לפני 50 שנה יצא אלבום בכורה של להקה שאיש כמעט לא הכיר, ובתוך זמן קצר הפך לאחד מאלבומי הרוק המצליחים בתולדות המוזיקה האמריקנית ובכלל. למעשה, הוא ממוקם במקום התשיעי בכל הזמנים בכל הנוגע למכירות אלבום בכורה עם יותר מ-20 מיליון עותקים, והחזיק בתואר אלבום הבכורה הנמכר ביותר עד שנות ה-90, כשאלבום הבכורה של גאנס אנד רוזס, Appetite For Destruction, עקף אותו.
אבל הסיפור של "בוסטון", שנשא את שם הלהקה שיצרה אותו, היה ייחודי. הוא לא הגיע מתוך קריירה ארוכה או מוניטין מבוסס, כמו שהיה במקרה של גאנס אנד רוזס - שחרשו את מועדוני LA, הוציאו מיני-אלבום מחתרתי ויצרו לעצמם באזז משמעותי עוד בטרם יצא האלבום. "בוסטון" היה תוצר של שנים של עבודה אולפנית אובססיבית מצד טום שולץ, מהנדס מכונות בהכשרתו, שהתקשה להשלים עם הפשרות של תעשיית המוזיקה ודרש שליטה כמעט מוחלטת בתהליך ההקלטה. לא קדמו לו הופעות כלשהן, או עבודת הרגליים והיח"צ שיוצרים דיבור סביב להקה. ובכל זאת, פתאום, משום מקום, הגיח אלבום שנשמע מלוטש ומדויק באופן יוצא דופן לזמנו (ועדיין), אשר הצליח להגיע לקהל עצום. הוא מכר מיליוני עותקים, הוליד שירים שהפכו לחלק מהקאנון של הרוק האמריקני, והפך את בוסטון לאחת הלהקות המזוהות ביותר עם הז'אנר במחצית השנייה של שנות ה-70 - ומאז.
למעשה, אם תדליקו תחנת רדיו כלשהי כעת, יש סיכוי סביר ומעלה שתשמעו את הסינגל המצליח ביותר מאותו אלבום איקוני, More Than A Feeling. אין כמעט ספק שרק למקרא השם התחלתם לזמזם אותו. נתוני מעקב אחר תחנות רוק קלאסי מראים שגם חצי יובל אחרי שחרך את המצעדים, השיר ממשיך להיכנס לרוטציה תכופה: בתחנה אחת שנוטרה ב-2026 הוא הושמע 19 פעמים בתוך 25 ימים, יותר מכל שיר אחר שנמדד שם. במקביל, בספוטיפיי השיר כבר חצה את רף 1.18 מיליארד ההשמעות - בקצב של מאות אלפי השמעות נוספות מדי יום. שירי בוסטון בכללותם צברו יותר מ-2.1 מיליארד השמעות בספוטיפיי, עם כ-12.1 מיליון מאזינים חודשיים. כל זה ללהקה שאת אלבומה המשמעותי האחרון הוציאה ב-1986, כן?
אבל הסיפור המעניין של בוסטון לא טמון רק בפופולריות הנמשכת שלה, במספר העותקים שנמכרו או ברשימת הלהיטים - אלא באופן שבו אלבום הבכורה שלה עזר לעצב את המפה המוזיקלית החדשה בשנות ה-70. האלבום הגיע ברגע שבו תעשיית המוזיקה האמריקנית השתנתה: הרוק עבר מהאולמות הקטנים לאצטדיונים, חברות התקליטים חיפשו את הלהיט הגדול הבא, וטכנולוגיית ההקלטה אפשרה ליוצרים שאפתניים יותר ויותר לבנות באולפן צליל שלא היה ניתן להשיג על הבמה. שולץ לקח את האפשרויות האלה לקצה, ובמובן מסוים הפך את המגבלות שלו ליתרון. הוא לא מיהר להוציא תקליט, לא הסתפק במה שנשמע "מספיק טוב", ובמשך שנים עבד על שירים והקלטות שהפכו בסופו של דבר לאלבום בכורה שנשמע כאילו היה שייך לדיסקוגרפיה של להקה ותיקה ומנוסה.
חצי מאה לאחר צאתו "בוסטון" הוא גם מסמך של תקופה. הצליל שלו שייך באופן מובהק לשנות ה-70, אבל האופן שבו נוצר והאופן שבו התקבל מספרים סיפור רחב יותר על היחסים בין מוזיקאים, אולפני הקלטות, חברות תקליטים וקהל. זהו סיפור על פרפקציוניזם, על שליטה אמנותית, על הצלחה מסחרית שקשה לשחזר - וגם על המחיר שיכול להיות להצלחה כזו, שכן בוסטון בילתה את המשך הקריירה שלה בניסיון לשחזר את ההישג הזה. גם כשניסתה להשתנות, ההצלחה המוקדמת ההיא, הכבירה, עיצבה באופן בלתי-הפיך את הציפיות של מעריציה ממנה, ואת הציפיות שלה מעצמה. במובן מסוים, ההצלחה הזו הייתה גם קללה.
הנדסת מוזיקה 101
יש אלבומים שההיסטוריה שלהם מתחילה ביום שבו נכנסים לאולפן. הסיפור של "בוסטון" התחיל הרבה קודם. טום שולץ, האיש שיהפוך לכוח היצירתי המרכזי מאחורי הלהקה, החל לכתוב מוזיקה כבר בסוף שנות ה-60, בתקופה שבה למד במכון הטכנולוגי היוקרתי של מסצ'וסטס (MIT). אחד הקטעים המוקדמים שכתב היה Foreplay, הפתיחה האינסטרומנטלית המשוגעת שתהפוך שנים לאחר מכן לחלק מ-Foreplay/Long Time המופלא, הרצועה השלישית באלבום והסינגל השני ממנו אחרי More Than A Feeling. לאחר לימודיו עבד שולץ כמהנדס מוצר בחברת פולארויד, ובכסף שהרוויח השקיע בהקלטת דמואים ובבניית ציוד הקלטה משלו.
מהנדס שהפך למוזיקאי שהפך לאגדה. טום שולץ
(צילום: Elise Amendola/AP)
מיותר לציין שהייתה זו תקופה שבה אולפן ביתי לא היה עניין מובן מאליו. שנים רבות יעברו עד שמוזיקאים יתחילו לעבוד עם כלים כמו Pro Tools, לצורך העניין. הקלטה מקצועית עלתה כסף רב, ושולץ, שבילה את ימיו בעבודה כמהנדס, ניסה למצוא דרך ליצור את המוזיקה שלו מחוץ למסגרת הזאת - באמצעים האנלוגיים שעמדו לרשותו. מהכסף של הדיי-ג'וב שלו בפולארויד הוא בנה בהדרגה אולפן ביתי במרתף בבניין שבו התגורר בווטרטאון, מסצ'וסטס, ולמד לעבוד עם ציוד הקלטה, לבצע בעצמו שכבות של גיטרות (שיהפכו לאחד מסימני ההיכר המובהקים של ההרכב), בס וקלידים ולבנות את השירים באופן הדרגתי. את בראד דלפ, הזמר שהפך למרכיב השני בחשיבותו של הפרויקט - ותחזק מנעד משוגע ויכולות ווקאליות נדירות, שבעולם מתוקן אמורות היו להפוך אותו לשם מוכר בכל בית - הכיר שולץ בסוף שנות ה-60, והשניים חברו לגיטריסט בארי גודרו והקימו יחד הרכב שנקרא Mother's Milk. בהמשך, שינה ההרכב את שמו לבוסטון.
דלפ הקליט את השירה הראשית ואת שכבות ההרמוניה שהפכו גם הן בהמשך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה, בעוד ששולץ המולטי-אינסטרומנטליסט טיפל ברוב הנגינה וההפקה. המתופף ג'ים מסדיאה, ששולץ הכיר עוד מתקופת לימודיו, היה שותף לחלק מההקלטות המוקדמות. לאורך כמה שנים נשלחו הדמואים לחברות תקליטים, ושולץ קיבל תשובות שליליות. אלא שהדמואים המשיכו להשתכלל, ובשלב מסוים החלו סוף-סוף לעורר עניין: Epic Records שכבר סירבה לשולץ ושות', החליטה לחזור בה - ושבה אליו עם הצעה לחוזה.
שולץ ודלפ חתמו, אבל החוזה לא שינה את תפיסתו של שולץ הפרפקציוניסט בנוגע לאופן שבו צריך להקליט את האלבום - מה שעורר קונפליקט מול חברת התקליטים, שרצתה שהחומרים יעברו הקלטה מחודשת באולפן מקצועי. שולץ, שכבר התרגל לעבוד לבדו ובקצב שלו, עמד על רגליו האחוריות. הפיתרון שנמצא היה מורכב יותר מהנרטיב המקובל על "אלבום שהוקלט כולו במרתף", אולי האגדה המוכרת ביותר בנוגע לאלבום האגדי הזה, אבל הוא אכן אפשר לשולץ לבצע חלק מרכזי מהעבודה באולפן הביתי שלו. בהמשך הועברו ההקלטות ללוס אנג'לס לצורך השלמות ומיקס.
בינתיים הורחב ההרכב לקראת הופעות והצגתו כלהקה. אל שולץ ודלפ הצטרפו הגיטריסט/חבר גודרו, הבסיסט פראן שיהאן והמתופף סיב האשיאן. אלא שכבר בשלב הזה התקיים פער בין הדימוי הציבורי של בוסטון כלהקת רוק בת חמישה חברים לבין האופן שבו נוצר האלבום עצמו. רובו המוחלט נשען על עבודתו של שולץ ועל השותפות שלו עם דלפ, בעוד ששאר חברי ההרכב שהופיעו על הבמה לא ממש נטלו חלק בהקלטות. "התרגלתי לעבוד לבד", סיפר שולץ לאתר Classic Rock, "לא היה שם אף אחד כשניגנתי את התפקידים שלי. אני הפעלתי את המכונות וניגנתי בגיטרה, באורגן ובבס".
שולץ עצמו מעולם לא הסתיר את מה שאחרים הגדירו לעיתים כפרפקציוניזם מופרע. "ביליתי שישה חודשים בהקלטה של שיר שבסופו של דבר זרקתי", סיפר בריאיון. מבחינתו, זו לא הייתה בהכרח חתירה לשלמות - מילה שהוא עצמו הסתייג ממנה בהמשך - אלא קושי לשחרר יצירה לפני שהרגיש שמיצה את האפשרויות שלה. "אני מרגיש לא שלם אם לא נתתי לזה את המיטב שלי", הסביר.
דלפ, לעומת זאת, היה הרבה יותר מהסולן שעל עטיפת התקליט: הוא היה אחראי לקול שהפך את המוזיקה של שולץ לבוסטון, והקליט בעצמו את קווי השירה וההרמוניות המרובדות שהיו חלק בלתי-נפרד מהצליל שלה. באותו ראיון ל-Classic Rock סיפר שולץ כי "בראד הוא אחד הזמרים הטובים ביותר ששמעתי אי-פעם. מהרגע הראשון ידעתי שהוא הזמר. הוא היה מדהים מהרגע שבו פתח את הפה".
מפלצת ווקאלית. בראד דלפ
(צילום: Carl Lender)
שמונה שירים - וסאונד אחד מזוהה ביותר
האלבום "בוסטון" יצא ב-25 באוגוסט 1976. הוא כלל שמונה רצועות ונמשך כ-37 דקות בלבד. זה לא היה אלבום קונספט, מהסוג שהפך לפופולרי באותה תקופה כה יצירתית, ולא הייתה בו עלילה שחיברה בין השירים. מה שחיבר ביניהם היה הצליל: גיטרות מרובדות וסולואים מרהיבים, הרמוניות קוליות מדוקדקות שמנהלות דיאלוג מתמיד עם אותן גיטרות ויוצרות מרקם ייחודי, מלודיות עצומות והפקה מוקפדת ומדויקת עד הפרט האחרון, תוצר של שנות העבודה של שולץ באולפן.
השיר שפרץ את הדרך היה כאמור More Than a Feeling - הסינגל הראשון של הלהקה, והשיר הראשון באלבום. הוא הגיע למקום החמישי במצעד של "בילבורד", והפך במהירות למזוהה ביותר עם בוסטון - אלא שההצלחה הזו היא בהחלט לא האחראית הבלעדית להצלחה האדירה של האלבום. More Than a Feeling היה רק הראשון מבין הסנוקרת המשולשת של שלושת שירי הפתיחה. מיד אחריו הגיעו Peace Of Mind ו-Foreplay/Longtime הפרוגי, שהפכו גם הם ללהיטים.
מעבר לשלישייה הפותחת, גם שאר האלבום אינו מרגיש כאוסף של פילרים, וזהו חתיכת אנדרסטיימנט. באמת שתתקשו למצוא אלבום שבו כל אחד מהשירים יכול היה להיות סינגל סופר-מצליח בפני עצמו, אבל "בוסטון" הוא אלבום כזה. קחו לדוגמא את 'Smokin השוצף ועתיר-המוג'ו - אחד מצמד השירים שבראד דלפ סייע בכתיבתם (לצד Let Me Take You Home Tonight הנוסטלגי, המחורמן והיפהפה שסוגר את האלבום). או אולי Hitch A Ride - בעיני רבים, כולל כותב שורות אלו, הפנינה האמיתית של האלבום; שיר מהורהר יותר, אווירתי, שנהנה מסולו קלידים מטורלל שמפציע בהפתעה בנקודת האמצע, ומסולו הגיטרה שומט-הלסתות שמסיים אותו; קודה מלכותית, מפוארת, שאמללה הרבה גיטריסטים צעירים ושאפתניים במהלך השנים שחלפו מאז, וככל הנראה תמשיך לעשות זאת הרחק לתוך העתיד. הנה, תאזינו. אין דברים כאלה.
וכן, למאזין המתחיל ייתכן שזה נשמע כאילו שהשירים דומים למדי זה לזה - אלא שזה לא ממש מדויק, מאחר וזה לא שהשירים דומים כמו שהאלבום מצליח לשמור על זהות ברורה. תחשבו על אלבום כמו Dookie המופתי של גרין דיי שיצא 18 שנה אחר כך: גם שם, לאוזן הבלתי-מזוינת זה נשמע שכל השירים זהים. הם לא.
מאצטדיונים - לבתי משפט
האלבום הצליח במהירות. הוא הגיע למקום השלישי ב"בילבורד" ונשאר במצעד במשך 132 שבועות. בתוך חודשים ספורים הוא כבר קיבל מעמד פלטינה, ושלושת הסינגלים ממנו נכנסו למצעד 40 הגדולים בארצות הברית. ההצלחה הפכה את בוסטון בזמן שיא מהלהקה המקומית שהתקשתה להשיג חוזה, להופעה מבוקשת על במות גדולות.
בשלב הראשון יצאה בוסטון לסיבוב הופעות שבו פתחה, בין היתר, עבור בלאק סאבאת' ובלו אויסטר קאלט, אך עד מהרה הפכה לשם בקנה מידה שהרכבים גדולים אחרים הפכו למופעי החימום שלה - צ'יפ טריק, הארט (Heart) ובוב סיגר, בין היתר. ב-1977 נמכרו כל הכרטיסים לשלושה מופעים רצופים של בוסטון במדיסון סקוור גארדן, והלהקה אף רשמה מועמדות לגראמי בקטגוריית האמן החדש. באופן הזוי לחלוטין, בוסטון לא זכתה בפסלון הזה - שהלך ללהקה בשם Starland Vocal Band, אשר הייתה חתומה על להיט אחד בלבד (המנון ה"חפוז-בצהריים" Afternoon Delight).
ההצלחה המסחרית הייתה מרשימה במיוחד ביחס לכך ששולץ לא ציפה לה בממדים כאלה. בריאיון מאוחר סיפר כי לאחר השלמת ההקלטות הוא חזר לעבודתו בפולארויד, משום שלא הניח שהאלבום יאפשר לו להתפרנס ממוזיקה. רק כאשר נתוני המכירות החלו להצטבר התברר לו שהמציאות השתנתה - ובדיוק עד כמה השינוי הזה היה דרמטי.
תזכירו לנו שוב מי קיבל את הגראמי? בוסטון, 1976
(צילום: יחסי ציבור)
אלא שההצלחה יצרה גם בעיה שקשה להימנע ממנה: איך ממשיכים מכאן? אלבומה השני של בוסטון, Don't Look Back, יצא ב-1978, פחות משנתיים לאחר אלבום הבכורה, על מנת למקסם את הבאזז הנמשך סביבה. גם הוא הצליח, אם כי משמעותית פחות מאשר "בוסטון", והניב להיטים בדמות שיר הנושא Don't Look Back ו-Feelin' Satisfied.
אבל שולץ סיפר בהמשך שלא היה מרוצה מהאופן שבו נאלץ להשלים אותו במסגרת הזמן שנקבעה. "הרגשתי שתמיד חסר בו עוד שיר", סיפר ל-Classic Rock, "הוא הושלם בחיפזון, ואני לא מרוצה במיוחד מהמיקסים". לאחר מכן הלכו והתרחבו הפערים בין אלבומי הלהקה, ובוסטון הסתבכה גם בסכסוך משפטי ממושך עם חברת התקליטים Epic שבה הייתה חתומה. הסיבה? שולץ התחייב להוציא מספר אלבומים בטווח זמנים נתון, אך הפרפקציוניזם שלו - וחוסר שביעות הרצון שלו מפרק הזמן שניתן לו על מנת להשלים את האלבום השני - עיכבו את יציאת האלבום השלישי. ב-1983 החליט Epic לקחת אותו לבית המשפט, הגישה תביעה של 20 מיליון דולר נגד ההרכב, כשהיא מקפיאה לחלוטין את תשלומי התמלוגים על צמד האלבומים הראשונים, שעדיין הזרימו הון לכיסיה ולכיסי שולץ.
אבל שולץ לא נכנע. ב-1986 הוא אכן הוציא את אלבומה השלישי של הלהקה, Third Stage, שהפך לסיפור הצלחה עם להיט ענק בדמות Amanda - השיר היחיד של בוסטון שאי-פעם התייצב במקום הראשון במצעד הסינגלים האמריקני. אלא ששולץ שחרר את האלבום בלייבל מתחרה, MCA, לאחר שקיבל צו בית משפט שמאפשר לו לבצע את המהלך. ב-1990 נפסקו פיצויים של מיליונים לטובת שולץ מ-CBS, חברת-האם של Epic, לאחר שנקבע כי העיכוב ביצירת האלבום השני היה מוצדק ונבע מ"תהליך אמנותי ויצירתי", וכי הקפאת התמלוגים הייתה צעד לא חוקי.
הניצחון הזה של בוסטון ושולץ נחשב לאבן דרך היסטורית בתעשיית המוזיקה, שכן הוא הגן על הזכות של אמנים לשלוט בקצב היצירה שלהם מול הלחצים המסחריים של תאגידי הענק. מאידך, הסיפור הזה גם המחיש את אבן-הנגף בדרכה של בוסטון: היכולת של שולץ לעבוד במשך שנים על פרטים קטנים סייעה לו ליצור את האלבום הראשון בדיוק בתנאים שרצה, ולהפוך אותו להיסטורי. אבל אותה נטייה לשליטה ולפרפקציוניזם הקשתה בהמשך על קצב העבודה המקובל בתעשיית המוזיקה, ופגעה בתפוקה של מי שהייתה אמורה להפוך לאחת הלהקות הגדולות בתבל - ואיכשהו קצת פספסה את ההזדמנות.
אל תקפיאו לו תמלוגים. טום שולץ
(צילום: Matt Becker/Wikimedia Commons)
מחיר ההצלחה
50 שנה אחרי, קל להסתכל על "בוסטון" האלבום ולראות בו מוצר מובהק של שנות ה-70. הגיטרות הגדולות, ההרמוניות המורכבות, העטיפה הסופר-איקונית של האלבום עם החללית בצורת גיטרה, והשאיפה ליצור רוק אצטדיוני שמחבר בין הכוח של הרוק הכבד (Hard Rock, לא מטאל) שהפך לפופולרי בשנות ה-70 יחד עם המלודיות של הפופ הבריטי (וספציפית הרכבי "הפלישה הבריטית", מהביטלס ועד ה-Who), בשילוב עם מבנים והשפעות ממוזיקה קלאסית.
ההפקה, שנשמעה יוצאת דופן ב-1976, אינה בהכרח נשמעת היום מהפכנית באותו אופן. העולם התמלא מאז באולפנים ביתיים, במוזיקאים שמקליטים בעצמם ובטכנולוגיה דיגיטלית שמאפשרת לבצע על מחשב נייד פעולות שדרשו בעבר ציוד יקר ומורכב. אבל דווקא כאן נשאר הסיפור של שולץ מעניין. לא מפני שהוא היה הראשון להקליט בבית, אלא מפני שהשליטה הטכנית שירתה אצלו מטרה מוזיקלית ברורה. הוא לא בנה ציוד כדי להוכיח שאפשר לבנות ציוד - הוא חיפש דרך להגיע לצליל ששמע בראשו.
אולי זה גם הדבר שמבדיל את "בוסטון" מהרבה אלבומים שהצליחו באותה תקופה. הוא לא נשמע כמו תוצר של חמישה אנשים שנכנסו לחדר וניגנו יחד, אלא כמו מוצר של תהליך ארוך יותר, שבו כל חלק הונח במקומו במלאכת נמלים. אבל למרות התכנון, התוצאה אינה נשמעת כמו תרגיל הנדסי. יש בה תנועה, התלהבות ואנרגיה סוחפת שטרם נס ליחם, וספק אם אי פעם ינוס.
אבל אחרי כל ההצלחה הזאת, בוסטון מעולם לא הצליחה באמת להימלט מהצל של אלבום הבכורה שלה, ונותרה שבויה שלו. אלבום הבכורה הפך את טום שולץ ובראד דלפ לכוכבים כמעט בן לילה, אבל גם קבע סטנדרט בלתי אפשרי להמשך הדרך. הסאונד היה כל כך מזוהה, הנוסחה כל כך מדויקת, שהשאלות שליוו את בוסטון במשך עשרות שנים היו תמיד אותן שאלות: האם אפשר לעשות את זה שוב? האם בכלל צריך?
שולץ ניסה. Don't Look Back, שיצא שנתיים בלבד אחרי אלבום הבכורה, היה הצלחה מסחרית עצומה בפני עצמו, כאמור, אבל כבר אז נוצרה התחושה שהשטיק מתחיל לחזור על עצמו. Third Stage הופיע רק ב-1986, שמונה שנים אחרי האלבום השני, ו-Walk On הרביעי הגיע ב-1994, ומכר הרבה, הרבה פחות מקודמיו. האלבום Corporate America יצא ב-2002, ואלבום האולפן האחרון של בוסטון, Life, Love & Hope, ראה אור רק ב-2013 - שניהם זכו לביקורות מעורבות ורשמו נתוני מכירות זעומים. במהלך כמעט ארבעה עשורים, הלהקה הוציאה שישה אלבומי אולפן בלבד. קשה לחשוב על הרבה להקות רוק שמכרו כל כך הרבה תקליטים והצליחו לשמור על נוכחות תרבותית לאורך זמן, ובכל זאת הותירו אחריהן קטלוג כה מצומצם.
במידה רבה, זו הייתה תוצאה של הדרך שבה שולץ עבד. הוא היה בוסטון הרבה יותר משהיה מוכן להודות בכך הדימוי הציבורי של הלהקה. אותו מהנדס שבנה אולפן במרתף, הקליט שכבות על גבי שכבות והתעקש לשלוט בכל פרט, הפך עם השנים למי ששומר בקנאות על העולם המוזיקלי שיצר. הבעיה הייתה שהעולם הזה כמעט לא השתנה.
וזו הייתה אחת הביקורות המרכזיות שליוו את בוסטון. במשך השנים, הצליל המוכר הפך מיתרון לחיסרון: אותם גיטרות מעובדות, אותן הרמוניות, אותן התפרצויות מלודיות, אותה נוסחה שב-1976 נשמעה כמו משהו שהגיע מהעתיד, אבל עם הזמן החלה להישמע כמו ניסיון מתמשך לשחזר את העבר. בוסטון לא באמת ניסתה להפוך ללהקה אחרת, אבל גם לא ממש מצאה דרך להיות אותה להקה מבלי לחזור על עצמה.
איך ממשיכים מזה? עטיפת האלבום "בוסטון"
(צילום מסך)
ובתוך כל זה היה בראד דלפ. קשה להפריז בחשיבותו של דלפ לסיפור של בוסטון. אם שולץ היה האדריכל, המהנדס והאיש שאחראי על המכונה, דלפ היה הקול האנושי שלה. אותו קול גבוה, גמיש וצלול, שהיה מסוגל להפוך את השירים המדויקים של שולץ למשהו שנשמע כמעט חסר מאמץ. אבל מאחורי אחד הקולות המזוהים ביותר של הרוק הקלאסי הסתתר אדם שנאבק במשך שנים בקשיים אישיים ובדיכאון.
ב-2007 נמצא דלפ ללא רוח חיים בביתו בניו המפשייר. הוא היה בן 55, ומותו נקבע כהתאבדות. בכך הסתיים באופן טראגי סיפורו של האיש שהיה, במשך יותר משלושה עשורים, הקול המזוהה ביותר עם בוסטון. מותו לא היה רק אובדן אישי אלא גם נקודת שבר עבור הלהקה עצמה. אפשר להחליף נגנים, אפשר לשכור זמרים, אפשר אפילו להמשיך להופיע תחת אותו שם - אבל קשה לדמיין את בוסטון ללא הקול של דלפ.
לאחר מותו פרסם ה"בוסטון הראלד" סדרת כתבות שהתבססה, בין היתר, על דבריה של גרושתו מיקי דלפ ועל מקורות נוספים, ובהן הועלתה הטענה כי מערכת היחסים המתוחה בינו לבין שולץ הייתה אחד הגורמים שהכבידו עליו בתקופה שקדמה למותו. שולץ תבע את העיתון ואת גרושתו של דלפ בטענה כי הפרסומים משתמעים כאילו הוא אחראי להתאבדותו. ב-2015 קבע בית המשפט העליון של מסצ'וסטס שהאמירות שבמחלוקת הן הבעת דעה שאינה ניתנת לאימות כעובדה, ולכן אינן יכולות לשמש בסיס לתביעת דיבה.
קול נדיר, סוף עצוב. בראד דלפ
(צילום: Craig Michaud)
למרות שכאמור שולץ הוציא ב-2013 אלבום נוסף, אחרון של בוסטון לפי שעה, ללא דלפ (אם כי קולו נשמע במהלך כמה מהשירים שהוקלטו עבורו שנים קודם לכן), היה זה סוף עגום לסיפור המפואר של בוסטון - שמעולם לא התפרקה באופן רשמי, אלא המשיכה כשמוזיקאים שונים מתחלפים סביב שולץ, שנותר בכל העת הכוח המניע מאחוריה. הלהקה שהוציאה את אחד מאלבומי הבכורה המצליחים בהיסטוריה פשוט לא הצליחה לשמר את אותה רמת חדשנות ואנרגיה, ודעכה באופן הדרגתי עד שנעלמה הלכה למעשה מהמפה המוזיקלית.
ואולי זה מספיק. לא כל הלהקות צריכות להמשיך ולהתחדש במשך חמישה עשורים. חלקן נידונו, מרגע מסוים, לחיות עם יצירה אחת גדולה מכדי לברוח ממנה. במקרה של בוסטון, 50 שנה אחרי, מתברר שהיצירה הזאת עדיין מחזיקה. ומי בכלל צריך לברוח מדבר כה מופלא?
