע שנות שתיקה אולפנית הוא הוציא סוף-סוף אלבום ("בית פתוח: חלק א'"), ששיר אחד מתוכו - "כנען (12 המרגלים)" שאותו ביצע עם שולי רנד ורביד פלוטניק - זכה בכל פרס אפשרי. "קיוויתי שתהיה לשיר תהודה, אבל לא חשבתי כמה מרכזי הוא יהיה בסוף באלבום", הוא אומר בריאיון ל-ynet ומספר שהופתע מההצלחה וההוקרה שלהם זכה השיר. "הוא ארוך ומעט מפותל. מהרגע שבו הכנסנו לתוכו עוד שני דוברים - שולי ורביד - השיר התבהר. קיוויתי שהשיר יקבל תשומת לב, אבל לא חשבתי שהוא יזכה לכזו משמעות מבחינת הרפרטואר שלי".
שלומי שבן בהופעה בקיסריה - "כנען (12 מרגלים)"
(צילום: סינמארק, מיקס: רונן הלל, עריכה: אלעד שולץ)
שבן בהחלט שמח ומודה על תשומת הלב אבל עם זאת הוא "משתדל לא להתייחס לפרסים ברצינות יתר, כי בסוף זה עוד שיר שלך בעולם. אבל כשאתה מקבל פתאום כזו טפיחה על השכם מכמה כיוונים, זה נותן אנרגיה להמשיך ולעשות". ואגב לעשות, אלבומו הבא - חלק ב' מאותו "בית פתוח", ייצא בקרוב, לדבריו. "אני ממש סוגר את העטיפה בימים אלו", הוא אומר ומוסיף, "המאסטר קיים כבר ותיכף ייצאו השיר והקליפ שצולם. מה שאני יכול לספר כרגע זה שיש בו אורחת אחת שהיא מאוד מיוחדת עבורי, שיהיה בו שיר אחד מאוד ארוך, ושהוא מאוד שונה מחלק א' - גם בסאונד וגם באווירה שלו".
בכל עשור כמעט שבו פעל שבן העמיד שיר קנוני, ו"כנען (12 המרגלים)" הוא חוליה נוספת בשרשרת המתחילה ב"האזרח האחד" וממשיכה ב"תרגיל בהתעוררות" שהקליט עם חוה אלברשטיין. אבל איך מתרגמים ביצוע משולש וחד-פעמי שכזה לבמה? לשבן יש הסבר. כשהוא הרכיב את הלהקה שמלווה אותו בסיבוב ההופעות הנוכחי, הוא הקפיד שכל אחד מחבריה וחברותיה יהיה מוזיקאי וגם יוצר, וב"כנען (12 המרגלים") למשל, הגיטריסט עוזי רמירז והראפר טאפאש מבצעים את תפקידיהם של רנד ופלוטניק. "כשכתבתי את השירים האלו הנחתי שאבצע אותם לבד עם הפסנתר על הבמה. במקרה של 'תרגיל בהתעוררות' למשל, המפיק תמיר מוסקט הציע שנוותר עליו בזמן העבודה על האלבום כי הוא מורכב מדי, ואסף תלמודי הציע שנפנה לחוה שתשיר, ולא היינו בטוחים שהיא תסכים כי היא כבר סירבה להשתתף בשיר אחר באותו אלבום. כשאני מבצע את השירים האלו לבד אני מגיש את כל הדמויות ובכל פעם השירים האלו מקבלים ביצועים אחרים".
בין סיפור המרגלים המופיע בשיר לבין המצב שלנו במדינה יש לא מעט קווי דמיון, בעיקר בדרך הארוכה שצריך לעבור עד שנגיע לארץ המובטחת. ייתכן שהפתרון לפלונטר הוא בחיבור בין דברים שהם לכאורה מנוגדים - כמו שפה חיברת בין חב"ד להיפ-הופ?
"כשאתה מתאר את זה ככה זה נשמע כמו חיבור שיש בו מאמץ או כמשהו שצריך לגשר על פער. אני בא מבית מסורתי ואני אדם מאמין והעולם הזה לא זר לי. לגבי החיבור - את הניגון הזה של 'צמאה נפשי' הכיר לי דניאל זמיר, ויש לניגון הזה משמעות אדירה עבור אדם דתי, והגעתי אליו ומשהו מזה נשאר בי כמו זרע קטן ונבט. ולגבי היפ-הופ - אני שומע המון היפ-הופ בעברית, ועושים פה דברים מטורפים ומעניינים מאוד, וחוץ מזה יש לי נטייה ברורה לשירים מדוברים. בשבילי, כל הדברים האלו נמצאים כל הזמן באוויר, גם דרך חברים מוזיקאים שאני פוגש ועובד איתם, והיה מעין רגע שהכול התחבר בו באופן טבעי וזה פשוט קורה.
"אם אתה מצפה שאתן לך עכשיו איזו מטאפורה חברתית-לאומית על המצב שלנו - אני לא באמת יודע אם מוזיקה יכולה לחבר את כל האגפים המאוד מרוחקים שמאכלסים את הארץ שלנו. קח אפילו מושג כמו 'אהבת הארץ', ואפילו הוא מורכב כי על איזו ארץ אנחנו מדברים, וגם כל אחד פה מפרש את האהבה שלו אליה בדרך אחרת, ויש פער. כרגע הדבר היחיד שיכול לחבר בין כולם זה הדאגה והפחד הטבעי על העתיד של הילדים שלנו במקום הזה. וכרגע זה נראה מדאיג, גם לאנשים מצד השני של הקשת הפוליטית".
"אבהות לשניים זה משהו שמאוד טלטל אותי"
האלבום "בית פתוח חלק א'" סימן מעבר מסוים של שבן מהפסנתר לאזורים מוזיקליים שהוא פחות נגע בהם בעבר, כמו נגיעות אלקטרוניות ומזרחיות, וכאמור גם היפ-הופ, והמוזיקאי הכניס פנימה לא מעט אורחים מפתיעים כמו גם חידוש ושינוי בנושאי הכתיבה. גם האישי והמשפחתי נכנסו פנימה בשירים כמו לדוגמה ב"המאהב של אשתך" ו"נורי" שכתב על בנו. "קורים דברים דרמטיים בין אלבום לאלבום", הוא מסביר. "כשהוצאתי את האלבום הקודם ("תרגיל בהתעוררות", א"ש) עוד לא היו לי ילדים - ועכשיו יש לי שניים וזה עניין דרמטי. אני כותב על הדברים שקורים לי ומהם אני מסתכל החוצה, וברור שאבהות לשניים זה משהו שמאוד טלטל אותי ורציתי לבדוק איפה אני נמצא מול הדבר הזה, וזה נכנס לשירים, כי על מה אני אכתוב אם לא על זה?
"אני חושב שהצד הטוב בזה שעובר הרבה זמן בין האלבומים שלי, שהוא שברגעים הטובים אני שוכח מה כל שיר אומר ומה המשמעות של לפרסם משהו מאוד אישי, וזה מאפשר לי ללכת למקומות שמעניינים אותי, ואלה מקומות מעניינים ומסובכים. הרבה פעמים אני מתחיל לכתוב שיר בלי לדעת למה. ולגבי האורחים הרבים ופלטת הצבעים שהתרחבה - לאורך השנים אירחתי אמנים על הבמה, וביטוי של זה באלבום היה המשך טבעי לעשייה הבימתית. אם צריך לארח מישהו כדי שהשיר יזרח יותר - בהחלט אעשה את זה. אני מאוד אוהב את זה כי כשנפגשים באולפן ויוצרים יחד יש מלא הומור".
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
שבן מתייחס למגמת האירוחים שהפכה כה פופולרית במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות ברצינות רבה, גם כמארח וגם כאורח. "זה לא מסתכם עבורי בחזרה אחת עם דף מילים. אני רוצה ללמוד משהו מהאדם שאני עובד איתו, להתערבב בסגנון שאני לא מכיר וללמוד משהו על הרמוניה וקצב. כשאני פוגש מישהו שהוא לא אחד מהחשודים המיידיים שלי כמו נגיד נטע אלקיים, מירי מסיקה (השתיים אף השתתפו באלבום האחרון של שבן, א"ש) או מישהו כמו עמיר בניון - כל אחד מהם יכול ללמד אותי משהו.
"אני תמיד בא פתוח ולא תמיד יודע מה לקחתי מהם, אבל בכתיבה מגלים פתאום עוד גוון בפלטה. אני מושפע מרוקנ'רול ובא ממוזיקה קלאסית, אבל יותר מעניין וכיף ללמוד מוזיקה אחרת, כל עוד זה שמולי הוא מאסטר בסגנון הזה. כמעט כל חוויה כזו היא פוטנציאל לחידוש. הרבה פעמים מזמינים אותי לבוא ולנגן ומצפים למשהו מסוים, אבל זה נורא תלוי בשיר. יש שירים שאני יכול להיות הפסנתרן האידיאלי עבורם, ויש מקרים שעדיף להביא מישהו אחר לקטע, כי אני פחות נכון לסגנון. אבל בגדול, אני בעד כמה שיותר התנסויות וחוויות בכלל ובטח אמנותית".
ומה לגבי ניים דרופ של שיתופי פעולה אפשריים? הקוראות והיוצרות יסמין מועלם ועלמה גוב בהחלט יכולות לצפות בעתיד לטלפון מהמוזיקאי, או פשוט להתקשר לשבן בעצמן.
ההפסקות הארוכות שאתה לוקח בין אלבומים נובעות ממחסומי כתיבה או מדחיינות?
"כשהתחלתי ופתאום עברו שבע שנים בין האלבום הראשון לשני, הייתי משוכנע שמדובר במחסום כתיבה", הוא מחייך. "הייתי בטוח אז שאוציא אלבום פעם בשנה-שנתיים וזה לא קרה. אני מנסה להגיע למצב מסוים שהוא דומה במעט למצב שבו התחלתי לכתוב שירים לעצמי או כדי שמישהו אחר ישיר אותם. ויש כנראה גם אלמנט מסוים של דחיינות. אני תמיד נגרר לפרויקטים אולפניים ולשיתופי פעולה, כותב מוזיקה לתיאטרון או פסקול לסדרה ודברים לוקחים אותי. אני עכשיו בן 47 ואני לא רוצה שהאלבום הבא שלי יצא כשאהיה בגיל 52 או 54. יש בי דחף אמיתי ליצור עוד וחשק אדיר ללכת למקומות חדשים, ואפילו התחלתי להקליט ולכתוב".
ולא בוער לך להגיב לפעמים על החיים פה בקצב גבוה יותר?
"אין לי את הדחף הזה ואני לא מייחס לעצמי כאל פרשן לאירועי החיים והמדינה. כשאני כותב שיר הוא נולד מתוך צורך, כמו למשל ב'תמונה משפחתית עם רוה"מ' - שנגע בדברים כמו הנרפות של השמאל ובערכים כמו דמוקרטיה. כשהוא הושמע עכשיו ברקע המחאה, אנשים אמרו לי 'איך ניבאת מה יקרה פה'. נדמה שהדברים זזים מהר, אבל בפרספקטיבה של עשור, הם רק הוחרפו מאוד לאחרונה".
אותו השיר ששבן הזכיר עורר לא מעט סערה השנה, לאחר שבמופע ההשקה לאלבום "בית פתוח", המוזיקאי ביצע אותו כשעל המסך הוקרנו תמונותיהם של נתניהו ושריו, ברקע נשמע קולו של איתן הבר מההודעה על רצח יצחק רבין ז"ל, ולבמה הוכנס פסנתר כנף שחור שעליו דגל ישראל ופרחים, המדמה ארון קבורה. ההצהרה האמנותית הזו זכתה באולם להלם חיובי ברובו שלווה במחיאות כפיים סוערות. אך מיד בתום המופע שבן כבר חטף בכלי התקשורת המזוהים עם הימין, וגם באופן אישי. "לא ידעתי שזה יעשה את מה שזה יעשה. זה היה רגע מורכב ולמדתי ממנו משהו", הוא מסביר כעת. "חשבתי שיכולה להתעורר מהומה קלה באולם, אבל לא חשבתי שיהיה לזה כזה הד בתקשורת של הימין. מי שמכיר את השירים שלי כמו 'דיוטי פרי' ו'תמונה' ומכיר את הדעות שלי, יודע שהדברים האלו נמצאים בחומרים.
שלומי שבן מבצע את "רוה"מ" בהופעה בקיסריה
(צילום: סינמארק, מיקס: רונן הלל, עריכה: אלעד שולץ)
"כשעבדתי על המופע הזה ניסיתי להגיע לקצה האמנותי בכל הפרמטרים ולתת ביטוי לעוד דברים, וזה נראה לי בסדר גמור שמישהו יקום וילך באמצע, למרות שזה יצער אותי, כי אירוע אמנותי לא חייב להיות רק 'שבט אחים גם יחד'. אבל ציער אותי מאוד לקרוא שאנשים לקחו את זה כהתקפה אישית עליהם, ושהם הבינו מזה שהם לא רצויים באולם או בהופעות שלי. באותו רגע זה הפתיע אותי, כי האנשים האלו מכירים את הרפרטואר ואת ההופעות שלי, וגם לא חשבתי שמישהו יכול להרגיש ככה. אני עדיין חושב שלמרות שזה לא היה רגע מעודן במיוחד, ואשתי (השחקנית יובל שרף, א"ש) הייתה ביקורתית ממני בהרבה בעניין הזה, זה כן יושב בקונספט של מה שאני עושה ואני לא מצטער על זה. בהופעה השנייה עידנתי את הווידאו ועשיתי וריאציה על מגילת העצמאות".
"מצאתי דרך להיות פעיל ברשתות מבלי לסבול"
בין הבית ליצירה שבן מוצא גם זמן לפעילות ברשתות החברתיות, ולא כי הוא צריך או כי כולם עושים את זה. מי שעוקב אחר המוזיקאי בסושיאל מדיה נתקל בטח באלטר-אגו שמופיע מדי פעם בסטוריז שהוא מעלה - טקסטים משועשעים על רקעים צבעוניים, לפעמים כאלה שנכתבים גם בלשון נקבה ומספרים אודות שלל חגיגות מומצאות (או שלא), אך בעיקר נראה שאותה הדמות רחוקה מאוד מדמותו של הפסנתרן הביישן.
"אני באמת מנסה למצוא את עצמי בעולם הזה. אני בן 47, לא נולדתי לתוך זה, ורוב הזמן שאני מסתכל על זה אני די לא מוצא את עצמי שם. אבל התחלתי לכתוב בסטורי טקסטים כמעין אלטר אגו. מצאתי דרך להיות איכשהו פעיל ברשתות מבלי לסבול, בגלל שזו דמות, ושזה לא ממש כמו לכתוב פוסט שיגלה משהו עליי, גיליתי שזה מצחיק אותי. אני לא מנסה למכור שום דבר לאף אחד, אבל אני יודע שיש אנשים שהפסיקו לעקוב אחרי. יש אמנים שנורא סובלים מהעולם הזה של הסושיאל מדיה, כי זה מבזבז זמן ואנרגיה והם מרגישים שהם חייבים לייצר תוכן בקצב בלתי סביר".
7 צפייה בגלריה
"אני לא מנסה למכור שום דבר לאף אחד, אבל אני יודע שיש אנשים שהפסיקו לעקוב אחרי". שלומי שבן
(צילום: שי פרנקו)
בסוף החודש, ב-30 באוקטובר, שבן ינעל את פסטיבל הפסנתר שיתקיים זו השנה ה-25, ושיארח יותר מ-250 אמנים בשלל סגנונות שייקחו חלק בשיתופי פעולה מוזיקליים מיוחדים בהם מירי מסיקה שתארח את אלון עדר, רונית שחר שמארחת את נינט טייב ועוד. הופעתו החגיגית של שבן והלהקה תארח גם את 15 נגני ההרכב של סולני תל אביב, וחוה אלברשטיין אחת, כעשור לאחר שהקליטו את "תרגיל בהתעוררות".
"זו תזמורת אינדי מיוחדת ואת ברק טל, המנצח שלהם, אני מכיר עוד מהימים של האלבום 'עיר'", מתחיל שבן. "ניגנתי איתם לאורך השנים, ובכל פעם שיש לנו הזדמנות אנחנו מנצלים אותה כדי להרחיב את הרפרטואר. זו תזמורת נהדרת ששורדת בתחום מאוד קשה, הרבה יותר קשה משלי. ולגבי חוה - היא לא מתאחרת בכלל אצל אחרים, וחשבתי על זה שאף פעם לא יצא לנו לבצע את 'תרגיל בהתעוררות' על הבמה כמו שהקלטנו אותו, ומרגש אותי מאוד לעשות את זה. חוץ מזה אנחנו צריכים לבחור עוד ארבעה-חמישה שירים שייצרו רצף שנוגע בכמה יותר דברים שלה, וזה לא פשוט עם מוזיקאית שהוציאה 60 אלבומים", הוא מחייך.
כפסנתרן - איך אתה נערך לקראת מופע שכזה?
"זה תלוי בהופעה. כשהייתה לי הופעה עם הפילהרמונית או במופע הפסנתר של 'מגדל הפזמון', נכנסתי למשטר אימונים של חצי שנה. אני תמיד מתאמן ובקשר עם הכלי, כי הלחם והחמאה שלי זה הופעות סולו, גם אם בסיבוב הזה נראה שאני נמצא קצת פחות ליד הפסנתר".
וכשאתה מגיע להיכל התרבות או למשכן האופרה, עם חליפה ופסנתר כנף גדול של Steinway, אתה מצטער או שמח שלא הפכת לפסנתרן קלאסי?
"אני שמח, אבל זו לא בחירה. לא יכולתי להיות פסנתרן קלאסי כי לא מספיק רציתי את זה. זה תחום הרבה יותר תובעני מאשר להיות כותב שירים. אתה צריך למשל לנגן סונטה של בטהובן, וזה דורש רמה כזו גבוהה של דיוק טכני ומטען רגשי עצומים. זה מחייב אורח חיים ומשטר אימונים כמו של אתלט, ולא יכולתי לעמוד בזה. המינימום ההכרחי, עוד לפני הפרשנות האישית, הוא להגיע לשלמות טבעית וזה מאוד מסובך. גם היום, אני מזכיר לעצמי לפני הופעה גדולה, שמה שאני עושה היום הרבה פחות מלחיץ, ולפעמים גם אם אלחץ על הצליל הלא נכון, זה אולי ייפתח משהו חדש".
