הסופר המצרי עבד א-רחמן אל-גנדי (30), שעזב את ארצות הברית מחשש שייעצר בשל פעילותו הפרו-פלסטינית והאשמותיו נגד ישראל, זכה אמש (רביעי) בפרס הספר הלאומי האמריקני, אבל נאלץ לחגוג את הזכייה אלפי קילומטרים מטקס הענקת הפרסים בניו יורק.
ממשל טראמפ סירב להנפיק לאל-גנדי אשרת כניסה לארצות הברית, זאת למרות הזמנת המארגנים ומימון הנסיעה בידי הוצאת הספרים שלו. את נאום הזכייה הקריאה במקומו עורכת הספר, הלן תומאידס. "חלום של שנים התגשם, ואני לא נמצא שם כדי לחוות אותו איתכם", כתב. לסיום קרא לביטול הגבולות ולנפילת בתי הכלא.
אל-גנדי זכה בפרס היוקרתי בקטגוריית ספרי העיון, הכולל מענק של 10,000 דולר, על ספר הביכורים "הונא" (Huna: A Memoir of Revolution, Prison, and Becoming), המתאר את שש השנים ושלושת החודשים שבילה בבתי הכלא במצרים. הפרס, שמחולק מאז 1950 ונחשב לאחד החשובים בספרות האמריקנית, הפך השנה למוקד מחלוקת סביב מדיניות ההגירה של טראמפ. גם הסופרת הסורית סמר יזבק, שהייתה מועמדת בקטגוריית הספרות המתורגמת על ספר המאגד עדויות של פלסטינים מהמלחמה בעזה, לא הורשתה להגיע לטקס.
מאחורי הספר עומד סיפור חיים יוצא דופן. ב-6 באוקטובר 2013, יום לפני שהיה אמור להתחיל לימודי הנדסה, נעצר אל-גנדי בן ה-17 לצד אביו במהלך דיכוי הפגנות בקהיר נגד ההפיכה הצבאית שהדיחה את הנשיא מוחמד מורסי. לפי תיאורו, האב ניסה להרחיק אותו מהמחאה, אך השניים נעצרו לאחר שהנער צילם את המפגינים בטלפון. שניהם נידונו ל-15 שנות מאסר באישומים הקשורים לטרור. האב שוחרר ב-2016, ואילו אל-גנדי יצא לחופשי רק ב-2020, לאחר שהתברר כי נשפט כבגיר אף שהיה קטין בעת מעצרו.
הוא הועבר בין מתקני מעצר, ובהם כלא "העקרב" הידוע לשמצה, ונחשף, לדבריו, למכות, לצפיפות קיצונית ולהתעללות. באחד התאים נדחסו 60 עצירים לחלל של ארבעה על חמישה מטרים. שם, אחרי שלושה ימים כמעט ללא אוכל, שמע את השיר "נישאר כאן", שהעניק לספר את שמו: "הונא", בערבית "כאן". בין הסורגים השלים תואר בהנדסת מכונות, קרא ספרים שהוכנסו לכלא והבריח החוצה דפים שכתב, בין השאר בתוך שקיות כביסה. לימים סיפר כי נהג לדמיין כיצד יישמע נאום הזכייה שלו בפרס ספרותי.
אחרי שחרורו עזב את מצרים מחשש למעצר חוזר, וב-2022 הגיע לאוניברסיטת פיטסבורג עם מלגת לימודים מלאה לתואר שני בכתיבה יוצרת. הוא פרסם מאמרים ב"וושינגטון פוסט", במגזין Foreign Policy ובכתבי עת ספרותיים, זכה בפרס על שם העיתונאי הלבנוני סמיר קסיר לחופש העיתונות, והפך לעורך ספרותי בכתב העת The Markaz Review. לצד התקדמותו בקריירה הספרותית, הפך למבקר בולט של מדיניות ארצות הברית כלפי מצרים וישראל.
אחרי מתקפת 7 באוקטובר השתתף אל-גנדי בהפגנות פרו-פלסטיניות בקמפוס והאשים את ישראל בביצוע רצח עם בעזה. במאמר ב"וושינגטון פוסט" תיאר כיצד גבר ציוני דחף את אשתו במהלך הפגנה בפיטסבורג, ובמאמר אחר תקף מוסדות ספרות אמריקניים, ובהם ארגון הסופרים PEN America, על שתיקתם כביכול לנוכח פעולות ישראל בעזה ועל מה שתיאר כהשתקת קולות פלסטיניים. הוא גם האשים את וושינגטון בהעלמת עין מהפרות זכויות אדם במצרים בתמורה לשיתוף הפעולה של קהיר במצור על רצועת עזה.
המצב השתנה מבחינתו עם שובו של טראמפ לבית הלבן. אחרי מעצרי סטודנטים זרים שהשתתפו במחאות נגד ישראל, ובהם הפעיל הפרו-פלסטיני מאוניברסיטת קולומביה מחמוד חליל, חשש אל-גנדי שיהיה הבא בתור. הוא סיפר כי התייעץ עם עורכי דין שהזהירו אותו מפני מעצר אפשרי, ולכן הסתגר בדירתו במשך חודש, ביטל הופעות והסתיר חשבונות ברשתות החברתיות. לדבריו, חבריו בדקו מדי יום אם סוכני הגירה ממתינים ברחוב לפני שליוו אותו למכונית. באפריל 2025 עזב את ארצות הברית ועבר לאירופה, ונאלץ להשתתף בטקס סיום לימודיו מרחוק.
במאמר שפרסם בשבוע שעבר ב"ניו יורקר" תיאר כיצד התייצב לריאיון הוויזה לקראת טקס הפרסים עם תיקיות מסודרות לפי צבעים: הזמנה רשמית מהוצאת פינגווין רנדום האוס, כרטיסי טיסה, מסמכי מאסר במצרים ואישור מגורים באירופה. הקונסולית בירכה אותו על המועמדות, אך לאחר שבדקה במחשב הודיעה שהבקשה תועבר לוושינגטון. למחרת הגיעה הדחייה. לדבריו, לא נמסר לו איזה מידע הביא להחלטה, והוא חושד שפעילותו הפרו-פלסטינית עמדה ברקע.
משרד החוץ האמריקני סירב להתייחס למקרה הפרטני, אך מסר כי ממשל טראמפ אוכף את חוקי ההגירה ומעמיד את האינטרס האמריקני בראש סדר העדיפויות, והזכיר את עמדת מזכיר המדינה מרקו רוביו שלפיה "ויזה היא זכות יתר ולא זכות מוקנית". באירוע המקדים לטקס הסופר המצרי-קנדי עומר אל-עקאד הקריא קטע מספרו של אל-גנדי , שזכה אשתקד באותו פרס על ספרו המותח ביקורת על מדינות המערב בעקבות המלחמה בעזה. בנאום הזכייה שלו אמר אז כי "קשה מאוד לחשוב במונחים של חגיגה כשמדובר בספר שנכתב בתגובה לרצח עם".
לזכייה השנה התווספה מבוכה: תחקיר "הניו יורק טיימס" העלה שאלות בנוגע לעצם זכאותו של אל-גנדי להתמודד. לפי כללי הפרס, מועמד שאינו אזרח אמריקני חייב להחזיק את ביתו העיקרי לטווח ארוך בארצות הברית בתחילת תקופת הזכאות, ב-1 בדצמבר 2025. אלא שבאותו מועד כבר התגורר אל-גנדי באירופה. הקרן המעניקה את הפרס דחתה את הטענות והבהירה כי הוצאת הספרים מסרה שהוא היה תושב משלם מיסים בארה"ב ועזב אותה זמנית מחשש לביטחונו. למרות סימני השאלה, מועמדותו - וזכייתו - נותרו בתוקף.
המלחמה בעזה בלטה גם בקטגוריות אחרות בטקס. בין המועמדים הסופיים לפרס השירה היה המשורר והרופא הפלסטיני-אמריקני פאדי ג'ודה, על ספרו Exhibit G, המשלב שירים, מסות ותצלומים מעזה. בריאיון שהעניק השנה לאל-גנדי עצמו במגזין הספרות Wasafiri, תקף ג'ודה את הציונות וטען כי "הדו-קיום מעולם לא היה באמת אבן יסוד של הציונות, אלא רק מסכה".
בפרס הספרות היפה זכתה חנה לילית אסאדי, סופרת אמריקנית בת לאב פלסטיני ולאם יהודייה, על Paradiso 17, רומן שנכתב בהשראת מסע חייו של אביה, פלסטיני שנעקר ממולדתו ב-1948 והתגלגל בין מדינות עד שהשתקע באצות הברית. בנאום הזכייה שנשאה בדמעות האשימה גם היא את ישראל ברצח עם בעזה. "ראיתי את הסרטן מכלה את גופו של אבי, ואת רצח העם מכלה את עמו ואת ילדיו", אמרה. "ואולי זהו הסיפור הפלסטיני בעולם הזה. כל כך יפה, כל כך כואב, והאם זה לא הסיפור של כולנו?".








