בין אם היה טוראי שהתמנה לרמטכ"ל ב"החמישייה הקאמרית" או ראש הממשלה הרדוף ב"ילדי ראש הממשלה", רמי הויברגר ז"ל - שהלך לעולמו הלילה (בין רביעי לחמישי) - הפך לאייקון בזכות יכולת מופלאה להיות הישראלי שלא תמיד נוח להודות בקיומו: מקסים אבל כוחני, חריף אבל גס רוח, כריזמטי אבל חושב שהכול מגיע לו מהר ועכשיו.
2 צפייה בגלריה


בתפקיד קרמבו ב"מבצע סבתא". אף שחקן אחר לא היה מייצר את האפקט הזה
(צילום מסך מתוך הסרט)
לא סתם הוא נבחר להיות הכוכב של מערכוני "מה שאני הכי שונא בצבא", מהקלאסיקות הזוהרות של "החמישייה": כפי שאלון אבוטבול (שגם הוא הפך לז"ל רק לפני רגע) היטיב לגלם את החייל הגאה והמיוסר, לא היה כמו הויברגר כדי לפצח באופן יוצא דופן את הטיפוסים שכל מי שהיה שעתיים בצבא זכה להכיר; את הקודים הפנימיים שהם עולם ומלואו בצבא ואינם שווים יריקה באזרחות; ואת עצם ההתנגשות הקולוסלית בין השכונה הישראלית לבין ארגון שבנוי קודם כל על סדר, משמעת והיררכיה. אפילו בזווית הפה של הויברגר, כשהוא אומר מילים כמו "מסריח", היה משהו שלא היה לשחקנים ישראלים אחרים. לימים הוא יתעל את כל זה לתפקיד הבלתי נשכח של קרמבו ב"מבצע סבתא": יהיר, זחוח, שבור. נסו לדמיין שחקן אחר אומר משהו מטומטם וגאוני בו-זמנית כמו "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט-לאט אתה מגביר", ולקבל את אותו אפקט שנוצר רק בגלל שהויברגר אמר אותו. לא תגיעו רחוק, אולי עד לאודי כגן.
רמי הויברגר, מתוך "החמישייה הקאמרית"
(צילום: באדיבות עמי אמיר מטר הפקות)
תפיסת הישראליות במשחק של הויברגר היא גם חלק מובהק מדור של יוצרים ושחקנים (מארי פולמן ורני בלייר ועד לכל סגל הכותבים והשחקנים של "החמישייה") שנתנו את הטון לאורך שנות ה-90 לאחר שהתעצבו תרבותית ופוליטית על ברכי הטראומה של מלחמת לבנון הראשונה, שהייתה בעיניהם הולכת שולל בסדר גודל תנ"כי. זאת הייתה קבוצה ביקורתית וחריפה, שזוהתה כ"תל אביבית" וחילונית ויצאה בגלוי נגד השליטה על העם הפלסטיני. לכן היא גם הפכה פחות רלוונטית ככל שהציבור זז ימינה בדעותיו והתקרב לדת באורח חייו, על רקע קריסת החזון של "מזרח תיכון חדש".
בהתאם, גם הדמויות של הויברגר הפכו מרוסקות יותר ויותר, עד שנדמה שלא נותר מהן דבר. כשדליה (שרית וינו-אלעד) צרחה על הויברגר "אתה חרא של אבא!", נדמה שהיא לא מכוונת רק לאופן הנלוז שבו הוא מתנהג בחיים הפרטיים: זאת הייתה אכזבה רבתי מגבריות ישראלית שחצנית וריקה, שחשבה שהיא באמת מסוגלת לרבע את כל המעגלים ולשלוט באש המשתוללת של החיים. כך היה גם בתפקיד מיכאל, שמגיע עם רעייתו (עלמה זק) לספה של אסי דיין ב"בטיפול" וחושף את עלייתו ונפילתו של זכר האלפא הישראלי.
ובאותו ההקשר הפוליטי, נדמה שהויברגר זכה בחיי נצח תרבותיים בזכות דמות שלא יכולה להיות יותר רחוקה ממנו: יגאל עמיר במערכון המיתולוגי שכתב עוזי וייל, שתיאר כיצד תיווצר סיטואציה שבה רוצח ראש הממשלה יהפוך לגיבור. הויברגר לא שכנע שם שהוא אכן יגאל עמיר ונדמה שגם לא ניסה: הוא הסתפק בפרט הפיזי שהכי צמרר באותם ימים – החיוך שלא מש מפניו של עמיר – ויצא משם לטקסט שעדיין מצוטט כנבואה. אגב, יש פרשנים שמביטים עליה בזלזול וטוענים: נו, איפה השחרור שדיברתם עליו, איפה הכפיים שהבטחתם? זאת כמובן החמצה מפוארת (ודי מכוונת) של מהות המערכון: יגאל עמיר כבר לא יזכה להציל את איתן הבר ז"ל מההמון הזועם, אבל גם איתמר בן גביר בקבינט זה הישג שלא ניתן היה לדמיין אז.
מאחר שהויברגר אהב ועשה אמנות שלא העניקה הנחות לאיש ולא משנה באיזה מדיום מדובר, בוודאי שלא ניתן להתעלם מאופיו הסוער, הנוקשה וככל הנראה הפוגעני לעיתים. נדמה שאפילו בכך הייתה סמליות, שחשפה את הפגמים שאחזו באנשים שנתפסו כאידיאליסטים (למשל בענייני זכויות אדם) אך בעצמם היו רחוקים מאוד משלמות. מותו בגיל צעיר יחסית, רק בן 61, נראית כמו חלק מכותרות הסיום של תקופה שבה ישראל משנה את פניה, אותם פנים שפעם היו פני הויברגר.








