כסף, כוח וכבוד. אלה שלושת הדברים החשובים בעולמו של השר מיקי זוהר. אלא שהכסף אינו שלו כי אם ציבורי, הכוח אינו מִתרגם למעשים, ובשם הכבוד שמעולם לא היה הוא עוטה עכשיו את החליפה של האיומים ומכריז שבכוונתו לבטל את חוק הקולנוע. תנוח דעתכם: הוא יבטל את חוק הקולנוע בדיוק כמו שהצליח לייצר חלופה לפרסי אופיר, בדמותו של טקס אווילי שהכבוד היחיד שהוא מעניק זה לאלה הפורשים ממנו. מיקי זוהר הוא לא יותר מטרול שעומד בראש מה שהיה פעם משרד התרבות (והספורט) ופונה אל הבייס הנבוב שלו על מנת שיאכיל אותו.
עכשיו עלה במה שמתקרא מוחו של השר רעיון חדש: ביטולו של חוק הקולנוע. הוא תלה זאת באיומים ובמתקפות שחווים אותם אלה שמסרבים לפרוש מהטקס המגוחך. האכסניה שבה הכריז על תוכניתו הייתה תוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, שם היא התקבלה בצהלות שמחה מצד הקהל. נבהיר: חוק הקולנוע עבר בשנת 1999 ביוזמתם של חברי הכנסת דאז יונה יהב, רובי ריבלין ודדי צוקר, ותכליתו הייתה לעודד ולהסדיר את תקציב תעשיית הקולנוע. כך בעצם החל הרנסנס של הקולנוע הישראלי שאִפשר יצירה מגוונת, רב תרבותית ואיכותית שהובילה את הקולנוע הישראלי לכמה מהשנים הטובות בתולדותיו בכל הנוגע למספר הסרטים, היענות הקהל והיוקרה הבינלאומית. חוק הקולנוע הוא לא העסק הפרטי של מיקי זוהר, והקולנוע הישראלי הוא לא בן ערובה של מי שבוחר לסגור חשבונות כמו אחרון הגנגסטרים.
מיקי זוהר אינו יכול לבטל סתם כך את חוק הקולנוע, מהטעם הפשוט שפעולה רדיקלית כזו מצריכה תהליך ארוך ומורכב בכנסת ובוועדותיה שספק אם יש לו היתכנות. ליתר דיוק, אין לו. אבל נניח שתכניתו הזדונית של זוהר תעבור איכשהו, ו-130 מיליון שקלים המועברים מדי שנה לקולנוע הישראלי ומוסדותיו יתאדו – מה אז? 130 מיליון השקלים האלה אינם מממנים רק סרטים ישראליים, הדבר הזה שזוהר, בשבתו כשר תרבות, היה רוצה שיעלם מהעולם. הם מממנים גם את הסינמטקים (פוי!), פסטיבלים (איכס!) ושימור הקולנוע הישראלי (פחח!). הם גם מממנים את קרנות הקולנוע שאחת מהן, קרן שומרון התומכת ביצירה יהודית בשטחים, חביבה מאוד על השר הנוכחי. סביר להניח שכמה מאנשי הבייס שלו לא ישמחו לדעת שכבודו עומד לפגוע בעשייה החשובה הזו שהביאה לנו סרטים מכוננים כ"קרב אוויר" ו"פול ספיד".
"שיעשו את הקולנוע שהם רוצים על חשבון עצמם", צוטט השר זוהר. יש לתהות אם הוא הכריז זאת לפני שדיבר עם האיש החשוב בתעשייה, משה אדרי. מאז ראשית המאה הנוכחית הפכו משה ולאון אדרי לדמויות החזקות בקולנוע הישראלי, מעורבים כמעט בכל הפקה והפצה של סרט ישראלי, שלא לדבר על הקרנה במתחמי סינמה סיטי שבבעלותם. ביטולו של חוק הקולנוע, ובעקבותיו מחיקתן של הקרנות הגדולות והאזוריות, יוביל לאחד מהשניים: או שאדרי יחדל להפיק סרטים ישראליים ויסתפק בהפצתם של סרטים זרים (חברת ההפצה שבבעלותו, יונייטד קינג, לא מייצגת אף חברת מייג'ור); או שהוא יסתפק בהפקתם של כמה בודדים, נאמר 3-4 בשנה, כאשר כל הסיכון עליו. אחרי הכל, מספיקה אכזבה אחת בקופות כדי לגרור את מה שיוותר מהתעשייה לתהום.
אבל נניח לרגע שזוהר צודק (שזה כמו להניח שכדור הארץ שטוח). למה צריכה המדינה להשקיע "בסרטים שלהם"? למה באמת לא להיות כמו הוליווד? למה לא לעודד טייקוני קולנוע ואולפנים ואולי אפילו טקס אוסקר ראוי לשמו? (אגב, כבוד השר, לידיעתך: השם "טקס האוסקר הישראלי הממלכתי" חושף אותך לתביעות מצד האקדמיה האמריקאית; השם אוסקר הוא סימן מסחרי). התשובה המפתיעה אולי היא שגם ההפקות ההוליוודיות נהנות מתמיכה מדינתית, גם אם לא פדרלית. בארצות הברית אמנם אין קרן קולנוע לאומית כמו בדגם האירופאי שעליו מושתתת התמיכה בסרטים בישראל, אבל ישנו מודל ביזורי של תמיכה ציבורית הממוסגרת כפיתוח כלכלי ותעסוקתי. במילים אחרות: מרבית מדינות ארה"ב מציעות החזרי מס מהוצאות ההפקות המקומיות, ומעניקות כספים דרך מועצות קולנוע עירוניות או מדינתיות. רק לשם דוגמא: בשנת 2012 פעלו לפחות 86 תכניות תמיכה ב-40 מדינות, בהיקף כולל של כ-1.51 מיליארד דולר בשנה שהופנו לתעשיית הקולנוע בארה"ב, ללא כל פיקוח תוכני ישיר. כלומר, גם הוליווד פועלת בתוך מערכת ענפה של תמיכות ציבוריות בהיקפים גבוהים, אלא שתמיכות אלו ממוסגרות כמדיניות כלכלית ולא כהשקעה תרבותית.
יכולה להישמע גם טענה אחרת: מי באמת צריך סרטים שאינם מסחריים? ודאי בעולם שמעדיף זרימה מתמדת של תוכן על פני מחשבה או אי נוחות אסתטית ופוליטית. התשובה לכך היא פשוטה. הקולנוע הישראלי – זה של "הים", "קרוב אלי", "שבע ברכות", "נאנדאורי" ו"מופע טוטאל" – יישאר הרבה אחרי מיקי זוהר ואחרי שנבואות הזעם על עתיד הקולנוע, הישראלי ובכלל, יופרכו. המלחמה של זוהר ומירי רגב לפניו בקולנוע הישראלי רק מחזקת אותו. בעולם מבינים שהיוצרים הישראליים מנהלים מאבק מול משטר פשיסטי שבטירופו מוכן להרוס הכל. מי שחושב שאין מקום לסרטים כמו "הים" – כי מי רואה ומי יזכור וממילא יש "משחקי השף" – ראוי לו שישוב לימי איטליה הפשיסטית. גם שם האמינו שקולנוע צריך לספק לחם ושעשועים, אבל לפחות השקיעו בתעשייה: בנו אולפנים, בית ספר לקולנוע, עודדו הפקה של סרטים איטלקיים (אמנם מסוג מסוים). זוהר ותומכיו – גם אלה שאינם מתכוונים לזה – מציעים מחיקה מוחלטת.
