החודשיים שעברו מאז 7 באוקטובר לימדו אותנו הרבה דברים, בין היתר הם לימדו אותנו שיעור חשוב בהצבת גבולות התוכן שאנחנו צורכים. העידן הזה מייצר המון תכנים דיגיטליים, המון תיעוד. הרבה סרטונים הסתובבו ברשת, הרבה סיפורים מטרגטים ורגישים. כל אחד מאיתנו למד כמעט בעל כורחו להבין איפה עובר גבול ההכלה שלו מבחינת תכנים. איפה עובר הגבול בין הרצון לדעת מה קרה, הצורך לחוות כדי לעבד את האירועים, לבין האינסטינקט ההישרדותי לשמור על הנפש הפרטית שלנו כדי לא לפצוע אותה פצעים בלתי הפיכים.
הסרט NOVA#, ששודר אמש (ד') ב-yes, הוא הסרט התיעודי הראשון על אירועי השבת השחורה שעולה בארץ. הוא לא מכיל עדויות או ראיונות עם ניצולים אלא הורכב נטו מ-212 קטעי וידאו שצולמו מהאירועים עצמם, רגעים מצמררים שלעולם לא היינו מתוודעים אליהם אלמלא הנגישות הטכנולוגית שמאפיינת את העידן שלנו - וכנראה גם ההרגל של הדור שגדל לתוכה לתעד את עצמו בכל מצב, כולל כאלה של סכנת חיים ממש. הוא נוצר על ידי דן פאר ("אנג'ליקה"), שהתנדב עם פרוץ המלחמה בחמ"ל התמיכה באקספו בתל אביב ותוך כדי התנדבות נחשף לתיעוד הרחב, כולל סרטונים, שיחות טלפון מוקלטות והתכתבויות בוואטסאפ של צעירים שנכחו במסיבה שהפכה לשדה קטל, ויצרו קשר עם היקרים להם.
לפני הסרט עולה הודעה שמזהירה ממראות קשים, והיא מתכוונת לכל מילה. מי מכם שהצליח להימנע עד השלב הזה מסרטונים קשים ברשתות החברתיות ותמרן את דרכו בין עדויות מזוויעות ושוברות לב, צריך לדעת למה הוא נכנס. NOVA# ערוך על ציר כרונולוגי, ומלווה את ההכנות למסיבה ואת המסיבה עצמה, את הרגעים הראשונים בבוקר של ההתמודדות עם הרקטות שהגיעו מעזה (חלק מהחוגגים חשבו שמדובר בזיקוקים), את סגירת המסיבה נוכח אזעקות צבע אדום, את המנוסה ואת ההתפכחות האכזרית והמפורטת של הנמלטים, כשהם נתקלים במחבלים ובגופות. חלקם גם מתחילים להיפרד מהאנשים והחיים שהשאירו מאחור. לתוך החומרים הוצלבו גם קטעי התיעוד העצמי של מחבלי החמאס, ויצרו ניגוד מקפיא דם בין שתי קבוצות שמחות, האחת שמחה תמימה ומאושרת והשנייה שמחה רצחנית וחדורת תאוות דמים.
הפירוט שלא משאיר מקום לדמיון הופך את הדוקו הזה לקשה מאוד לעיכול. תחינות של צעירים מתקשים להאמין להוריהם, חוסר האונים של האחרונים, השאלות שעדיין מהדהדות גם היום – איפה הצבא? איפה המשטרה? איפה כל מי שאמור לספק הגנה וביטחון? הידיעה שהאנשים שצפית בהם בחיים מצאו את מותם באירוע. ההימלטות ההמונית והפגישה המחרידה עם המוות וההרג בכל מקום מצטיירים כמו משחק מחשב אכזרי מדי מכדי שיתאפשר במציאות. זה לא הטבח הראשון שהתרחש אי פעם, אבל הוא אולי המתועד שבהם.
חודשיים הם זמן קצר מאוד לעכל ולהפנים אירוע מזוויע בקנה מידה כזה. תובנות ומבט מהצד, שהם בדרך כלל התוצרים של סרטי דוקו, עוד לא זמינים לנו בשלב הזה. במובן הזה הסרט הקדים את זמנו – אצל רובנו האירועים עוד חיים בראשינו, ואם לא שם אז במהדורות החדשות, ברשתות החברתיות ובדיווחים השוטפים – העניינים עדיין רחוקים מלהסתיים. הלחימה נמשכת, אנחנו עדיין משלמים בחיי אדם, חלק מהחטופים עדיין בשבי, סכנת החיים לא חלפה. במובן הזה הערך של NOVA# הוא בעיקר הסברתי – הוא משמש כתב תביעה שאי-אפשר להתווכח איתו, שמשנה את הצופה באופן שאי-אפשר להתכחש לו, שמטלטל אותו באופן שהסברים וטענות אידיאולוגיות לא יוכלו לעשות לעולם. בעולם שבו דעת הקהל חשובה לא פחות מצדקת דרכנו, הסרט הזה הוא החוליה הראשונה בשרשרת עדויות שאמנם לא תחזיר את מי שאבד, אבל אולי תסייע להציל את החיים הבאים.
