שבעה חודשים עברו מאז 7 באוקטובר, אבל המחשבות והפחדים של השחקנית ריטה שוקרון לא מפסיקים לזרוק אותה אל 20 השעות הבלתי-אפשריות שבהן שהתה עם בתה נעה, אז בחודש השמיני להריונה, נכדה הפעוט מיכאל וחתנה אדר בממ"ד שבביתם בכפר עזה, כשמחבלי החמאס מבצעים טבח נוראי בקיבוץ. "בשש וחצי בבוקר, עם האזעקה, רצנו כולנו לממ"ד", היא חוזרת לאותה שבת שחורה. "רוב הזמן היינו צמודים לדלת. אדר החזיק את הידית כל הזמן ולא הרפה. היד שלו כבר הייתה כחולה מרוב מאמץ. לא עיכלתי עד הסוף את המצב. הייתי בשיא ההדחקות. התמקדתי במיכאל. נעה, שהיא לא בן אדם היסטרי, הייתה על ההתחלה בהיסטריה מוחלטת. היה איזה רגע שכעסתי עליה וסימנתי לה, 'תחזיקי את עצמך. יש פה ילד קטן'. אי אפשר להתנהג ככה ליד ילד בן שלוש".
מתוך "הדברים שהלכו לאיבוד"
(באדיבות כאן חינוכית, סטודיו ענני)
לא היית לחוצה כמוה? "הייתי בקשר עם כל מיני אנשים, כולל המשפחה שלי, וידעתי שמשהו מאוד מאוד לא טוב קורה, אבל לא יכולתי לדמיין את זה. זה היה נורא מכל דמיון", משחזרת השחקנית שמשחקת בימים אלה במיני-דרמה "הדברים שהלכו לאיבוד" שעולה היום (ג') בכאן חינוכית, ושעוסקת גם היא בדרכה באותה שבת נוראה.
"ששון גבאי שאל אותי כל מיני שאלות שלא אופייניות לו בוואטסאפ, 'מה קורה? משהו השתנה? מישהו הגיע?' הוא לא הרפה, אבל רוב הזמן הטלפון שלי היה אצל מיכאל. היה איזה רגע שהוא הרפה מהטלפון, ונכנסתי לאינטרנט וקראתי: 'קיבוץ בארי וקיבוץ כפר עזה נמצאים בידי חמאס'. קראתי רק את הכותרת ומהר סגרתי. מיכאל גם רצה לראות איזה סרטון, אז החזרתי לו אותו. אני לא חושבת שיש מוח אנושי אחד בעולם שהיה יכול לדמיין דבר כזה".
אולי הניתוק מהטלפון דווקא הועיל לך. "היה איזה רגע שאמרתי לנעה ואדר, 'מה אכפת לכם, אני אצא לשנייה ואעשה לעצמי איזה קפה קטן. לא שתיתי קפה על הבוקר'. כל הזמן התבדחתי איתם. אמרתי להם, 'איזה מזל שהפסקתי לעשן. מה הייתי עושה לכם אם הייתי עדיין מעשנת'. הייתי יוצאת החוצה לעשן. שיגע אותם איך אני לא חיה את הסיטואציה עד הסוף.
6 צפייה בגלריה
מתוך "הדברים שהלכו לאיבוד"מתוך "הדברים שהלכו לאיבוד"
"חשבתי לשבריר של שנייה שלא אישאר בחיים, אבל רוב הזמן התמקדתי במיכאל". מתוך "הדברים שהלכו לאיבוד"
(צילום: באדיבות כאן חינוכית)
"דיווחתי להם את מה ששגיא, הבעל של הבת הקטנה שלי גאיה, שהוא ככה מהצבא, אמר - שכל הקיבוץ מלא חיילים ואין לנו מה לדאוג. אדר ממש התעצבן: 'על מה את בכלל מדברת?! איזה צה"ל ואיזה אמאיית'. הוא קרא בסמסים שאנשים נשרפים בבתים. אחר כך, כשדיברתי עם שגיא, שאלתי אותו, 'איך אמרת לי שכל הקיבוץ מלא בחיילים', והוא אמר, 'הייתה לי ברירה? מה יכולתי להגיד לך? את מה שאני רואה בטלוויזיה?' ואז הבנתי שהוא פשוט בילף אותי".
מה אכלתם כל אותו יום? "היה איזה רגע אחד של שקט בתוך כל הרעש הנורא. אדר יצא מהר למטבח, פתח את המקרר, הוציא את הדבר הראשון שהוא ראה שאפשר לאכול אותו, ומים. הייתה איתנו גם כלבה קטנה, שכל בנאדם שעובר היא נובחת עליו, אבל היא לא נבחה אפילו נביחה אחת".
ניסית בכלל לחשוב מה יכול לקרות לך? "חשבתי רק מה יכול לקרות לנעה ולמיכאל, אבל אני לא יכולה להגיד את זה. זה פשוט מצמרר אותי. חשבתי גם לשבריר של שנייה שלא אישאר בחיים, אבל רוב הזמן התמקדתי במיכאל שירגיש טוב וזה הרגיע אותי. תכלס, מיכאל הציל אותי מעצמי כי התעסקתי איתו".
הוא שאל אותך מה קורה? "לא, אבל הוא הבין הכול. הטריף אותנו הדברים שיצאו ממנו אחר כך - למשל כל מיני רעשים שהוא לא מסוגל היום לשמוע. עשינו ליל סדר אצלי בבית, שרנו בקול רם, והמתוק הזה אטם את האוזניים ולא היה מסוגל לשמוע את השירה. אחרי זה היינו באיזה מופע. הוא שמע מוזיקה, האינסטינקט שלו היה לשים את הידיים על האוזניים, אבל אז הוא אמר, 'זה רעש טוב'".
ניסו להסביר למיכאל מה קרה שם? "רק באופן כללי. אני רואה אותו משחק עם החברים שלו בחרבות, ושואלת אותו, 'בשביל מה אתה צריך חרב?' והוא אומר, 'להרוג את הרעים'. מבחינתו הם רעים. טוב שכך".
6 צפייה בגלריה
ריטה שוקרוןריטה שוקרון
"הייתה הקלה גדולה כשראיתי את החיילים. הסתכלתי עליהם והם נראו לי מה זה ילדים" ריטה שוקרון
(צילום: חנן אסור)
רגעי ההצלה, כשהחיילים הגיעו לביתם של נעה ואדר וצעקו להם לפתוח את הדלת, היו מפחידים לא פחות מכל מה שעבר עליהם עד אז. "לא ידענו אם זה באמת חיילים או ערבים", אומרת שוקרון. "בהתחלה הם דיברו ולא ענינו. באחת מקבוצות הוואטסאפ אמרו לאדר ונעה לבקש מהחיילים סיסמה. גם אם הם לא יודעים לענות לכם מה היא, אמרו להם, תשאלו אותם על משהו שאין בנאדם בארץ שלא יודע עליו. אדר נראה לך הייטיקיסט סטלן, לא הבנאדם שבשנייה הראשונה שקורה לך משהו אתה רץ להיות בזרועותיו, אבל איזו גבריות מקסימה יצאה ממנו באותם רגעים. זה היה פשוט מרגש.
"ברור שהייתה הקלה גדולה כשראיתי את החיילים. הסתכלתי עליהם והם נראו לי מה זה ילדים. שאלתי לאן לוקחים אותנו, והם לא ידעו. גם כשהוציאו אותנו היו יריות והחזירו אותנו מהר הביתה. חשבתי לתומי שכבר סיימנו את האירוע, ונעה אמרה לי, 'אמא תלכי מהר', דחפה אותי בגב. 'למה למהר? זה נגמר', אמרתי. חוזרת על המילה 'נגמר' כמה פעמים כמו חולת נפש. גם מיכאל אמר לה, 'אמא, זה נגמר', והיא אמרה שעדיין לא".
לאן לקחו אתכם? "לקחו אותנו לאיזה קומנדקר ישן. אתה רואה אישה בחודש השמיני עולה על קומנדקר, שבאמת היה מימי המנדט. מה זה עוד עושה בצה"ל? מה קורה פה? מה פספסתי? כאילו הזמן נעצר מאז הימים שבהם הייתי חיילת. אז עוד לא ידעתי שום דבר על מה שקרה באותו יום, אבל כל הזמן דיברתי עם נעה, עם אדר ועם אחותי על השואה. מזל שהייתי איתם בקיבוץ. אם הייתי אז בבית שלי בתל אביב, הייתי הולכת ברגל לכפר עזה. הדבר הראשון שנעה אמרה לי אחר כך היה, 'אמא, אני לא יודעת מה היינו עושים אם לא היית איתנו. כל הנושא של מיכאל ירד מאיתנו. הייתי מסתכלת עלייך ומתעודדת'".
6 צפייה בגלריה
מפגינים לשחרור החטופים מפגינים לשחרור החטופים
"אני זוכרת אותה יושבת בצהריים עם אחותה, ימית, ואומרת, 'מה אנחנו בסך הכול רוצים, לשבת ולעשן. מה הם מפריעים לנו כל הזמן?'". מפגינים לשחרור החטופים
(צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images)

"המדינה הלכה פייפן. גם אם מרימים את הראש לרגע מכל 7 באוקטובר, נשארת זוועה"

שוקרון, שכאמור קשורה באופן אישי לעוטף, חרדה מאוד גם לגורלם של החטופים. "ימית אשכנזי, אחותה של דורון שטיינברכר הוויטרינרית של כפר עזה, שמוחזקת על ידי החמאס, היא שכנה של בתי", היא אומרת. "איזו מתוקה היא דורון. אני זוכרת אותה יושבת בצהריים עם אחותה, ימית, ואומרת, 'מה אנחנו בסך הכול רוצים, לשבת ולעשן. מה הם מפריעים לנו כל הזמן?'
"חמאס הם חיות אדם. אני לא רואה שסינוואר עושה טעות אחת, ואילו אנחנו עושים טעות על טעות על טעות. לא הייתי מכניסה רגל של חייל לעזה בהתחלה, אלא שולחת לשם רק חיל אוויר ועושה עליהם סנקציות. העולם גם היה אז בעדנו. יושבים שם חטופים שמקבלים חצי פיתה ליום, בלי תרופות, כל הדברים הכי נוראים, והעולם יכול היה אז להבין את זה. היום מי בכלל רוצה לשמוע מישראל?"
את חולמת על 7 באוקטובר? "לא, אבל היום זה מכה בי יותר מאשר בהתחלה, וזה הולך ומחריף. אני יכולה להיות לבד בבית, לשמוע משהו נופל, ואז להיכנס לאימה. לא פעם עוברת בי החרדה, המחשבה, שעכשיו משהו אחר מתחיל, בלי התראה מראש, בלי כל הקשקשת הנוראית שמקשקשים באולפנים. אנחנו גם כל הזמן מדברים רק על ביבי, והוא מקבל עוד חמצן. הוא ואשתו מזכירים לי את צ'אושסקו נשיא רומניה הדיקטטור ואשתו אלנה. דבר נורא קרה כאן, מה אתה הולך עכשיו לבתי מלון?
6 צפייה בגלריה
ריטה שוקרון צרפתיריטה שוקרון צרפתי
"פעם מאוד אהבתי לגור בתל אביב. היום, אני מסתכלת על העיר המכוערת הזאת, המטונפת, שאין לה שום דבר חשוב להציע לעולם חוץ מיוקר לא הגיוני". ריטה שוקרון
(צילום: עדו לביא, סטיילינג: תמי ארד־ברקאי)
"אני שומעת היום את המשפט של אריק איינשטיין, 'הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות', ואני בוכה. אני לא אומרת את זה בקול רם, כי אני לא רוצה לתת לזה גושפנקה, אבל באמת היא הלכה לנו פייפן. לגמרי. גם אם אתה מרים את הראש לרגע ועוזב את כל 7 באוקטובר, נשארת לך זוועה. זוועה בבריאות, זוועה בצבא, בחינוך, בהכול. לאן שאתה לא פונה – זוועה.
"פעם מאוד אהבתי לגור בתל אביב. היום, פעם ראשונה, אני מסתכלת על העיר המכוערת הזאת, המטונפת, על זה שאין לה שום דבר חשוב להציע לעולם חוץ מיוקר לא הגיוני. יש מולי מאפייה. הייתי לוקחת שם תמיד מה שאני צריכה, לא שואלת כמה זה עולה. משלמת והולכת. אבל היום אני באה, לוקחת את קופסת העוגיות, שואלת כמה זה עולה, והיא תוקעת לי, '45 שקל'. אני אומרת, 'תקשיבי, אני יכולה לשלם את זה, אבל אני לא רוצה לשתף פעולה עם הקונספציה המחורבנת הזאת'. אני מניחה לה את זה בשיא הנימוס, יוצאת ולא קונה. כמובן שיש ימים שאני נכנעת ומשלמת. לעזוב את המדינה אין לי שום רצון. אני מאוד אוהבת להיות פה. זה הבית שלי".
את מגיעה לכיכר החטופים? "לא. יש לי גם הצגות בשבת. אני זוכרת שעל ההתחלה, אמרתי לאדר שאת כל הסמוטריצ'ים החטופים לא מעניינים כי הם מצד אחר של המפה, הם שמאלנים מהעוטף. אין לי ספק בכלל שאם הם היו מזוהים באופן גורף עם הצד האחר של המפה, הם היו מתנהגים אחרת".

"אנחנו מרחק של שעה מעזה ובכל זאת אנשים ממשיכים לחיות"

שוקרון, (68), ילידת פאז מרוקו, מהשחקניות המוערכות בארץ, זוכת פרס אופיר לשחקנית הראשית לשנת 2022 על משחקה בסרט "קריוקי", היא אמא לשתי בנות, נעה וגאיה וסבתא לשלושה נכדים מנישואיה לשחקן המנוח אשר צרפתי, שממנו נפרדה אחרי נישואים סוערים. כיום היא משחקת בתיאטרון הקאמרי בלהיט "הבן של מושיקו", שכתב גיל ארי כהן וביים עירד רובינשטיין, והחל מהשבוע אפשר יהיה לראות אותה במיני סדרה "הדברים שהלכו לאיבוד", שעולה הערב (ג') בכאן חינוכית לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ובאופן לא מפתיע נוגעת גם היא בפצע המדמם של 7 באוקטובר.
הסדרה, שיצרו עדן גוריון ויאיר פרי וביים רומן שומונוב בהפקת סטודיו ענני, עוסקת בשכול ובפצע הפתוח שנפער בחברה הישראלית ב-7 באוקטובר. היא עוקבת אחרי רונה, נערה מתבודדת וצינית, שאחותה הגדולה נרצחה בפסטיבל נובה בשבת השחורה, ושפוגשת בהכנות לטקס יום הזיכרון בבית הספר את אורן, שאביו הקצין נפל כשהיה ילד קטן. מהרגע הראשון הם לא מסתדרים ביניהם עד שהם מתעמתים עם אסתי (שוקרון), הרכזת שמנהלת את הטקס. לצד שוקרון משתתפים בסדרה גם אחינועם מויאל, ברק שמואל דרקסל, אוהד קנולר ומיכל ינאי.
"לפני שהצטלמתי לסדרה היו לי כמה הצעות שקשורות ל-7 באוקטובר, ולא רציתי אותן", היא אמרת. "חשבתי שזה עדיין לא נכון לעשות על זה משהו. צריך קודם לעבד ולעכל את מה שקרה. אבל בסדרה הזאת יש משהו מאוד עדין. 7 באוקטובר נמצא בה, אבל זאת לא סדרה על אותה שבת שחורה".
"הסדרה היא על התייחסות של בני נוער לעניין המוות, הצבא והאובדן. הכוונה היא ללמד אותם להתמודד עם זה. כאן יש ילדה שבחרה להתמודד עם אובדן בצורה צינית. ככה היה לה קל יותר. אבל כולנו ידועים שזה לא נכון, כי בסוף של דבר האמת מכה בך. בדרך הזאת אין מחלפים שאתה יכול לעלות עליהם ולחמוק מההתמודדות, ומדברת איתך אלופת ההדחקות. היום נכנסה חברה של נועה, וסיפרה לנו שהילד שלה אומר לה, 'את יודעת ממה אני הכי מפחד? שיהרגו את אבא, אותך ואת אח שלי, ואותי יחטפו'. המשחקים של הילדים בקרווילות בשפיים הם - 'מי רוצה להיות החטוף'. חטפתי צמרמורות בגב כששמעתי את זה, ומצד שני, זה נקרא לא להעלות על מחלף, אלא להישאר על הכביש הראשי ולהתמודד עם המציאות".
6 צפייה בגלריה
ריטה שוקרון מתוך ההצגה "הבן של מושיקו הגדול" בתיאטרון הקאמריריטה שוקרון מתוך ההצגה "הבן של מושיקו הגדול" בתיאטרון הקאמרי
"אני נורא גאה להגיד שאני בקאמרי". ריטה שוקרון מתוך ההצגה "הבן של מושיקו הגדול" בתיאטרון הקאמרי
(צילום: שימחה ברבירו)
שוקרון מאוד אוהבת את תיאטרון הקאמרי ואת המחזה שבו היא משחקת. "הם קראו לי לקריאה של המחזה", היא מספרת. "אני זוכרת שאמרתי לגאיה, 'מה אני צריכה עכשיו את העניין הזה עם הקאמרי שיסגור לי את החופש? זה קרה כשהסרט 'קריוקי', שביים משה רוזנטל יצא, ומשה וששון גבאי חרשו את העולם, טסו מפסטיבל לפסטיבל. גאיה אמרה לי, 'קודם זה הקאמרי, תעבדי, וזה פרסטיז'''. התחלתי לצחוק כשהיא אמרה לי את המילה 'פרסטיז''. והיא צדקה, כי אני נורא גאה להגיד שאני בקאמרי. זאת יופי של הצגה, עם במאי מחונן וקאסט נהדר כמו עמוס תמם, עוז זהבי ומתי סרי.
"ביום של מתקפת הכטב"מים מאיראן שיחקנו באור יהודה. בדרך כלל, במחיאות כפיים, מחזירים אותנו שלוש פעמים לבמה. הפעם, ברגע שזה נגמר, תוך שתי דקות לא הייתה באולם נפש חיה. גם מגרש החניה התרוקן בבת אחת. כולם רצו הביתה, נסעו לראות את הריאליטי בבית".
איך חוזרים לשחק ערב אחרי מתקפת הכט"במים? "בהצגה הזאת למדתי שיש לי יכולות פנימיות וגמישות שלא ידעתי עליהן. אתה לא יודע כמה פעמים הרגשתי שאני לא יכולה לתפקד. כשהבן של אייזנקוט נהרג (גל אייזנקוט, י"ב), ראיתי אותו בהלוויה וזה פשוט גמר אותי. אמרתי, אין מצב שאני אוכל לשחק בערב, אבל הצלחתי. איכשהו הדבר הזה עובד בשבילך. זו גם הצגה שמלאה בעוגנים. אין בה כמעט מקום לאימפרוביזציות, הכל עובד כמו ברזל, לכן קל להיכנס לתבנית הזאת. בכל פעם שאני חוזרת מההצגה, ואני רואה מסעדות מפוצצות מהאנשים, אני אומרת, אמאל'ה, אנחנו מרחק של שעה מעזה, מה זאת המציאות הזאת, ובכל זאת אנשים ממשיכים לחיות".
הופתעת כשזכית בפרס אופיר? "לא חשבתי שזאת תהיה הצלחה כזאת גדולה. זה סרט קטן, צנוע ומקסים. באתי עם שתי הבנות שלי והבעלים להקרנה קטנה, שהייתה בשבילי המבחן הראשון. הופתעתי מעצמי והצחקתי את עצמי. גם הבנות שלי מאוד אהבו את הסרט. ביום של פרס אופיר, נעה, הגדולה שלי, אמרה לי, 'תכיני משהו, איזה נאום קטן'. אמרתי לה, 'נראה לך?! מה אני קשורה בכלל לפרס אופיר שאקבל פרס?'. והופתעתי".
6 צפייה בגלריה
ריטה שוקרון זוכה בפרס אופירריטה שוקרון זוכה בפרס אופיר
"הבת הגדולה שלי אמרה לי, 'תכיני משהו, איזה נאום קטן'. אמרתי לה, 'נראה לך?! מה אני קשורה". ריטה שוקרון זוכה בפרס אופיר
(צילום: דנה קופל)
עכשיו את רוצה כמה שיותר תפקידים? "אני רוצה לעבוד, אבל שזה לא יהיה בלחץ, שלא יהיו לי צילומים ביום והצגה בלילה. זה גומר את הגוף. בכל מקרה, כיף שאוהבים את מה שאני עושה".