כדי להקיף את היצירה של מתי כספי לאורך השנים לא מספיקות שלוש שעות - מרגשות ועשירות באורחים ובאהבה - כפי שהיה לאורך רגעים רבים, מופע המחווה שנערך לו אמש (שבת) באמפי רעננה. האיש שפעם שאל כמה שירים אפשר להמציא בכלל, גם ענה לעצמו במהלך העשורים המרכזיים של הקריירה שלו בשנות ה-70 וה-80. התשובה היא 1,400 (!). זהו מספר השירים שבהם כספי היה מעורב, כמלחין, כמבצע, כמעבד וכמפיק. וככל שהנתון הזה בלתי-נתפס – וגם לו הוא היה נמוך בשליש, המספר היה סופר- מרשים - הוא בעצם גם די הגיוני. מכיוון שעוד לפני שכספי הבין שהוא יכול להיות זמר הוא היה מלחין. אבל לא סתם מלחין, אלא המלחין.
מתי כספי במופע ההצדעה שלו
(צילום: דפני ליסבונה)
היות וכספי חשב קודם כל דרך הפסנתר או הגיטרה שלו ורק אחרי זה דרך מה שהוא אולי יעשה עם הצלילים האלו ליד המיקרופון, עוד לפני שהוא חלם לשיר את השירים שהלחין, הוא אהב לשלוח אותם לאחרים, ואלו תמיד שמחו לקבל אותם. הוא עשה זאת גם בהמשך דרכו, וכמה מהנמענים המאושרים האלו – ובהם ריקי גל, אריק סיני וגלי עטרי - קיבלו ממנו יופי של מתנות, ואתמול הם ורבים נוספים גם החזירו לו עליהן באהבה רבה.
זה היה מופע לא-אחיד, כזה ששיאו נרשם כבר לאחר השיר הראשון שביצע שלומי שבת, "ילדותי השנייה". כספי הוסע לבמה על גבי כיסא גלגלים. הקהל קיבל אותו בתשואות ארוכות ורמות, והוא הודה בקול שבור ונרגש עד דמעות, ליוזמי הערב ולאמנים הרבים שיעלו אחרי שהוא ירד מהבמה – והוא והקהל יסדירו קצת את הדופק. לא בטוח שכל הביצועים אמש באמפי רעננה עברו את הפרפקציוניזם של כספי כמפיק וכמעבד. לא כולם עברו בשלום אפילו את האוזניים שלי, אבל גם במקרים הקשים ביותר אמש, את הכוונה הטובה של המבצעים אי אפשר היה לפספס.
דני רובס, שביצע אתמול נהדר את "עוד תראי את הדרך", הגדיר פעם את כספי (שהפיק את אלבום הבכורה היפה שלו, "מסגרות") כאוורסט של המוזיקה הישראלית. ואם כבר נגענו בגיאוגרפיה, אזי שניתן לדמות את היצירה של כספי לשרשרת של פסגות, בטח כשחושבים לרגע על שינויי המשקלים והאקורדים הרבים והמורכבים שהוא כל כך אהב (וגם ידע כיצד) להשתמש בהם בגוף העבודות שלו. כפועל יוצא מאלו, גם הפלטה הסגנונית שהוא הציג בעשורים שהגדירו את ליבת העשייה שלו, הייתה עשירה ומגוונת. מהתכתבות עם סשה ארגוב (השניים הוציאו שני אלבומים יפים ביחד), דרך הכנסת המוזיקה הברזילאית לארץ הקודש, עבור בתרגום עברי מלא כולל ניקוד וסימני פיסוק לגרוב המדבק של סטיבי וונדר ועד לרוק – כמו באלבום הבכורה האדיר שהוא העמיד לגל ש"ילד אסור ילד מותר" מתוכו היה אחד מרגעי השיא של המופע אמש, או ב"גשם" המטלטל שהפיק למאיר בנאי. אגב, שני האלבומים האדירים האלו יצאו באותה השנה, 1987.
לא תמיד היומרות המוזיקליות של כספי יישרו קו עם טעם הקהל. ולאורך שנות ה-80 את מה שהוא לא תמיד הצליח לקבל באלבומים שהוציא תחת שמו, הוא ידע כיצד להעביר לאחרים. כמפיק סופר-עסוק לאורך העשור ההוא, כספי התאים את עצמו לזמרים ולזמרות שאיתם עבד. לא רק חייט-אומן שיודע כיצד לתפור בגד שיחמיא לאדם שלובש אותו, אלא אחד שהשכיל להבין שעוד לפני שניגשים לתכנון התפר הראשון, רצוי להתחיל מבחירת האריג הנכון. במהלך השבוע שקדם להופעה, הצלחתי לפנות כמה שעות כדי לחזור ולהאזין למקבץ מהאלבומים שכספי הפיק לאורך האייטיז. אלו שמיטיבים להציג את הרב-גוניות שלו כמהנדס צלילים: החל מהקאנטרי הרך שאפיין את "צל כבד" של אריק סיני מ-1981, עבור ב"הלילה" הנפלא והמעט נשכח של ארז הלוי מ-1984, דרך "נשמה צוענית", רב-המכר של ירדנה ארזי מ-1987 (שלא הייתה אמש על הבמה), ועד ל"אור", האלבום האחרון של שושנה דמארי ז"ל מ-1988, ול"נע ונד" של בעז שרעבי (גם הוא נעדר) שבו השניים שרו את "שלום עליכם" מעלה-החיוך.
למרות חסרונם של כמה שמות מתבקשים על הבמה (את "לקחת את ידי בידך" של יהודית רביץ ביצעה אמש מצוין אסתר רדא, ואת "מישהו" הגיש ארקדי דוכין), רשימת האמנים שהופיעה אמש ברעננה הייתה ארוכה ומכובדת. בכל זאת, כמה פעמים בחייכם ראיתם באותו הערב – ובהפרש של שתי דקות - גם את שלמה ארצי (שביצע את "ואותך" ו"מקום לדאגה", בדואט עם ריקי גל), וגם את שלום חנוך (עם משה לוי ליד הפסנתר ב"זה מכבר" ו"לא ידעתי שתלכי ממני"). או חזיתם בשניים מחמשת חברי "זהו זה" (מוני מושונוב ואבי קושניר שגובו ברן דנקר וריגשו ב"מרוב אהבה"). גם מקומו של שלמה גרוניך, השותף של כספי לאלבום האייקוני "מאחורי הצלילים" מתחילת דרכם, לא נפקד והוא ביצע ביחד עם בתו ים את "ציור".
ההומור, שתמיד היה חלק מהמוזיקה של כספי, קיבל ביטוי בין היתר בזכות עידן אלתרמן ואבי גריינק ששרו את "שיר עם נקי", חיים אוליאל ושני בניו שהרימו את האמפי עם "חדוז'ה", ורועי בר נתן המנחה שחבר לגיא מזיג לביצוע מחרוזת הומוריסטית עם יותר מ-50 משיריו של כספי על פני שש דקות. השניים עושים את הגג החמוד הזה כבר כמה שנים בלא-מעט מופעי הצדעה, ובכל פעם הטריק הזה עובד מחדש.
הרצון לגוון את רשימת המשתתפים ולא להיצמד רק לוותיקים יותר שחלקם גם עבדו עם כספי, מובן ונכון. אך לא כל המבצעים והמבצעות שעלו אמש לבמה גם הביאו ערך מוסף אמיתי. בין הבולטים לטובה אפשר לציין את מירי מסיקה ב"חלומות ארוכים", אמיר דדון ב"ברית עולם", אביתר בנאי שנסק גבוה מעל הרי גלבוע ב"שיר היונה", ולאה שבת שהכניסה המון נשמה ל"עוד יבוא היום". מה שכן, ייאמר לזכות המפיקים והעורכים האמנותיים של הערב, שהחלוקה המגדרית על הבמה הייתה די שיוויונית. וגם אם קצת מוזר להתעכב על ענייני מגדר בערב הצדעה מוזיקלי, יש לעשות זאת משום שזה טרם הפך לסטנדרט כאן.
אבל בסוף – וגם בהתחלה - העיקר היא הכוונה: להצדיע לאיש שיצר כאן מוזיקה נפלאה וכעת נאבק על חייו. אלא שהדרך אליה לא הייתה חלקה. הרעיון המקורי היה לתרום את ההכנסות מהמופע - שהופק על ידי יאיר דורי - לעמותת "להושיט יד" המסייעת לילדים חולי סרטן והפעילה עבור כספי את פרויקט גיוס ההמונים שהסתיים בהצלחה עוד לפני המופע. העמותה בחרה מטעמים דתיים שלא לקח חלק בהופעה, כיוון שהיא כללה חילול שבת (האמנים אמנם עלו להופיע רק לאחר רדת החושך, אך הקהל והעובדים באמפי היו שם עוד לפני שנראו שלושה כוכבים בשמיים). לאחר מכן, הפקת המופע וכספי בחרו, ביחד עם פורום העסקים של ישראל, לתרום את ההכנסות למטה משפחות החטופים. כשארצי וגל חתמו את הערב עם "מקום לדאגה" כשמאחוריהם מוקרנות על המסך תמונות החטופים, הם העניקו משמעות נוספת ומצמררת במיוחד למשפט "אסור לקטוף את פרחי הגן".
המופע אמש ברעננה, למרות שלא פזל לאגפים היותר-נסתרים של כספי (מאלבום המופת שלו "סוף היום" בוצע רק "עוד תראי את הדרך" ואפילו "נערת רוק" שהלחין לגל נשאר בחוץ) והעדיף להיצמד לשורת להיטים שכל אחד יכול לפזם (והרוב גם עשו זאת), הצליח להזכיר את התרומה האדירה של כספי לזמר העברי. בעידן שבו הפופ הפך לנטול-הרמוניה והמלודיה שבו דלה עד לא קיימת, נעים להיזכר שפעם כתבו כאן להיטים מסוג אחר - ולקוות שהאיש שכולם יצאו אמש מהבית לכבודו, יזכה לחזור ולעשות את המוזיקה שלו בקרוב.
