בסיור לוקיישן לסדרה חדשה, עדי עזרוני מצאה את עצמה פתאום בסצנה שנשמעת כמו התחלה של סרט: רגע אחד היא מספרת למנכ"ל התעשייה האווירית מי זה אבא שלה - ורגע אחר כך היא כבר מקבלת הצצה לעולם שבדרך כלל נשאר מאחורי דלתות סגורות. "יש איזה כלי מלחמה סודי שקרוי על שמי, אני לא יכולה לומר מה זה", היא מגלה בריאיון למגזין הסופ"ש של ynet, אבל את ההמשך היא כן חושפת: אבא שלה, רמי עמירם עזרוני, היה סמנכ"ל בתעשייה האווירית וקיבל פרס לביטחון ישראל. הוא היה חלק מפרויקט לביא - מטוס הקרב הישראלי שעליו עבדו בישראל עד שארצות הברית "חיזלשה את זה" כדי שישראל תקנה מטוסי קרב אמריקנים. מבחינתה זה לא תסריט להפיק עליו סדרה - אלא החיים עצמם. "לדעתי אני ואח שלי היחידים בארץ שיש להם תמונה עם הלביא", היא מספרת בגאווה, ונזכרת איך "המנכ"ל לקח אותי ברכב לראות את הלביא מחכה ליומו". זה לא הקשר הביטחוני היחיד בבית - אמה, ורדה, הייתה יועצת ארגונית שעבדה גם עם השב"כ.
עזרוני בת ה-47 התגוררה במשך למעלה מעשור בארצות הברית, וחיה במשך שנים על קו ישראל-ארצות הברית בשל מצבו הרפואי הקשה של אביה, שהחל לפני כעשר שנים - עד פטירתו בינואר 2016. "אבא שלי באמת היה אהבת חיי. ההידרדרות שלו הייתה די מהירה בשנה האחרונה. נסעתי וחזרתי המון. אני מרגישה שהחיבור של אבא ושלי תמיד היה בלתי-אמצעי, והוא היה מאוד מאוד גאה בעשייה שלי".
את ההצעה לחזור ארצה הגה בכלל בעלה האמריקאי של עזרוני, התסריטאי ומעצב התאורה, מאט שומאן. "אם זה לא היה מגיע ממנו - אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את זה. לעולם הייתי מרגישה שאני זו שסוחבת אותו לאנשהו. כשאבא שלי חלה מאוד וראינו שזה הולך ומידרדר - הוא אמר שאנחנו צריכים לעבור לישראל".
עזרוני, בעלה ושתי בנותיהם - מרגו (13) ואביגיל (9), כבר לגמרי התרגלו לארץ אחרי כל כך הרבה שנים. "זה די מגניב שבאיזשהו מקום אנשים חושבים שאנחנו חיים בחו"ל", היא צוחקת, "העבודה שלי במשך שנים הייתה מכאן לארצות הברית, אבל אנחנו חיים כאן כבר הרבה זמן".
9 צפייה בגלריה
"החיבור של אבא ושלי תמיד היה בלתי-אמצעי, הוא היה מאוד גאה בעשייה שלי". עדי עזרוני
(צילום: מאט שומאן)
מאט מדבר עברית?
"בוא נגיד שהוא מבין עברית מספיק טוב עד שאני כבר לא יכולה לדבר עליו בטלפון כשהוא נמצא ליד. מבחינת דיבור, הוא יכול להתנהל ביומיום. הוא אחד האנשים המקסימים".
במלחמה הוא רצה לחזור לארצות הברית?
"זו שיחה שכל הזמן מתקיימת. אני חושבת שאם היית שואל אותו, מלבד הדברים הקשים מאוד שקרו כאן בשנתיים האחרונות, היומיום שלו עם הבנות ותחושת הביטחון האישי, ואיכות החיים של הבנות, והחינוך, והחברה, והקהילה שאנחנו נמצאים בה - זה משהו שהוא מאוד מעריך ויהיה לו קשה לקרוע אותן מזה".
הוא מרגיש בבית?
"בבית שלנו הוא מרגיש בבית, כן. בארץ? אני לא יודעת לומר. הוא כן מכיר בשורשיות שלי, והוא כן מבין את הדבר הזה שכשמישהו מדבר על ישראל הוא מדבר על החיבור למקום, בשונה אולי מאמריקאים. הוא נוסע המון לארצות הברית וקצת אימץ את סגנון החיים של לחיות על הקו - ותכלס זה עוזר לתחזק קשר. אני יכולה להמליץ מאוד. כשיש פיקים שנוסעים וחוזרים ומתגעגעים - זה לא כזה נורא".
תסבירי לי יותר לעומק.
"אני יכולה להגיד על עצמי ששגרה מונוטונית זה משהו שקשה לי איתו, וכנראה שצורת החיים הזאת מאוד מתאימה לי, גם ברמה האישית. הוא נסע לפעמים לחודש וחזר".
ואיך מסתדרים?
"לא משנה אם אתה גבר או אישה - אתה צריך עזר כנגדך כשיש לך ילדים קטנים. כשבעלי היה בחו"ל והילדות היו קטנות, תמיד מצאתי בייביסיטר מקסימה כשעבדתי בערבים, ועדיין היה מאוד קשה. ומצד שני, זה יוצר חיבור ותא משפחתי. מעולם לא הייתה שאלה של אמון, זה בכלל לא על הפרק אצלי, וגם לא אצלו. אני לא אדם קנאי ולא הייתי יכולה להיות עם אדם קנאי. היו לי מערכות יחסים שהרגשתי שיש לאדם לצידי קנאה אם אני נפגשת עם חברים, אז הקשר לא יכול היה להצליח. בתור מפיקה, במשך הרבה שנים הייתי יזמית שצריכה לגייס כספים, וחלק נכבד מהחיים שלי היה לצאת בערב עם אנשים מאוד עשירים ובחורים צעירים, וזה מעולם לא היה שם, לשמחתי. קנאה זה לא אני. אנשים מביאים לקשר משהו שהם מכירים מהבית. לא הייתי רוצה לקנא לו כדי שהוא ירגיש שאני מתייחסת אליו. אנחנו חברים ממש טובים".
מה היה פרק הזמן הכי ארוך שנשארת לבד?
"זהו, אני כן אגיד שחודש זה הכי הרבה שהוא לא היה בבית. ניסינו פעם חמישה שבועות - וזה היה יותר מדי. יש קושי להמשיך ולסחוב את זה. יש גם הבנה של הדברים בינינו".
איך היא באה לידי ביטוי?
"נגיד בשבוע של החזרה שלו לארץ, אנחנו מאוד מכירים את הזמן הזה ויודעים להתייחס אליו בכפפות של משי. לדוגמה, אסור להעיר על קטנות. זה כמו שדה מוקשים, שצריך לתת לבן אדם שחוזר להכיר מחדש את המרחב וגם שהבן אדם שחוזר יזכור שמי שהיה בבית עשה את מה שהוא יכול לעשות כדי להחזיק את הכול. אצלנו זה חזרה מחו"ל - אבל מלא משפחות בישראל מתמודדות עם זה מכורח המציאות, כמו חיילי וחיילות מילואים. זו התמודדות".
נשמע שאלה קודים שגיבשתם עם הזמן שלא נולדו מעצמם.
"בטח! אחרת אתה יכול להיפגע ולהתפוצץ. וזה תמיד יפול על הדברים הכי קטנים. לדוגמא, בעלי נורא אוהב דברים מסודרים ואני פחות מסודרת, הוא שם לב אפילו לידיות של הספלים שצריכות להיות מסודרות. זה עושה לו אסתטי בעין וזה מסוג הדברים שאם היה אומר לי אחרי חודש שהוא לא בבית או הייתי שמה לב שהוא בא לסדר את זה - הייתי יכולה להתפוצץ עליו. והוא צריך להיות נורא זהיר".
אני מניח שזה היה גם הפוך ככה, לא?
"בעלי הוא אבא מדהים. הייתי יכולה לנסוע לשבוע או לעשרה ימים בידיעה שהוא מנהל את הבית עם הבנות יותר טוב ממני. הראש שלי על אלף דברים בו זמנית והוא הרבה יותר ממוקד. הוא יכול להיות רק אבא. אני הייתי עושה זומים ושיחות תוך כדי הסעות לחוגים, כי אני עובדת מול אמריקה, והבנות ידעו שאם אני מדברת באנגלית בטלפון - הן צריכות להיות שקט. הוא בחיים לא היה יכול לעשות את הדאבל-בוקינג הזה".
"רק ביום הולדת שנה של הבת שלי הבנתי שאני בדיכאון אחרי לידה"
לראשונה בחייה עדי עזרוני מגדירה שהיא "בין עבודות". למעשה זו ההזדמנות הראשונה שלה, מאז שהפכה לאמא לפני 13 שנה, להסתכל לאחור ולתהות איך הצליחה לשלב בין האתגר של מפיקה עצמאית ללהיות אמא טרייה. "אני מתעסקת כל הזמן בשאלה איזו אמא אני", אומרת עזרוני בגילוי לב. "האימהות התחילה לי לא בקלות, אלא בקושי. קודם כל לקח לנו זמן להיכנס להיריון, וגם תוך כדי הייתי ממש לקראת הפקה של סרט, וברגע האחרון נפלה לי עסקה גדולה של כסף שאמור היה להיכנס לסרט. אמרתי לבעלי, 'אני חייבת לנהל את זה עכשיו ולהביא כסף לסרט'. בחודשים הראשונים הרגשתי שיש לי שני תינוקות - כשאחת הלכה לישון - הייתי חייבת לגרום לתינוק השני לקרות, ולא אפשרתי לעצמי להתחבר לאימהות. הייתי מאוד מכוונת פרויקט. לקח לי זמן להבין את הריתמיקה של החיים. להבין שבשש בערב עושים מקלחות".
הייתה לך חופשת לידה בכלל?
"חופשה? בחדר הלידה הייתי עם הטלפון כדי לגייס משקיעים. מי בכלל חשב על זה. הייתי מתהלכת בבית החולים אחרי הלידה ומדברת עם אנשים מארצות הברית. הייתה לי אחריות מאוד מאוד גדולה, היו מעורבים בזה אנשים שזאת הפרנסה שלהם. הרבה מאוד אנשים שסמכו עליי באותה נקודה. אני גם מאוד אוהבת את מה שאני עושה - להפוך דברים שמתחילים כרעיון למציאות. זה דבר שמאוד מרגש אותי. יש בזה הגשמה, הוכחה".
הוכחה למי?
"שמה שנראה בלתי אפשרי הוא אפשרי. החיים בניו יורק מאוד משבשים את המקום הזה. בניו יורק יש תחושה שאם אתה עושה ילדים - זאת בעיה שלך. את אף אחד זה לא מעניין שאתה צריך לאסוף את הילדה מאיפשהו. בארץ זה מקובל שאבות ואימהות יאספו את הילדים. תמיד אפשר להגיד משהו על הילדים, מתור לרופא ועד יום הורים. אפילו בהייטק זה מקובל. בארצות הברית זה לא משהו שאתה מביא לעבודה. זאת בעיה שלך. אם אתה עושה ילד - תביא נני שיהיה עם הילדה עד שבע בערב. אין סבתוש. אחרת אתה לוקח חמצן ממישהו אחר שיכול למלא את התפקיד שלך. זה שיבש אותי. בטח עם הבת הבכורה שלי. עבר יותר מעשור, היום אני הרבה יותר מאוזנת והרבה יותר רגועה. היום אני מתייחסת לעצמי בהרבה יותר חמלה".
זה היה שווה את זה?
"מה שעשיתי היה קיצוני ואני לא ממליצה עליו. אנחנו בתור אימהות לא צריכות להתעלם מזה שלכל דבר יש את הזמן שלו. צריך לתת את הזמן לאימהות ולוודא שזה נעשה בצורה מאוזנת ובריאה, כי אפשר ליפול למקומות של דיכאון וקושי".
את נפלת?
"בסוף השנה הראשונה, כשהסתכלתי אחורה, הבנתי שהייתי ממש בדיכאון. ושתבין - למדתי כל מה שיכולתי על דיכאון אחרי לידה עוד לפני שילדתי. ובסוף אני הייתי בדיכאון".
מתי הבנת?
"ביום הולדת שנה של הבת שלי. הבטתי במראה וזאת הייתה פעם ראשונה שזיהיתי את עצמי. לא הבנתי מה קורה. לא הבנתי עד כמה אני מרגישה סוג של דיסוציאציה מהאירוע, שזה באמת מה שקורה עכשיו. ואני חושבת שזה משהו מאוד נפוץ".
9 צפייה בגלריה
"לא הבנתי עד כמה אני מרגישה סוג של דיסוציאציה מהאירוע של הלידה והאמהות". עדי עזרוני
(צילום: רפי דלויה)
למה?
"אנחנו נשים שגדלנו על ברכי הפמיניזם, ומעולם לא הרגשתי שיש הבדל ביני לבין גבר. אני חושבת שבאיזשהו מקום הניסוי הפמיניסטי הוא לא עד הסוף. זה נתקע. אישה לא צריכה להיות שווה לגבר, או להיות כמו הגבר. יש פה שוני ויש שיוויון. צריך לתת את הכבוד הראוי והמרחב הראוי לנשים. המרחב הביתי היה מרחב יחסית יותר רחוק ממני מאשר המרחב הקריירסטי. לבעלי הרבה יותר קל לייצר מרחב ביתי. אני למדתי את זה. אני חושבת שכולנו נמצאים על מנעד, ואנחנו חייבים להכיר את כולו. להגיד שגבר עושה קריירה - זה אוטומטית מונע ממנו את האפשרות להיות הורה במשרה מלאה. יש משהו בהכללות ובהגדרות שחוסמות אותנו. האימהות שלי משתכללת והיום היא הרבה יותר חלק ממני".
היום את תוותרי על עבודה כי קבעת עם הבנות?
"כן, לגמרי. גם האימהות של הילדה השנייה עשתה לי חוויה מתקנת, וכל ילד מביא איתו את הדברים שלו".
"לא נוצלתי על ידי הפטריארכיה הגברית, אם כבר אני ניצלתי אותם"
עזרוני החלה את דרכה על המסך הקטן מיד אחרי שהשתחררה מהצבא, בתור מנחה בערוץ הילדים. עם זאת, בניגוד לכמה מהקולגות שלה, היא לא ניצלה את הפרסום המטורף של אותן השנים לטובת קריירה ארוכה של טאלנטית - ובחרה לעשות הסבה כשעברה דווקא אל אחורי הקלעים.
מה זה ערוץ הילדים בשבילך?
"חוויה מהממת! איזו זכות הייתה לי לטייל בכל הארץ ולפגוש ילדים בכיתות שלהם, איזו זכות הייתה לי להיות בבית של כל כך הרבה אנשים שבאמת צפו בטלוויזיה בתקופה שעוד היה מדורת השבט".
לא נמשכת לחיי הזוהר. למה?
"אני חושבת שהפרסום תפס אותי מאוד צעירה. הייתי בת 21 כשנכנסתי לערוץ הילדים והרגשתי שאני עוד צריכה למלא את המיכל שלי בתוכן. עברתי למאחורי הקלעים והמשכתי קצת (לשחק) עם 'חטופים', אבל בכללי - מאוד הפרדתי. אצלי בבית עולם הזוהר לא נחשב. זה היה כאילו כתחביב, ולכן הרגשתי שאני רוצה להתעמק ולהיות יותר מקצועית. בארצות הברית, גם אם רציתי להתפרסם - זה הביך אותי שאהיה 'עוד אחת שמנסה'. ואז, מתוך זה, עברתי לצד השני, מאחורי הקלעים. לגרום לדברים לקרות עם שחקנים גדולים בעולם, כמו פיליפ סימור הופמן, ג'וליאן מור, ג'ולייט לואיס, קווין קליין, וראיתי שיש יכולת לזה".
הוליווד יכולה להיות מאוד גברית וכוחנית. ראינו את זה בהתפוצצות ה-MeToo. איך זה בא לידי ביטוי אצלך בתור מפיקה?
"השתמשתי ביופי שלי ככוח. כל אישה שנראית טוב, ויודעת להשתמש בזה - זה כוח, כמו כל מיני נכסים שיש לכל מיני אנשים. לא נוצלתי על ידי הפטריארכיה הגברית, אם כבר אני ניצלתי אותם. טוב מאוד שיתחילו איתי, שרק ישרקו לי כל היום באוויר. אין לי עם זה בעיה. זה משחק ששנינו יודעים שמשחקים אותו. ומי שחושב אחרת - מתייחס לנשים כאילו הן ילדות. נהיה כאילו אישה היא טלית שכולה תכלת. הפוך! נשים וגברים משתמשים בנכסים שיש להם כדי לעשות את מה שהם רוצים לעשות. ניצול מגיע מעמדות כוח שהן גם של גברים וגם של נשים. לדוגמה, לי עם נשים היה יותר קשה. חוויות פחות נעימות. גלגול עיניים, הורדה, דברים כאלה הגיעו מנשים בכל מיני ווליומים. זה כנראה תדר ששידרתי".
9 צפייה בגלריה
"אני יכולה לומר שבתהליך היצירה והאמנות, ובסטים שאני נמצאת בהם, אין מקום לפוגענות". עדי עזרוני (שנייה מימין) עם צוות הסרט "טאטאמי"
(צילום: John Phillips/Getty Images)
ובתור טאלנטית?
"המקרה שאני חוויתי לימד אותי על בשרי כמה חשוב שיש מקלט לנשים מוכות. זה לא היה פיזי, אלא פסיכולוגי. שיחקתי בסט וגיליתי את ההתנהגות הזאת מהבמאי מאוד מוקדם יחסית, ועזבתי בהחלטה משותפת עם ההפקה. לא הייתי תלויה בתפקיד הזה או בכסף הזה. למזלי יש לי כמה כובעים בחיים, שידעתי שאני צריכה ויכולה לקום וללכת".
אחרי שנים כמפיקה (לאחרונה גם ב"טאטאמי" הישראלי-איראני זוכה הפרסים) וגיחות קטנות כשחקנית - נראה שעזרוני מוכנה לשוב לקדמת הבמה, והיא עושה את זה כעת בסדרה "כל האמהות משקרות" שעלתה שבוע שעבר לשידור בכאן.
"מה שמאוד יפה בסדרה הזאת זה שהיא מציגה תפיסת חיים מאוד אמיתית על דינמיקה קבוצתית, וגם על מערכות יחסית זוגיות. יש בה המון המון עומק ורבדים והמון ניואנסים בתחום האפור. אם העולם היה שחור או לבן היה לנו יותר קל. אבל זה לא ככה. האזורים האפורים קורים, ויש המון דברים שאנחנו צריכים להיות רגישים אליהם ולשים לב".
9 צפייה בגלריה
"יש בה המון המון עומק ורבדים והמון ניואנסים בתחום האפור". מתוך "כל האמהות משקרות"
(צילום: באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג)
יש משהו ספציפי שאת מדברת עליו?
"בדיוק הייתי בכנס הורים בבית הספר של הבת שלי, והביאו עמותה בשם 'מצמיחים' שמדברת על אקלים חברתי, ואיך למנוע חרם וחיזוק אקלים חיובי בכיתה. הם הסבירו שחרם גדול מתחיל בגלגול עיניים אחד שנה לפני כן. וזה הכול תמיד קשור למי האנשים מסביב שמאפשרים לרעל הזה להתבסס - זה יכול להיות גבר ויכול להיות אישה. וזה ממש אף פעם לא האנשים שנראים אגרסיביים. עם האגרסיביים המערכת יודעת להתמודד.
"כשיש מישהו מתעלל או מנצל, חייב להיות מישהו לידו שמאפשר לו את זה, ובדרך כלל אנחנו מתעסקים רק בזה שניצל והתעלל, אבל מי שאפשר את זה סביבו - החבר, המכר, הילד בכיתה, עוזר הפקה ששתק או שצחק יחד או שהעלים עין - הם חלק מהדינמיקה הזאת. כל זמן שזאת דינמיקה שהיא בהסכמה, כמו לדוגמה - אני אישה יפה, אתה גבר עם כסף ושנינו יודעים שאנחנו מתנהלים בתוך מגרש מסוים שלא חוצה את הקווים, אבל כל אחד משתמש בנכסים שלו - זה דבר אחד. אבל ברגע שזה הופך להיות ניצול לרעה של מעמדות, או התעללות, זה לא קשור לגבר או אישה וזה לא רק מיני. זה הרבה מעבר לזה. ולכן חשוב מאוד לשים לב דווקא לתחומים האפורים".
את תגני על החלש כזה גם אם זה על חשבונך?
"בעולם שבו אני נמצאת, על הסטים וביצירה, אני יכולה לומר שבתהליך היצירה והאמנות אין מקום לפוגענות. הרבה פעמים אנשים חושבים שאלה דברים שבאים ביחד, כאילו מישהו גאון יכול להרשות לעצמו כי 'בשביל אמנות כזאת ויצירה כזאת אני מוכן לשלם את המחיר' ואז נוצרת מערכת של ניצול או התעללות".
הצצה מתוך "כל האמהות משקרות"
(באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס ויונייטד קינג)
ברזומה של עזרוני יש לא רק עבודה עם השחקנים ההוליוודיים הנחשבים שכתובים למעלה, אלא גם הצלחה ישראלית מעבר לים אחרי עבודה משותפת ארוכת שנים עם ליאור רז ואבי יששכרוף, שאמונים בין היתר על "פאודה", כשניהלה את חברת ההפקות שלהם. "מאוד חשוב לי להגיד כמה מדהים זה לראות את היצירה הישראלית, כמו 'אוףרוד' שליאור ורותם סלע כיכבו בה. הם אנשים מאוד חרוצים וגאונים ויש לי רק מילים טובות להגיד עליהם".
למה עזבת?
"באתי להרים. חזרתי לקדמת הבמה ואני רוצה לשלב".
