תזמורת המהפכה חזרה בהופעה חדשה בפורמט ה-RE: Play שהיא מתמחה בו, והפעם היא התמקדה בתוכנית המיתולוגית "שירים בצוותא" ששודרה במהלך כל שנות ה-70 של המאה הקודמת בערוץ הראשון. זו הייתה סדרה של מופעים חיים שצולמו במועדון צוותא בתל אביב, והופיעו בהם זמרים ויוצרים צעירים, שלימים היו ליסודות הזמר העברי. התוכניות שודרו בחיי, בשחור-לבן, והשירים שנשמעו בהן לראשונה היו לקלאסיקות. בין הצעירים האלה שהופיעו אז: שלמה ארצי ושלום חנוך, יהודית רביץ וחוה אלברשטיין, הלהקות תמוז והברירה הטבעית, אריאל זילבר ויגאל בשן, נעמי שמר ואריק לביא, ועוד רבים וטובים.
ושוב – כפי שעשתה התזמורת במופעיה הקודמים "התרנגולים: הרמיקס" (2019), "קונצ'רטו לגשש ותזמורת" (2021), ו"אני ואתה - מנגנים עם אריק איינשטיין" (2025) – היא לקחה את השירים הישנים, השילה מהם את העיבודים והליווי המקורי, הטעינה אותם בהלחנה תזמורתית חדשה, והכול במלווה בוידאו-ארט יצירתי ששוזר את חומרי הטלוויזיה מפעם, עם וידאו חי עכשווי.
ברור שלאנשים שישבו בקהל בהיכל לאמנויות הבמה הרצליה שלשום (שבת) - שבשנות ה-70 הם היו בנעוריהם או בחרותם - קונצרט כזה הוא זריקה של נוסטלגיה ישר לוריד. וכשאתה שומע בערב אחד רצף של "אדם בתוך עצמו" (שלום חנוך), "ימים לבנים" (נתנאלה), "ציפורים נודדות" (הפרברים), "תן לי כוח" (אריאל זילבר) – אתה נכנס, אם תרצה או לא, למוד נוסטלגי. אבל נוסטלגיה היא ממש לא מטרת המהפכה. אם כבר אז להפך: השירים המכוננים עברו במופע הזה פירוק באופן כזה ששירת הזמר נותרה כמות שהיא, אך הופשטה מהעיבוד המקורי. ואז הולחמה לעיבוד תזמורתי עדכני לגמרי.
בחלק לא מבוטל מהשירים לעיבודים התזמורתיים החדשים הייתה הצדקה כשאלה הצליחו להעשיר את היצירה המקורית או לתת לה פרשנות וכיוון חדשים. אלה שהתעשרו משמעותית עם העיבודים של מלחיני תזמורת המהפכה, זוהר שרון ואמיר לקנר, תרמו לביצועים מרומם נפש. כך למשל העיבוד המעולה והמגוון של "מה שיותר עמוק יותר כחול" של להקת תמוז; ההלחנה מבוססת נגינת סולו של חליל ב"ימים לבנים" (שלמה ידוב) בביצוע המרטיט של נתנאלה; העיבוד הנוגע של "שבתות וחגים" של יהודית רביץ, שנוכחותה הקולית הייתה למהפנטת ממש; והעיבוד מוטה הג'אז וגרוב ל"תן לי כוח" של אריאל זילבר.
תזמורת שמחפשת ומוצאת צורות חדשות להשמעת השירים והצגתם. מתוך המופע מהפכה בצוותא, תזמורת המהפכה
(צילום: יוסי צבקר)
אך היו גם שירים שהעיבוד התזמורתי לא הוסיף עליהם, ולעיתים אפילו השמים את המקור. נאמר בעדינות ששושנה דמארי ויגאל בשן ואפילו שלמה ארצי ושלום חנוך – לא יצאו מעניינים במיוחד בקונסטלציה הזאת.
ואכן לעיתים יצירתיות יתר בעיבוד המוזיקלי לא בהכרח מוסיפה. דוגמה מעניינת לכך הייתה בשילוב, היצירתי על הנייר, של "צמח בר" ו"שיר משמר", של חוה אלברשטיין. מילא שסגנונית המלחינים המקוריים, נחום היימן וסשה ארגוב, מדברים בשפה מוזיקלית שונה - עם זה התזמור הצליח להתמודד. אבל שיר הופך לאפקטיבי ככל שמצטברת דינמיקה פנימית. אבל כשאתה קוטע אותו שוב ושוב תוך שילובו בשיר אחר – הקתרזיס נמנע. זה בודאי חיבל ב"שיר משמר" (שמרי נפשך) המושלם במקור, והפגום-משהו בוורסיה הנוכחית.
כך או כך - המופע בכללותו שוב הוכיח שתזמורת המהפכה כשמה כן היא: תזמורת שמחפשת ומוצאת צורות חדשות להשמעת השירים והצגתם, ונמנעת מהעלאה נוסטלגית גרידא של החומרים הקאנוניים. הפירוק וההרכבה מחדש, של השירים התרחשה לא רק מוזיקלית אלא גם בנראות שלהם – שזירה מזהירה של וידאו עם ואל-תוך החומרים הטלוויזיוניים בני 50 השנים.
המנצחים הגדולים הם מעצבי הווידאו. מתוך המופע מהפכה בצוותא, תזמורת המהפכה
(צילום: יוסי צבקר)
ואכן המנצחים הגדולים של המופע הזה הם מעצבי הווידאו ועורכיו (שיתוף פעולה של המעצבים – אורן גבאי ואסף שני, והמלחינים-העורכים - שרון ולקנר). מה שהם עשו פה הוא לא פחות ממלאכת מחשבת ממש. הם יצרו שעטנז של חומרי המקור ממופעים שונים, תוך דיוק מירבי של הבִּיט ותנועת השפתיים. והם תפרו את חומרי הטלוויזיה הנושנים עם וידאו עכשווי וחי של התזמורת וסולניה (גם הוא בשחור לבן). והתוצאה המתקבלת מדוייקת לחלוטין מוזיקלית, ואותנטית למראה וויזואלית. מזהיר במיוחד היה קטע הסיום שבו, על רקע "זה קורה" האלמותי של אריק לביא, שובצו רבים מכוכבי "שירים בצוותא". כשכל אחד מהם מופיע בקטעון של מילה או שתיים שננטעו בדיוק מירבי בטקסט של שמוליק קראוס. המפתיע פה אינו רק השזירה המתוחכמת אלא בעיקר היכולת לקיים מדרג מוזיקלי אחיד לכולם.
לעומת זאת קטע וידאו של הקומיקאי אילן פלד, ששימש כאתנחתא קומית, לא היה מוצלח כלל (צילום וסאונד ירודים) ולטעמי גם מיותר לחלוטין. הוא הציג את מיטב מופעי הבמה של אותו עשור בסגנון טלוויזיית שחור-לבן של שנות ה-70. אבל זה היה טרחני ומעצבן.
ביקורת חגיגית על הנוסטלגיה עצמה. מתוך המופע מהפכה בצוותא, תזמורת המהפכה
(צילום: יוסי צבקר)
אילן פלד גם נתן קטע לייב באמצע המופע - מעין ביקורת חתרנית על ההתרפקות הנוסטלגית של המופע עצמו - על הבצוותא. הביקורת העצמית הזו היא במקומה: פלד הזכיר לנו שכל הנוסטלגיה הזאת היא בלשונו - "חארטה". שכן אנחנו חיים כיום במציאות עכורה ומזהמת, שבינה לבין ה"בצוותא" המוזיקלי והחברתי, כבר אין שום קשר. זה היה דלי מים צוננים, שהזכיר לרגע באיזו מציאות אנחנו חיים. מצד שני הביצוע שלו היה תפור בתפרים גסים ולא מתוחכם במיוחד.
על הערב כולו ניצח, תרתי משמע, רועי אופנהיים, שבדרכו הרכה והזורמת, הניע את הקונצרט בתנופה, תוך שליטה מירבית בתזמורת שלו, ששוב הפיקה שלאגר בפוטנציה. רבים מאוד יאהבו, ובצדק, את המופע הכיפי הזה. אבל גם, במקצת השירים, היה יכול להיות אולי קצת יותר מעניין.
