פסטיבל של מוזיקה כנסייתית, בנצרת העתיקה שטופת הגשם, המקושטת בקישוטי אור של חג המולד – זה נשמע כמו תשדיר של משרד התיירות. אבל בסוף השבוע האחרון זו הייתה מציאות, ומענגת בהחלט: פסטיבל ליטורגי קטן שהעלה שורה קצרה של קונצרטים בשלוש כנסיות בנצרת, שונות מאוד בסגנונן הארכיטקטוני אך מצטיינות באקוסטיקה משובחת.
"הפסטיבל הליטורגי מתקיים הפעם, אחרי שנה קשה שבה חווינו קרע אלים בין החברה הערבית והיהודית ושנה של אלימות קשה בתוך החברה הערבית", אומר נביל עבוד אשקר המשמש כמנהל המוזיקלי של הפסטיבל, "ומול הרקע הכואב הזה אנחנו מבקשים להשמיע קול הופכי ומאחד, קול של הרמוניה ואחווה. ונותר רק לקוות לשנה חדשה וטוב".
ואכן הרמוניה מוזיקלית הייתה למכביר: האורטוריה של בטהובן "ישו על הר הזיתים". יצירה מופלאה, שאינה מושמעת לעיתים קרובות, עוסקת בישו הצעיר שבתחילת דרכו – איש צעיר, בודד ומתלבט. המוזיקה מהדהדת את ספקותיו וחרדותיו וזה קיבל ביטוי מרגש ומכאיב במיוחד בקול הטנור הצלול והרגיש של איתן דרורי המצוין; ובנגינה העדינה והלא-מתלהמת של תזמורת "הגליל" בניצוחו של הפסנתרן והמנצח הישראלי-בינלאומי סלים עבד אשקר.
הסופרן המצוינת נור דרוויש ולצידה הפסנתרן המעולה נבִּיל חייק – הביאו לקט פניני בארוק משל באך, הנדל, רוסיני ועוד. הנעימה לפסנתר שניגן חייק - "מחול הרוחות המבורכות" מתוך האופרה של גלוק "אורפיאוס ואאורידיקה" – הייתה לא פחות מנפלאה ממש.
האנסמבל הוותיק של זמרי "קולגיום תל אביב" בניצוחו - המדויק, הרגיש והאינטליגנטי - של של ישי שטקלר, העלה את אחת מיצירות הפאר של הליטורגיקה העולמית: "הרקוויאם הגרמני" של יוהאנס ברהמס. הפעם לא בגרסה הרווחת (למקהלה ולתזמורת בהרכב גדול במיוחד) אלא בגרסה "הרזה" יותר שכתב ברהמס, שבה פסנתר בארבע ידיים מחליף את תפקיד התזמורת. ביצירה הזאת (כ-70 דקות) המקהלה שרה כמעט לכל אורכה. יש כאן אומנם שני תפקידים מצומצמים לסולנים (תפקיד הסופרן מאתגר במיוחד – עוד נשוב אליו בהמשך), אך המקהלה כאן היא הכוכב הראשי. וקולגיום הצדיקו לגמרי את הכוכבות.
הגלוריה הגדולה של ויואלדי, היא המפורסמת שביצירותיו הליטורגיות וזאת תמיד חוויה מעוררת ומפעימה לשמוע את היצירה המפוארת הזו למקהלה, סולנים ותזמורת. והחלל של הכנסייה המרונית החדשה - מבנה בעל עיצוב מודרני, באבן בהירה, עם אקוסטיקה מצויינת – מתאים לה היטב. גם על הקונצרט הזה ניצח סלים עבוד אשקר עם אנסמבל זמרי קולגיום תל אביב (שהצטיינו גם הפעם) ותזמורת בארוקדה.
פלאי האקוסטיקה
כיאה לפסטיבל אורטורי אמיתי, הוא התקיים כאמור בשלוש כנסיות בנצרת שחלליהן סיפקו זירה אקוסטית נהדרת. אבל אקוסטיקה טובה היא מימד שצריך לדעת לעבוד אתו. זמר או זמרת שדוחפים את הקול בכוח, קדימה, כפי שהם רגילים לשיר באולם קונצרטים גדול, יקבלו בחלל כנסייתי תוספת עוצמה שתחבל בעדינות המבע. ולהיפך, זמר שמודע לרגישות האקוסטית של החלל וישתמש בו - ישיר באופן שקט בדגש על המבע הרגשי. והחלל האקוסטי כבר ידאג באופן טבעי לתת לקולו נפח ועוצמה. בפסטיבל שמענו גם כאלה וגם כאלה.
כך למשל לכנסיית סליזיאן (״ישו הנער") – שאמנם נבנתה רק לפני מאה שנים אך בסגנון רומנסקי בן אלף השנים – יש חלל עצום עם קירות אבן גיר עירומה בגובה רב וללא קישוטי קיר שעלולים לבלוע קולות וצלילים. ולכן החלל הזה מהדהד את הקולות באופן עוצמתי במיוחד. היה ברור לגמרי שהטנור איתן דרורי, באורטוריה של בטהובן, היה מודע היטב לאפקט האקוסטי של החלל העצום. לעומת זאת הסופרן טלי קצף שיגרה את הקול שלה במלוא העוצמה (אולי גם כדי לעמוד באתגר הטכני המטורף שהתפקיד הזה דורש) ולמרבה הצער לא נראה שהיא עמדה על השפעת החלל המהדהד על סגנון שירה כזה, והתוצאה נשמעה דחוסה וצרחנית. לעומת זאת אותה הזמרת עצמה השתלבה להפליא, למחרת היום, בחלל האקוסטי הקטן יותר של הכנסייה האנגליקנית העתיקה. קצף שרה את תפקיד הסופרן בפרק החמישי של הרקויאם הגרמני באופן קורע לב ממש, תוך רגישות רבה לאקוסטיקה של החלל הזה, הקטן יותר. זה היה יפיפה.
הפסטיבל, שמתקיים זו השנה השלישית, הוא יוזמה של עמותת "פוליפוני" שבראשה עומד המוזיקאי (כנר) נביל עבוד אשקר. העמותה הזו - שמפעילה תוכניות העשרה מוזיקלית בבתי ספר, קונסרבטוריונים בנצרת ותזמורת נוער - היא סיפור בפני עצמו. ורק נציין כאן כי בחזונה, מוזיקה היא אמצעי המאפשר להתעלות מעל קונפליקטים לאומיים וחברתיים. ומכאן גם פסטיבל ליטורגי לקהל יהודי (ברובו) וגם ערבי.
אישית אני מאמין במפעל זה ומשוכנע שיצמח ויתרחב. יש מקום ויש קהל למוזיקה ליטורגית בוודאי כשהיא מבוצעת בכנסיות – הלוקיישן הטבעי והמתאים ביותר, גם מוזיקלית. אני מקווה שבשנה הבאה היצע המופעים יהיה רחב יותר – כמצופה מפסטיבל, עם התמקדות נטו על מוזיקה ליטורגית לבדה.
