אין צורך ביותר מארבע מילים כדי לסכם את מהפכת ה"פשע אמיתי" בטלוויזיה: "הרגתי את כולם, כמובן". ברגע שרוברט (בוב) דרסט מלמל את הווידוי המדהים הנ"ל לתוך המיקרופון שהוא שכח מקיומו, בפרק השישי והאחרון בעונה הראשונה של "הג'ינקס", אפשר היה לשמוע את העולם כולו צועק "וואט דה פאק". ומה שהיה עוד יותר יוצא דופן הוא שבאותן דקות ממש דרסט כבר סגר יממה ראשונה של מעצר, במה שנחשב אולי לפרומו הגדול בכל הזמנים. העובדה שהאירועים במציאות התלכדו בתיאום כל כך מושלם עם האינטרס המסחרי הציפה באופן טבעי שאלות ותהיות, אבל הן היו בשוליים: "הג'ינקס" עשתה היסטוריה והייתה לסדרה שתפסה אדם שהצליח להתחמק משלושה מקרי רצח. ולא רק זה: היא עשתה זאת בעזרת הרוצח עצמו.
אבל לאנדרו ג'ארקי, הבמאי של "הג'ינקס" והאיש שבעצם הקדיש כמעט 20 שנים מחייו לתופעת רוברט דרסט, אותם ימים לא היו נוחים במיוחד. הוא הרי ידע לפני הצופים והצופות מה יש לו ביד וגם קיבל אינדיקציות שדרסט לא מרוצה, בלשון המעטה, ממה שמתחולל בסדרה. מול הבניין שבו התגורר חנתה דרך קבע מכונית סמארט צהובה, מהסוג שבה דרסט נהג ברחבי העיר וג'ארקי חשש ממארב קטלני, עד שהתברר שהיא שייכת לשוער בבניין. ג'ארקי חיבק אותו מרוב התרגשות למשמע הבשורה.
בדיעבד, משחזר ג'ארקי בריאיון בלעדי ל-ynet לרגל "הג'ינקס: חלק שתיים" (משודרת ב-yes ,HOT וסלקום TV), הפחד מסוף אחר לגמרי היה מוזר והדרגתי. "מעולם לא הרגשתי אי-נוחות ליד בוב", הוא מספר, "פגשתי אותו לראשונה במסעדה יוקרתית בבוורלי הילס. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, 'הוא לבוש היטב, מגולח, מסופר, ככה נראה איש עשיר'. ואז הוא הושיט יד ללחיצה ויש לו יד רכה, כמו אדם שלא עבד עבודת כפיים בחייו. החזקתי אותה וחשבתי - זאת היד שהוא השתמש בה כדי לאחוז במסור שאיתו הוא ביתר גופה".
קריפי. "כן, אבל ההרגשה הייתה מוזרה, לא מסוכנת. אחר כך, כשגילינו ראיה משמעותית, זה כמו הרגע בסרטים שברקע נשמע כינור חרישי ואתה מבין מול מה אתה עומד. בזה הייתה קצת חרדה. ואז הסדרה יצאה ולקראת פרק ארבע הייתי יותר דרוך, כי שם אנחנו מראים דברים שמתוכם בוב יבין שזה הולך להיות רע מאוד מבחינתו. הוא חשב שישתמש בדוקו כדי לטהר את התדמית שלו, אבל זה לא יקרה. הרגשתי שהוא מתחיל לכעוס. וכשהגיע פרק חמש ידעתי שהוא יהיה עוד יותר מוטרד: זה הפרק שבו אני מטיח בו ראיה משמעותית, אבל בריאיון עצמו לא הדגשתי את החשיבות שלה. לא אמרתי לו, 'זהו, אתה אשם, סיימנו פה', כי הוא היה בורח לקובה תוך שלושה ימים. אבל בסדרה הקריטיות של הראיה ברורה. ובאמת בין פרק חמש לשש דיברנו עם מישהו שהיה איתו בקשר ואמר לנו שהוא כועס מאוד".
2 צפייה בגלריה
אנדרו ג'ארקי. מתוך "הג'ינקס: חלק שתיים"
אנדרו ג'ארקי. מתוך "הג'ינקס: חלק שתיים"
אנדרו ג'ארקי. מתוך "הג'ינקס: חלק שתיים"
(צילום: באדיבות HBO)
ג'ארקי יצר קשר עם סוכן FBI שהופקד על התיק. בניגוד לטענות, כך מתברר בעונה השנייה של "הג'ינקס", כבר ב-2013 הבמאי העביר את המידע שברשותו לרשויות האכיפה, כלומר שנתיים לפני השידור והמעצר. "בדרך כלל לוקח לי חמש שנים לבנות תיק כזה", אמר לו התובע. בזכות החומרים של ג'ארקי המלאכה לקחה שנתיים והגיעה לנקודת רתיחה בסמוך לשידור, אז הובן שאם לא יתבצע מעצר דרסט יצליח להימלט. ג'ארקי, לדבריו, לא היה מתואם בשום צורה עם הרשויות בנוגע למעצר עצמו. די להפך: "כשדיברתי עם הבחור מה-FBI על החששות שלי הוא אמר שאין לו מושג איפה דרסט'", הוא מספר. "שאלתי אותו איך זה יכול להיות, הם הרי ה-FBI. הוא הסביר לי שזה לא עובד כמו שרואים בסרטים". ג'ארקי, שהוא גם איש משפחה, נאלץ להסתובב עם צוות אבטחה, עד לרגע המעצר. "אלה היו זמנים מאוד לא נוחים", הוא מסכם. כמובן שזה לא הפריע לו להתחיל לצלם את הפרק הבא בסיפור המטורף של רוברט דרסט.

"כשסוזן נרצחה, בוב נחשב חשוד והוא די חיבב את זה"

"הג'ינקס: חלק שתיים" היא קצת הקפת ניצחון של ג'ארקי ושותפיו להישג מלפני תשע שנים לצד ניסיון לפצח את המעגל הביזארי שגונן על דרסט לאורך שלושה עשורים, למן הרגע שבו אשתו הראשונה קת'לין "נעלמה". לא מפתיע לגלות שדרסט, הבן האקסצנטרי למשפחה מגה-עשירה, לא התקשה למצוא מקורבים ומקורבות שנהינו מקרבתו ובתמורה שמרו על סודותיו. העובדה שדרסט נחשף לבסוף לעיני כל ועמד למשפט באשמת רצח, סייעה לעכברים לצאת מהחורים ולפתוח את הפה. בנוסף, החשיבות של "הג'ינקס" לבניית התיק נגד דרסט הופכת את העונה השנייה למקרה חריג שבו הסדרה עוסקת במשפט שעוסק בין השאר בסדרה.
אלא שבינתיים הטבע עשה את שלו: רוברט דרסט מת בינואר 2022 בבית הכלא, כעבריין שהורשע באחד משלושת מקרי הרצח שביצע, של חברתו סוזן ברמן, אשר לפי החשד סייעה לו להסתיר את רצח אשתו הראשונה. ג'ארקי מסכים שהיה מסקרן לשמוע את דרסט כיום, אבל טוען שמותו לא פוגע ברלוונטיות של הסדרה. "מה שריתק אותי זאת המעטפת סביבו. שאלנו בחדר העריכה איך אתה רוצח שלושה אנשים במשך 30 שנה ומתחמק מזה. התשובה הייתה: צריך כפר שלם בשביל זה. אז בואו נדבר על הכפר. במובן הזה המוות דווקא עזר: אנשים מרגישים הרבה יותר בנוח לדבר עליו".
אתה עוסק בדרסט כבר 20 שנה. ביימת עליו סרט עלילתי, אחר כך נפגשתם בגלל הסרט הזה והתחלת לעבוד על "הג'ינקס". הוא חלק גדול מאוד מהחיים שלך. איך הרגשת כששמעת שהוא מת? "זה בהחלט היה אירוע אמוציונלי עבורי. זה לא שחשבתי 'בוב המסכן', או 'כמה עצוב שהחבר שלי מת'. אבל הרגשתי עצוב על אדם שהכרתי די טוב ויראו את זה בפרקים הבאים".
אני מודה שקצת תהיתי מי זה אנדרו ג'ארקי בלי רוברט דרסט. "למזלי עשיתי סרטים (ג'ארקי היה מועמד לאוסקר על הדוקו המטלטל "לתפוס את הפרידמנים", ע"ש) ואני אמשיך, אבל הוא בהחלט תפס נפח משמעותי אצלי. אני מכיר כל כך הרבה עובדות ביזאריות עליו ועל אנשים אחרים שמעורבים. זאת הייתה הזדמנות יוצאת דופן להתבונן בסיפור כל כך מסובך; לצלול לתוך התפתחות המוח של האדם הזה, שהיא בעצם ההיסטוריה של המדינה ואיך אנשים מתנהגים זה לזה. אני מכיר אונקולוג שחוקר סוגי סרטן נדירים. שאלתי אותו למה בחר דווקא בתחום הזה והוא אמר לי, 'כי טמון שם מידע שאף אחד לא גילה עדיין, והוא ייתן לך את מפת הדרכים כדי להבין את הסרטן עצמו טוב יותר'. 'הג'ינקס' זה לא רק הסיפור של בוב ועליו, אלא על האדם ומה שמוביל אותו לעשות דברים כאלה וכמה השפעה יש לו על אנשים מסביב. זה מעלה שאלות על מה שמניע אותנו, על כסף, נאמנות ואולי גם היפנוזה".
בדיעבד, אתה מבין למה דרסט הסכים להשתתף בסדרה מלכתחילה? הוא הרי יודע מה הוא עשה. "קודם כל, בוב היה משועמם. יש לו מוח זריז, הוא צריך הרבה גירויים, הוא מאבד סבלנות בקלות והוא צריך את הריגוש של להיות במרכז. החיים שלו היו מאוד לא מיוחדים ביחס למשפחה שלו: סבא שלו הוא מסיפורי ההצלחה הגדולים של תחילת המאה ה-20 בניו יורק, אבא שלו לקח את ההון המשפחתי למעלה ושינה את נוף גורדי המשחקים של מנהטן. אחיו קיבל סוג של תהודה. כשהאשימו אותו ברצח אשתו הראשונה, הוא היה בכותרות. אחר כך כשסוזן נרצחה, בוב נחשב חשוד והוא די מחבב את זה. ואז הוא מבתר את הגופה של השכן שלו (דרסט טען להגנה עצמית וזוכה, ע"ש) והוא מקבל שטף של פרסום. בשיחות עם אשתו השנייה הוא כל הזמן מבקש ממנה להקריא לו מה אומרים עליו בעיתונים.
2 צפייה בגלריה
רוברט דרסט וסוזן. מתוך "הג'ינקס: חלק שתיים"
רוברט דרסט וסוזן. מתוך "הג'ינקס: חלק שתיים"
רוברט דרסט וסוזן. מתוך "הג'ינקס: חלק שתיים"
(צילום: באדיבות HBO)
"עניין אחר", הוא מוסיף, "זה שבוב שנא את משפחתו בכלל ובעיקר את אחיו. הוא חיפש איך לירות טורפדו לכיוון המשפחה. רוב האנשים רוצים את ההפך: לחלץ את המשפחה, לשמור על המוניטין ועל הכסף. בוב רצה להפיל אותם. העניין השלישי הוא מה שקראתי בספר שנקרא 'הדחף להתוודות': אם עשית משהו נורא באמת, אז אלא אם אין לך טיפת מוסר, אתה רוצה לספר. אני חושב שבתוך בוב כן הייתה טיפת אנושיות. הוא תמיד הרגיש עצוב שהוא רצח את האנשים שהיה אכפת להם ממנו. מבחינתו זאת הייתה כמובן בחירה פרגמטית, כי הם עשו לו צרות, אבל היה בו רצון להתוודות".

"המטרה היא לעזור לצופים להבין משהו טוב יותר לגבי עצמם, אחרת אין בזה טעם"

בגיל 61 ג'ארקי הוא אביהם הגאה של שלושה ילדים, אבל צאצאים אחרים שלו הם מאות ואולי אלפי סרטים וסדרות שניסו לחקות את ההצלחה של "הג'ינקס": לקחת תיק שטרם פוענח או כזה שנחשב לסגור, לפתוח אותו, להפוך אותו על פיו ואולי גם לעשות צדק אבל לפני הכול שתהיה טלוויזיה מעולה ובאזז רוחש. הביקורת על המחיר החברתי והתרבותי הגיעה מיד ורק הלכה והתגברה, ככל שנפרצו גבולות: גלוריפיקציה של רוצחים, נבירה מיותרת בזוהמה ובכאב של אחרים ופגיעה במה שנותר מאמון הציבור ברשויות.
על הרקע הזה, "הג'ינקס: חלק שתיים" נראית כמו יצירת "פשע אמיתי" שמרנית יחסית - הרעים רעים והטובים סבבה. אבל בתשובה לשאלה על גבולות הז'אנר, ג'ארקי מודה שהוא מהרהר בשאלות המוסריות שעולות מהמהפכה שחולל. "אני מרגיש שהמבחן הוא האם הסיפור נוגע בניואנסים ולא להגביל את עצמנו ל'טובים' ו'רעים', ובטח שלא להתענג על דם וזוועה", הוא אומר. "המטרה היא לעזור לצופים להבין משהו טוב יותר לגבי עצמם, אחרת אין בזה טעם. אתה יודע מה זה פורנו-פשע כשאתה רואה אותו.
"אני מאוד מתעניין בשמחה לאיד כתכונה אנושית", הוא אומר, "נדמה לנו שאנחנו אנשים הומניים ואדיבים, אבל כשאנחנו רואים שמשהו רע קורה למישהו אחר - אנחנו מתענגים על זה. זאת הרגשה מאוד מפוקפקת. היא מדגימה את העובדה שאנחנו באמת רוצים לראות בעצמנו אנשים טובים, וככל שנצליח לצבוע את האחר כאדם רע, כך נרגיש טוב יותר עם פשעים קלים שאנחנו עושים בעצמנו. לי היה חשוב להראות שכל התכונות האפלות נמצאות בתוכנו, כולל האפשרות לבצע פשע מכל סוג, בין אם זה עבירת תנועה או משהו גדול יותר. לכן בסדרת פשע אמיתי, אם השמחה שלך לאיד מופעלת אבל לא שום מחשבה אחרת, אין בזה הרבה".