בנוף הקולנועי והטלוויזיוני בישראל, רם לוי שהלך הבוקר (ראשון) לעולמו היה מצפן מוסרי. סרטיו התיעודיים ודרמות הטלוויזיה שיצר עסקו בחומרים הכי נפיצים ובסוגיות חברתיות שהקולנוע המקומי העדיף להתעלם מהם. הוא היה האיש שהישיר מבט למקומות שאחרים נמנעו מלהתבונן בהם.
כבר בשנת 1969 הוא ביים את הסרט התיעודי "מתרסים" שעסק בשתי משפחות, יהודית ופלסטינית, שאיבדו בנים במלחמת 1948. היה זה הסרט התיעודי הישראלי הראשון שהעז לגעת בנכבה הפלסטינית, ושידורו אכן נדחה בשלוש שנים עד שהתאפשר לבסוף בליווי "דיון באולפן" על הנושא.
עוד לפני כן, ב-1966, לוי, אז סטודנט צעיר לכלכלה באוניברסיטה העברית שעבד בקול ישראל, הפיק יחד עם היהלומן פעיל השמאל דוד ארנפלד את הדרמה התיעודית הקצרה "אני אחמד" (בבימויו של אבשלום כ"ץ), שגיבורה הוא צעיר ערבי מהכפר ערערה המגיע לתל אביב בחיפוש אחר פרנסה ונתקל בגילויי גזענות והתנשאות. היה זה הסרט הישראלי הראשון שהעניק פנים וקול לפלסטיני.
לוי הגיע לטלוויזיה הישראלית בראשית דרכה אחרי לימודי קולנוע בלונדון, והיה אחד מבכירי יוצריה משך כשלושה עשורים. ב-1978 הוא ביים את הדרמה "חרבת חיזעה", לפי סיפורו של ס. יזהר שמתאר את גירוש תושביו של כפר פלסטיני על ידי חיילי צה"ל ב-1948. זבולון המר שהיה אז שר החינוך והשר הממונה על רשות השידור הורה, שעה וחצי בלבד לפני מועד השידור, לדחות את הקרנת הסרט. בתגובה על ההתערבות השלטונית בתכנים, החשיכו עובדי הטלוויזיה את המסך במועד שבו היה הסרט אמור להיות משודר למשך 48 דקות. רק שבוע לאחר מכן, ב-13 בפברואר 1978, שודר הסרט אחרי שוועדת החינוך של הכנסת הכריעה בעד עליונות חופש היצירה.
שלוש שנים לאחר מכן ביים לוי את "אינדיאני בשמש" (1981) שהתבסס על סיפור קצר מאת אדם ברוך ושהתסריט שלו נכתב על ידי דיתה גרי. זהו סיפורו של חייל צעיר (דורון נשר) הנשלח ללוות אל הכלא הצבאי חייל המכונה "אינדיאני" משום מוצאו ההודי (חיים ג'רפי). תוך כדי המסע הולך ונרקם קשר יוצא דופן בין השניים, שבו נהיה מעורב גם נהג הרכב הצבאי בגילומו של משה איבגי. היה זה אחד הסרטים הראשונים שעסקו במתחים הבין עדתיים בחברה הישראלית ובתפיסה השגויה של הצבא כ"כור היתוך" חברתי ותרבותי. במהלך השנים נשכח מעט הסרט וראוי יהיה מאוד לגלותו מחדש.
ב-1986 יצר לוי את מה שהוא אולי סרטו החשוב ביותר: "לחם". הסרט, לפי תסריט מאת גלעד עברון ומאיר דורון, מביא את סיפורו של שלמה אלמליח (רמי דנון) המתגורר בעיירת פיתוח בדרום, ואת המשבר שאליו הוא נקלע כאשר המאפייה בה הוא עובד נסגרת. היה זה סרט שעלילתו כמו הגיחה מכותרות העיתונים היומיים שדיווחו על אבטלה ועל הפערים החברתיים במדינת ישראל. בעיקר זכורה הופעתו של דנון שהיא אחת העוצמתיות והכואבות שנראו אי פעם בדרמה הישראלית.
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה נגע לוי בקיפוח המזרחי ובמה שזכה לכינוי "ישראל השנייה". כבר ב-1976 הוא ביים סדרה תיעודית בת שני חלקים בשם "מצוקה דור שני" שהייתה חלוצית בתיעוד דיוקנה הפיזי והאנושי של הפריפריה הישראלית. לוי גם לא היה היחיד שהפנה עדשת מצלמה לאותם מרחבים שוליים. לצדו פעלה גם אסתר דר שביימה כמה סרטים תיעודיים מצוינים על השוליים החברתיים ("מאיר", "בית שמש"), ויחד עם יוצרים נוספים הם הביאו את הטלוויזיה הישראלית לימיה הגדולים ביותר בתחום השידור הציבורי והמחויב.
אבל דרמות הטלוויזיה וסרטיו התיעודיים של לוי לא התמקדו רק בנושאים פוליטיים. כך, הוא ביים מספר סרטים תיעודיים שעקבו אחר העבודה בתיאטרון. "רק לא לחשוב שני פעמים" (1971, השיבוש במקור) מלווה את החזרות על מחזהו של נסים אלוני "הצוענים של יפו" בתיאטרון הבימה; ו"לשחק שדים לשחק מלאכים" (1978) עוקב אחר להקת התיאטרון של נולה צ'לטון המגיעה להשתקע ולעבוד בקריית שמונה. בנוסף, הוא ביים עיבודים לטלוויזיה של הצגות, ביניהם "הכלה וצייד הפרפרים" (1974) לפי מחזהו של ניסים אלוני; "כתר בראש" (1989) לפי מחזה מאת יעקב שבתאי; ו"הילד חולם" (1994) לפי מחזהו של חנוך לוין.
בולט בחטיבה זו של סרטיו הסרט התיעודי הנפלא "נבוכדנצר בקיסריה" (1979): תיעוד של ההכנות והחזרות לקראת העלאת האופרה "נבוקו" מאת המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי באמפיתאטרון העתיק של קיסריה על-ידי בית האופרה של מערב ברלין, בקיץ 1979. ייחודה של ההפקה המסוימת הזו היה בליהוק: שחקנים ישראלים גילמו בה את חייליו של מי שאחראי לחורבן בית ראשון ומלכות יהודה במאה השישית לפנה"ס, ואילו זמרים גרמנים הופיעו בתפקידי היהודים. צלילי האופרה המהדהדים בזמן החזרות במרחב הפתוח של האמפיתאטרון העתיק מנכיחים את האירוע ההיסטורי של הכיבוש, החורבן והגלות, וכמו תובעים קריאה עכשווית שלו בהקשר המהפך את יחסי הקורבן-מקרבן.
לוי גם ביים עיבודים ספרותיים, שהבולט בהם הוא "מר מאני" (1996) לפי ספרו המונומנטלי של א"ב יהושע שהיה חברו הקרוב. הייתה זו מלאכת מחשבת יצירתית שכן הרומן מבוסס על סדרה של חמישה מונולוגים המובאים בחמש נקודות היסטוריות שונות, ומגוללים את תולדותיה של משפחה יהודית ממוצא ספרדי. בסדרה, מערבב לוי את חמשת פרקי הרומן אלה באלה, ובכך, כפי שטוענת חוקרת הטלוויזיה אורנה לביא פלינט בספרה "ללכת אל, ללכת מ..." על הדרמה בטלוויזיה הישראלית היא "מאירה את קיומם של החיים בשולי האירועים הגדולים של ההיסטוריה ומכנסת אותם אל תוך הקומפוזיציה של הפריים הטלוויזיוני" (עמ' 241).
ב-1993 הוענק ללוי פרס ישראל לתקשורת, אבל נדמה לי שהפרס היה צריך להיות על תרומה לחברה. יצירותיו היו מעבר למספרן ואיכותן. הוא לחם באמצעות המצלמה, סירב לשתוק מול עוולות, ועבודותיו היו מחויבות מבחינה מוסרית ואתית – סרטים שהפשרה והליטוף הממסדי היו מהם והלאה. למשל, "הסרט שלא היה" (1994) על עינויים של עצירים פלסטינים בידי השב"כ. גם שידורו של הסרט הזה עורר מחלוקת, בין היתר משום שכלל עדות של איש מצ"ח שהתוודה על חלקו בעינוי העצירים, וסירב להיחשף. חלקו השני של הסרט שודר רק כמה חודשים מאוחר יותר כאשר צה"ל הבטיח לערוך חקירה רשמית של ההאשמות המועלות בו. בריאיון לכתב העת הדוקומנטרי "תקריב" נשאל לוי (על ידי ענת אבן ודני מוג'ה): "איך אתה מרגיש במקום שמצנזרים אותך?", ותשובתו הלקונית הייתה: "שגם הצנזור צריך לאכול".
במשך שנים ארוכות לימד לוי בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ודורות של תלמידיו קיבלו היום בצער את הידיעה על מותו. אחד המורים הכי מעוררי השראה וכריזמטיים בבית הספר, שכולו היה נדיבות ותמיכה.
בשנת 2020, בהיותו בן 79 ואחרי עשורים של יצירה טלוויזיונית ותיעודית, ביים לוי את סרט הקולנוע הראשון והיחיד שלו, "המתים של יפו" (לפי תסריט של גלעד עברון שהלך לעולמו עוד לפני שהחלו הצילומים). גיבוריו הם זוג פלסטיני חשוך ילדים המתגורר ביפו שמתבקשים להסתיר בביתם שלושה ילדים שב"חים מהשטחים. כאשר הגבר, בגילומו של יוסף אבו ורדה, מכריז בפני שוטר שאינו מקבל את החוק האוסר על הילדים לשהות בשטחה של מדינת ישראל, עונה לו השוטר: "להתנגדות שלך או לרצון שלך אין שום משקל בעניין הזה של החוק". וכך משיב לו הפלסטיני: "בדיוק בגלל זה אני לא מקבל אותו". נדמה לי שהמשפט המדויק והמתריס הזה מגלם בתוכו את מה שהיה רם לוי, איש שמאוד-מאוד אהבתי, ואת מה שהייתה יצירתו שחשיבותה בימים המקורנפים האלה נדמית רלוונטית מתמיד.
