השנה היא 2026. אני, אתם, כולנו, מבלים שעות על גבי שעות בפייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק. כותבים פוסטים, משתפים סלפיז, ממים וקטעי וידאו חביבים, ועוקבים אחר סרטונים שצילמו משפיענים ואנשים פשוטים כמונו. חלקנו אף יוצרים תוכן, מקורי, משעשע ומפתיע. לעתים מאוד בוטה, ולא פעם סוטה. מבחינה טכנולוגית, האינטרנט מאפשר לכל אחד מאיתנו לחלוק תכנים מתוצרת בית, גם אם אלו מפוקפקים מבחינה מוסרית ומותחים את הגבולות. זוהי סוגיה מורכבת שהפכה לאחרונה לבוערת, על רקע השתעבדותם של רבים – ובעיקר בני נוער – לרשתות החברתיות ולאפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות שהן מציעות לביטוי עצמי, יצירת תוכן וצריכתו.
השנה היא 1971. אני, חלקכם, רובנו כנראה לא היינו פה. גם לא האינטרנט, חלום מופרך במוחם הקודח של מדענים וממציאים. קשה להאמין, אבל האנושות הצליחה לשרוד בלי סמארטפונים, לפטופים, ואפילו מצלמות דיגיטליות שהיו בגדר מדע בדיוני. הטכנולוגיה הייתה שונה, מסורבלת ומסובכת, אבל מיזם תקשורתי הרפתקני בניו יורק פתח את השער להפקות מקור של אינדיווידואלים מחוץ למרחב המיינסטרים של רשתות הטלוויזיה הוותיקות, תחת אותה מטריה של שירותי הכבלים בעיר. Puclic Access, קראו לערוץ הקהילתי פורץ הדרך ההוא. 55 שנה אחרי יסודו, סרט תיעודי חדש מציף את הצהרת הכוונות התמימה מאחורי היוזמה השאפתנית ברוח חופש הביטוי, ההשראה היצירתית, ההצלחה המסחררת וטירוף המערכות שאיתה, וגם השאלות המוסריות שהיו רלוונטיות אז, כמו היום.
הדוקו Public Access, שביים דיוויד שדראק סמית' והוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס האחרון, נשען כל כולו על חומרים ששודרו לאורך השנים בערוץ הטלוויזיה הקהילתי ששולב ברשת הכבלים הניו יורקית מנהטן קייבל (Manhattan Cable) מבית תאגיד התקשורת טיים וורנר. כך שזר הבמאי ראיונות ארעיים ברחובות העיר, לצד הופעות מאולתרות, תוכניות אירוח קריפיות, ועד רצועות שידור לשעת לילה מאוחרת שהגישו לצופים מופעי חשפנות ואף קטעים פורנוגרפיים של ממש. כל התכנים הללו התערבלו להם בקלחת תוכן אחת שנעה בין החינוכי לפרוע והמופרע, והכול בחסות הפיתוחים הטכנולוגים של מסרטת הווידאו שצצה בתחילת שנות ה-70, מהפכת זכויות האדם בארצות הברית של התקופה, והסעיף הראשון לחוקה האמריקנית המגדיר את תפיסת החירות של האומה. הערוץ הקהילתי יישם אותו עד כלות.
7 צפייה בגלריה
"דיונים על המשמעות האמיתית של חופש הביטוי". דיוויד שדראק-סמית'
(צילום: Anne-Marcelle Ngabirano)
"זו היתה הפעם הראשונה שבה ערוצי תקשורת מרכזיים נפתחו לכל אדם, ניסוי רדיקלי שמטרתו הייתה דמוקרטיזציה של העולם שלנו ולאפשר לקולות מגוונים במה", אומר הבמאי שדראק-סמית' בריאיון ל-ynet, "האנשים מאחוריו ראו בגישה למדיה זכות אזרחית. אך כאשר מפיקים התנגשו עם נורמות קהילתיות ועם מה שנחשב קביל מבחינה חוקית לפי התיקון הראשון לחוקה, התגובות היו מהירות וסוערות. מה שהתפתח משמש מראה לעולמנו כיום: אינטרסים תאגידיים ניסו לסגור את זה או להקשות על הגישה, הממשלה התחבטה אם להגן או להגביל, והציבור הרחב נאבק על השאלה מה מקובל ומה לא. אותם כוחות פועלים גם היום בדיונים על רשתות חברתיות ובינה מלאכותית, ועל המשמעות האמיתית של חופש הביטוי".
הרעיון הראשוני מאחורי ערוץ Public Access, ואשר עולה משמו "גישה ציבורית", היה כאמור לנצל את רשת הכבלים ולהרחיב את הבמה הטלוויזיונית מעבר לתוכניות שהפיקו ABC, CBS, NBC ושאר תאגידי התקשורת. הקונספט כפי שהגו אותו הפעילים החברתיים (רובם יוצאי לימודי תקשורת באוניברסיטת ניו יורק) היה פשוט ונשען על הזמינות של מסרטות הווידאו שפותחו לשימוש אישי. הערוץ יארח תכנים שישלחו על גבי קלטות מהציבור הרחב ללא עלות, וגם ללא כוונה להפיק מהם רווחים. חשוב מכל: התכנים לא יעברו עריכה או צנזורה ויעלו לשידור כפי שהם לפי סדר קבלתם במשרדי הערוץ.
קלוז אפ של לידה
את חברת מנהטן קייבל ייסד צ'אק דולן, איל התקשורת המנוח, שנודע גם כמייסד של HBO, והבעלים של הניו יורק ניקס. שרלוט ג'ונס, בכירה באימפריה של דולן, ראתה ביוזמה הזדמנות להתחבר אל השטח, ולהביא למסך הקטן הפקות אותנטיות, מקוריות ואפילו חתרניות של יוצרים חובבנים. היא הסכימה להקצות להם את הערוץ היעודי שהנגיש את רחובות העיר והפינות החשוכות שבה הישר לסלון ביתם של מנויי הכבלים.
ומה קיבלו צופי פאבליק אקסס על מסך הטלוויזיה שלהם? בהתחלה הכול התנהל כצפוי עם תוכניות שונות ומשונות, רובן מהזן הדוקומנטרי. כך למשל שודרו משאלי רחוב וראיונות עם עוברים ושבים על ענייני היום בניו יורק ובארצות הבית, שם מצאו מרחב בטוח גם קבוצות שוליים כמו חברי הקהילה השחורה בתוכניות שהופקו בהארלם (The Commandos Report או Black Buffalo), או פעילות פמיניסטיות שיזמו את משדר האקטואליה Feminist News Analysis. כמו כן, צולמו הופעות של מוזיקאים כמו טינה טרנר וטוקינג הדז, לצד כאלו של אמנים מחתרתיים. והיו גם תוכניות חינוכיות שביקשו להדריך ילדים ונוער בתחומים שונים כמו Candy From Strangers ו-Children's Video.
"מפיקי פאבליק אקסס היו טהורים בכוונותיהם. המניעים שלהם לא נמדדו בכסף, בלייקים או באלגוריתמים. לא היה להם תמריץ לדחוף כל הזמן לקיצוניות גדולה יותר. אני מאמין שרובם הונעו מהרצון ליצור ולהתחבר, להרגיש שמקשיבים ורואים אותך, להרגיש שייכות", מסביר שדראק-סמית'. אלו תשוקות שנכונים גם לבני אנוש בעידן הדיגיטלי, אך הטכנולוגיה הפכה את הגישה לקהל זמינה לכל, "אני חושב שאחד ההבדלים החשובים ביותר בין אז לעכשיו הוא שאלת קנה המידה. פאבליק אקסס עבד במידה מסוימת משום שהוא היה בעיקרו מקומי. בניו יורק, וגם בערוצי פאבליק אקסס ברחבי המדינה, מה ששודר שיקף את האתוס של הקהילה. וזה לא היה זהה בכל מקום. המקומיות יצרה תחושה מוגבלת ומוגדרת של מה כל קהילה רוצה להיות ומי הם בעלי העניין בה. היא גם יצרה מידה של אחריות. מפיקי פאבליק אקסס בניו יורק הכירו זה את זה, נסעו יחד ברכבת התחתית, הגיעו לאולפן או הביאו את הקלטות שלהם. הייתה תחושה שאתה חלק מקהילה עם תחומי עניין משותפים ויש לך אחריות כלפיה. בעיניי, זו הייתה גם היופי וגם קנה המידה הנכון".
לפי הסרט, החריגה הראשונה מהמקובל הגיעה מהאמן המוערך בוב גרואן אשר צילם מקרוב את אשתו נאדיה כשהיא יולדת את בנם הראשון בבית החולים. המראה של התינוק בוקע לראשונה מגופה של אמו יכול בהחלט להיחשב כסרטון הדרכה על איך באים ילדים לעולם, אולם תיעוד חושפני כל כך של האירוע נתפס כלא ראוי מצד חלק מקהל הצופים ועורר לראשונה מתח בין אנשי התוכן של הערוץ לבין אלה שניהלו אותו מטעם חברת הכבלים. סדרת קלטות שהתקבלו במערכת מעט ברנש סהרורי למראה בשם אנטון פריץ' הפכו את המתח הזה לגלוי ברצועה Anton Perich Presents. אמן האוונגרד, שנמנה על חוג החברים של אנדי וורהול, צילם סרטונים ארטיסטים לכאורה ובהם צילם תרחישים שונים משיחות עם מוחמד עלי ובלייניות במועדון סטודיו 54 ההולל במנהטן, ועד לסיטואציות מתוסרטות רוויות סקס.
7 צפייה בגלריה
במה טלוויזיונית לאמנים. פאבליק אקסס TV Party דבי הארי
(צילום: TV Party, באדיבות Sundance Film Festival)
שדראק-סמית' מזהה את ההזדמנות שסיפקה הבמה הטלוויזיונית של פאבליק אקסס לאמנים, אשר חיפשו אמצעי הבעה לקהל רחב יותר ובתהודה רמה יותר ליצירות שלהם, ובמיוחד הרדיקליות שבהן. "מעניין לשאול מה נחשף על טבע האדם דרך התוצרים האלה. ברור שיש כאן סלקציה עצמית - אנשים שרוצים לבטא את עצמם בפומבי", אומר הבמאי, "הרצון לתשומת לב, להרגיש שמקשיבים לך, ולהתחבר לאחרים הוא רצון אנושי. אני חושב שזה רצון חיובי, והוא בלב האמנות והיצירה. במקביל, כפי שאנו רואים היום ביתר שאת ובהיקף שונה לחלוטין, החיפוש אחר תשומת לב יכול להוביל אותנו למקומות קיצוניים. אנחנו מגיבים לפרובוקציות הללו. הקולות הרועשים ביותר הם אלה שאנו שומעים. וכעת, כשכמעט לכל אחד יש את הכלים, נוצר מרחב הולך ומתרעש שבו כדי להישמע צריך להיות יותר ויותר קיצוני".
המשפיענים הראשונים
הייתה זו תפנית משמעותית ראשונה בכיוון המקורי כפי שראו אותו יוזמי הערוץ המקומי, ובעקבותיה הגיעה נקודת ציון נוספת עם הקמת אולפן חי שאפשר שידורים ישירים של תוכניות תוך כדי אינטראקציה עם צופים באמצעות הטלפון. כך צצו המשפיענים הראשונים בגרסה האנלוגית של פאבליק אקסס. נחושים למשוך את תשומת לב של הקהל, הם עשו את המיטב כדי להתפרע על המסך, תוך התעללות במי שהעזו להתקשר, פליטת קללות מצד האורחים והמארחים, ואימוץ דמויות מפוברקות ומוטרפות. כך למשך במקרה של פרנסס ליליאנפלד, יהודיה ניו יורקית שבשנות השישים לחייה הפכה לאישיות טלוויזיוניות בתוכנית Fran's Frantic World ובו סיפקה פרשנות עצבנית ובוטה על סוגיות יומיומיות, כלכליות ופוליטיות, רווית תלונות ולעתים גם דברי השראה כמו המשפט הבא: "כל אחד יכול לעשות שינוי בעולם, כמו היטלר וישו". דברים שאמרה בפנייה לתמיכה כלכלית בה ובתוכניתה מהציבור. קצת כמו קמפיין מימון המונים שנהוג היום ברשת.
ואם כבר נקודות השקה לאינטרנט, הכירו את ה-The Grube Tube. לא, אין מדובר בערוץ יוטיוב, אלא בתוכנית אירוח עצמאית שהשיק סטיב גרוברג, גם הוא יהודי. מדובר בתחרות הטרלות עם הברנשים תמהונים שהתקשרו לאולפן כדי להחליף גסויות מכוערות עם המנחה, שבעצמו לא נשאר חייב עם תגובה זדונית ולא פעם סחף את השיחות לתהומות של ניהיליזם שטותניקי חסר משמעות. אוי לעיניים ולאוזניים של קהל, אבל לא ממש לעור העבה והגישה הצינית של גרוברג שלא סינן מתקשרים, ונשאר מחויך אפילו כשמאזין אנונימי עלה על הקו והכריז על הערצתו להיטלר, ופצח בשיר הלל לנאצים ושואת אירופה.
7 צפייה בגלריה
גבר מזוקן עם ביצים. אל גולדשטיין (באמצע)
(צילום: Midnight Blue, באדיבות Sundance Film Festival)
פרנטיק פראן, סטיב גרוברג ואחרים הפכו לדמויות מפתח באבולוציה של הערוץ הקהילתי, אולם מי שהייתה לכוכבת הגדולה ביותר שלו והזכורה ביותר לטוב, ולרע, מאותם ימים פרועים של הערוץ היא רובין בירד, או בשמה האמיתי רובין כהן. כן, גם היא יהודיה, אבל לא בהכרח כשרה למהדרין. מדובר בכוכבת פורנו שזכתה לתוכנית אירוח משלה בשם The Robin Byrd Show מ-1977, והמשיכה בשלה בפאבליק אקסס לאורך שני עשורים עד לירידה משידור ב-1998. הקונספט של התוכנית היה די פשוט, ועדיין מצליח מאוד. רובין הופיעה מול המצלמה עם הבקיני השגרתי שלה והזמינה קולגות מתעשיית הסקס, חשפנים, חשפניות ושחקני פורנו. הם היו מנצלים את הבמה כדי לחשוף את עצמם גופנית ונפשית על המסך, מדי פעם שוחחו עם מאזינים, ולקינוח השתתפו במשחקי סקס משעשעים. כך הפכה רובין בירד לאגדה מקומית שהתפשטה לזירה התקשורתית האמריקנית כולה, אולם הנוכחות שלה כגיבורת תרבות לא הייתה קורית לולא הגבר שמאחוריה, אל גולדשטיין. ניחשתם נכון, עוד יהודי.
גולדשטיין היה גבר מזוקן, עב בשר ולא מעודן במיוחד, אבל היו לו ביצים ענקיות. הוא אומנם לא הציג אותן לראווה, אבל דחף לחשוף אחרים ואחרות על המסך. שוב ושוב, ושוב ושוב. לפני שנכנס לעסקי הטלוויזיה גולדשטיין הערמומי נודע כבעלים של מגזין הסקס Screw, אולם ב-1974 זיהה את ההזדמנות שנפתחה בפניו בערוץ המקומי, והסתער עליה עם Midnight Blue - תוכנית שהציגה מופעי זימה ופורנוגרפיה פתוחים לקהל הרחב של פאבליק אקסס. "במקום שהצופים ילכו לבתי הקולנוע והפיפ שואוז של טיימס סקוור, הבאנו אותם אליהם הביתה", מסביר בסרט אלכס בנט, שעבד עם גולדשטיין על התוכנית. סקס מוכר, אבל לא כולם נמנים על הקליינטורה של תעשיית המין של ניו יורק באותם הזמנים וממש לא היו מעוניינים בכניסתה לסלון ביתם דרך מסך הטלוויזיה. תלונות הצופים זרמו למשרדי מנהטן קייבל, ונדרשה התערבות של המנהלים.
ההתערבות נדרשה, אבל נאסרה בעקבות הסעיף הראשון של החוקה האמריקנית שנועד להבטיח חופש ביטוי בלתי מוגבל לאזרחים. למרות הביקורת, ראשי תאגיד טיים וורנר נאלצו להשלים עם קיומה של "מידנייט בלו", אולם העבירו אותה לערוץ מיוחד ברשת הכבלים - Channel J. זוהי הברקה של שרלוט ג'ונס שעשתה לימונדה מהלימון של המין. בחסות הערוץ החדש הבוסים פיתחו מודל חדש של הכנסות שהיה מנוגד להצהרת הכוונות המקורית של פאבליק אקסס אבל הזרים מזומנים לכיסיהם. עם תשומת לב רבה כל כך, וקהל צופים אדוקים שנדבקו למסך בעקבותיה, הוחלט להותיר שידור פרסומות בערוץ זה. וכך לצד מופעי חשפנות, משגלים מצולמים וסרטוני הדרכה איך לבצע מין אוראלי, צצו פרסומות ובהם הציעו גברים ונשים את שירותיהם כזונות ללקוחות הפוטנציאלים, כולל לאלה בעלי הצרכים המיוחדים כמו חובבי גולדן שאוור. אפילו הם מצאו ספקיות שירות על בפרסומות על המסך. החוצפה של גולדשטיין התבררה כברכה, בשם ערכי חופש הביטוי.
זמן מסך לאיברי מין זכריים
איכשהו, בלי להתכוון, הפלפורמה של פאבליק אקסס שנועדה לטובת הציבור הפכה לשטח כינוס של כל מחורפני, מטורללי וחרמני העיר ניו יורק. "מידנייט בלו" פתחה את חור ההצצה הטלוויזיוני הזה לעיני כול, ובעקבותיה הגיעו תוכניות אחרות משולחות רסן. בשלב הזה היה בלתי אפשר לאטום את קופת השרצים הזאת, במיוחד כשזו הפכה לקופה רושמת עבור יוצרי התוכן והכבלים שאירחו אותם. זה לא אומר שבטיים וורנר לא ניסו להגביל את התכנים שהפכו לבוטים יותר ויותר. אחת מהדוברות בסרט סיפרה כיצד הופקדה ברשותה המשימה המפוקפקת לצפות בתוכניות הללו כששעון עצר בידה, ולמדוד זמן מסך לאיברי מין זכריים שהיו בגדר טאבו חברתי אבל לא כזה שאפשר לצנזר בטלוויזיה הציבורית.
טירוף המערכות במרחב הפתוח של פאבליק אקסס אל מול אוזלת ידם של אלה שניסו לצמצם אותו הגיעו לפיצוץ בלתי נמנע ב-1976 בעקבות אירוע טלוויזיוני יוצא דופן בו גולדשטיין שבר את כל הכלים, בניסיון לשבור שיאים. טארה אלכסנדר הכריזה כי בכוונתה לקיים יחסי מין עם 86 גברים לאורך שש שעות מול המצלמה, ובכך להיכנס לספר השיאים של גינס (ושל פינס). המשדר שכונה "ספרמתון" (Spermathon) היה צעד אחד ו-85 גברים יותר מדי עבור ראשי טיים וורנר שהחליטו להסיר את "מידנייט בלו" מלוח השידורים. בתגובה להחרמת הקלטות שגולדשטיין שלח למערכת, הוא החליט להגיש עתירה לבית המשפט העליון, לא פחות. בפסק דין מפתיע הכריעו השופטים לטובתו בשם הסעיף הראשון החוקה, ובכך נפתחה הדרך לחזרתו לבמת פאבליק אקסס, ללא כל מגבלות.
בהמשך הדרך, ניסתה הנהלת חברת הכבלים לצמצם את תפוצת התוכניות רוויות הסקס בדרך אחרת: שידורי הערוץ טושטשו ונפתחו רק עבור צופים שהביעו הסכמתם בכתב. גולדשטיין נאבק גם בניסיון הזה, וניצח שוב עם פסק דין שקבע שההליך צריך להיות הפוך: הערוץ יישאר פתוח, מנויים שמעוניינים בחסימתו צריכים להודיע על כך למפעילים. ההצלחה של גולדשטיין בשדה המשפטי הגדירה מחדש את גבולות הגזרה הבלתי מוגבלים של מרחב השידור הציבורי, עבורו וגם עבור אחרים. המופע של רובין בירד יצא לדרך, וכך גם תוכניות המוקדשות לקהילה הגאה כמו "אמרלד סיטי" ו-Men and Films. המפיק לו מולטה הלך בדרכו של גולדשטיין וייסד את Gay Cable Network בחסותה שודרו סרטוני פורנו של גייז לצד משדרים מיוחדים להדרכה באמצעי מניעה על רקע התפשטות מגיפת האיידס. במקביל לא נמצאה דרך חוקית להיאבק במגיפת ההשחתה הגסה של המרקע, כך שאפילו הדמות של המטרידן "ג'ו המגעיל" (Ugly Joe) שתיעד עצמו נטפל לנשים ברחוב ונוגע אפילו כשאסור, זכו לחשיפה טלוויזיונית.
למרות התהומות האפלים אליהן הגיעה פאבליק אקסס, שגרמו לרבים מצוות ההקמה של הערוץ לפרוש מהמיזם, המיינסטרים החל לגלות עניין בתכנים שיצאו ממנו, במיוחד בזירה המוזיקלית. החיבור לשטח, כמו גם מה שקורה מתחת לפני השטח בתרבות המחתרתית בניו יורק, אפשרה ליוצרים להפגין נוכחות על המסך בטלוויזיה הציבורית ואולי להתגלות. בתחילת הדרך תועדו הופעות של טינה טרנר וטוקינג הדז ושודרו בערוץ, אבל בהמשך צצו להן תוכניות אירוח שהוקדשו לקהילה המוזיקאים המקומית. גלן או'בריאן השיק את TV Party בה הופיעו בין השאר דבי הארי, מיק ג'ונס, דיוויד בירן וז'אן מישל בסקיאט, ובמקביל צצה לה תוכנית שהתרכזה ברגאיי בהנחייתו של ארול צ'ין אשר אירח את בוב מארלי בעודו מעשן גראס מול המצלמות ומנסה בשיא מסטוליתו לבצע את Redemption Song שוב ושוב, ללא הצלחה. זאת ועוד, הוא זכה לראיין את מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס באולפן. אבל מי שעשה את הקפיצה למיינסטרים היה נער בשם ג'ייקוב פוגלנסט שנכנס לעניינים רק בשנות ה-90, אך ניצל את הפלטפורמה של פאבליק אקסס כדי ליזום תוכנית שלו בשם Squirt TV.
במקום אולפן צילומים, פוגלנסט בן ה-14 החליט להציב את מצלמת הווידאו שלו בחדר השינה שלו ותיעד את עצמו מדבר על החיים ועל חיבתו למוזיקאים כאלה ואחרים. לאחר ש"סקווירט טי.וי" צברה מעט תאוצה, הוא גם זכה לארח כמה מהם בחדרו הפרטי. הביסטי בויז למשל באו לביקור, ובעקבותיהם הגיעו גם נציגי רשת MTV שהציעו לפוגלנסט לעזוב את ערוץ הכבלים המקומי לטובת במה בינלאומית, וכך היה. התוכנית שובצה בלוח השידורים של ערוץ המוזיקה וזכתה להצלחה, עד שירדה משידור אחרי עונה אחת לאחרי שהתגלה כי הכוכב הצעיר התמכר לסמים. בניגוד לפאבליק אקסס שהיה מלכתחילה פתוח לציבור הרחב וללא הגבלות, ברשתות מיינסטרים כמו MTV לא הייתה קיבולת לשערוריות וסקנדלים. אבל להשראה אי אפשר היה להתכחש, כמו למשל במקרה של Wayne's World של מייק מאיירס ודיינה קארווי שעיצבו את דמויותיהם הפיקטיביות, וויין וגארת', כצמד מגישים בערוץ פאבליק אקסס מדומיין במדינת אילינוי.
"בסרט אנו מעלים יותר שאלות מכפי שאנו מרגישים בנוח לספק תשובות. אך נדמה שמדובר בשאלה של בירור הערכים והעדיפויות שלנו כחברה", מסכם שדראק-סמית', "אם אנו רוצים חופש ביטוי, עלינו לקבל שיהיו דברים שאיננו מסכימים איתם. אבל אז עלינו לשאול מהי האלטרנטיבה. מי מחליט מה מקובל ומה לא? מי שולט בגישה? ברגע שאנו מקבלים מגבלות, אנו מקבלים מידה מסוימת של הדרה. האיזון בין הרצון הדמוקרטי לריבוי קולות לבין ההגנה מפני פגיעה הוא דיון מתמשך שמתעורר עם כל טכנולוגיה חדשה וכל מרחב לביטוי עצמי. גם אני מתמודד עם זה, כהורה וכחבר בחברה. נדמה לי שהניסיון שלנו עם קנה המידה של האינטרנט לימד שיש דבר כזה 'יותר מדי' ו'קיצוני מדי', אך איני יודע כיצד להתחיל להציב גבולות מבלי לערער את עצם הערך של התיקון הראשון לחוקה. נראה שאין קו זהב ברור שאפשר למתוח - זה יותר כמו הליכה על חבל דק. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, בהיעדר אמת מידה אחת ויחידה".
לתחושתך המייסדים של פאבליק אקסס מאוכזבים מהכיוון שהיוזמה הברוכה שלהם קיבלה?
"הם היו אידיאליסטים. מתוך רוח שנות ה-60 ועידן המחאה, הם ראו במדיה הממסדית חלק מהבעיה, כמי ששולטת במה שנראה ונשמע, והפתרון מבחינתם היה לפתוח את אמצעי התקשורת. אני יודע שרבים מהם התאכזבו ממה שהתפתח, אם כי לא בהכרח בגלל פורנוגרפיה או תוכן מסוים. נדמה לי שזה היה יותר עניין של הזדמנות מוחמצת. הם רצו שהמרחבים הללו יהיו זירה לשיח אזרחי חי ותוסס, ושיהיו מכלילים, וחלק מזה אכן קרה. אך מה שמשך את מירב תשומת הלב היה בעיניהם פחות מעשיר. היו מי שביקרו את הנרקיסיסטים ואת יוצרי הפורנו שראו במרחב הזה זירה פרוצה לחלוטין. הפרובוקציות לא תמיד תאמו את האידיאלים הראשוניים. אבל איני חושב שהם היו מגדירים את הניסוי ככישלון. זה היה בדיוק מה שזה: ניסוי רדיקלי. מעצם טבעו, אי אפשר לשלוט באופן שבו הוא מתפתח. הוא פתח את השיח בדרכים אחרות. ועבור קהילות כמו יוצרים מקהילת הלהט"ב, זו הייתה הזדמנות חיונית וחסרת תקדים להיראות. לכן לוקחים את הטוב עם הרע. ובסופו של דבר, אני חושב שהאמונה הבסיסית שלהם הייתה שהציבור צריך להחליט. זו ההגדרה המילולית של מרחב פתוח".
השנה היא 1987. האינטרנט היה בגדר מדע בדיוני, אבל בשורת הטלוויזיה בכבלים הייתה בדרך לישראל. בינתיים אני ולפחות כמה מכם זכינו ליהנות משירותי הכבלים הפיראטיים שהזינו את הטלוויזיה הביתית שלנו בדרמות, קומדיות, סרטי קונג פו עם ברוס לי, להיטי אקשן עם צ'אק נוריס תנצב"א, וגם מותחנים אירוטיים לשעת לילה מאוחרת ואפילו פורנו. לפעמים, בין אם במכוון או בגלל תקלות טכניות התכנים הללו התערבבו כמו בפעם ההיא שחזיתי במשגל פרוע בשתיים בצהריים ממש אחרי חזרתי מבית הספר היסודי. אמא התקשרה להתלונן, ומפעילי הכבלים הפיראטים, עבריינים לכל דבר, ממש לא אידיאליסטים גדולים, התנצלו ולפעמים פיצו, כך בישראל. ואילו בארצות הברית פאבליק אקסס שידר הכול ללא רסנים חוקיים או מוסריים. ככה זה כשיש אפשרויות טכנולוגיות לביטוי והחופש להשתמש בהן. היום זה קורה בכל העולם דרך האינטרנט שפרץ את כל הגבולות והרשתות החברתיות, להן יש אימפט גדול בהרבה בכל מקום בעולם. כבר לא נעצור את ההתפשטות שלהן בכל מקום, וגם לא את ההשחתה שהן מביאות איתו.
