למרות שהמלחמה כבר מאחורינו (לפחות באופן רשמי), חזרתן של ההופעות הבינלאומית לישראל – בטח של אמנים בפרופיל גבוה - לא עומדת להתחדש כל כך בקרוב. כך שכל מה שנותר כרגע לחובבי המוזיקה המקומיים הוא לבחור באחת משתי הפעולות הבאות וההפוכות. מחד, הם יכולים להמשיך להתעלם מהבידוד התרבותי שהולך והופך למציאות חיינו, להאשים כל אמן בינלאומי באנטישימיות (לא כולם כאלה), להישאב לפופ האמוני והשטחי שמציף כל חלקה טובה ולהאמין שאולי יהיה כאן עוד יותר טוב. מאידך, ניתנת להם האפשרות להתנחם באלבומי הופעה כפולים של אמנים שפעם גם טרחו לעצור אצלנו. שניים מהם – דפש מוד וניק קייב – הוציאו אלבומים כאלו בסוף השבוע האחרון.
2 צפייה בגלריה
רגע השיא המוזיקלי הבינלאומי של קיץ 2022. ניק קייב בהופעה באמפי ראשון לציון
(צילום: אביגיל עוזי)
בעוד ש- Memento Mori: Mexico City, אלבום ההופעה של הצמד שהיום הם דפש מוד, יספק את כל מה שהקהל הוותיק של ההרכב מצפה ממנו, זה של ניק קייב והבד סידס - Live God, הוא מנייה בטוחה שלא מפסיקה לחלק דיבידנדים בנדיבות. קייב הוא מהאמנים שביקרו הכי הרבה פעמים לאורך הקריירה שלהם בארץ. בין השנים 2022-1993 הוא עלה כאן על הבמות חמש פעמים, ובאף סיבוב שלו אצלנו הוא לא אכזב. לאורך ההאזנה לשעה ו-40 דקות של Live God, האוזניים מקשיבות בהנאה להופעה הטרייה, בעוד המוח מתחיל להריץ באופן כמעט אוטומטי סצנות משתי ההופעות האחרונות של קייב והבד סידס בארץ הקודש. בעיקר מהאחרונה שנערכה באמפי ראשון לציון בקיץ 2022, שהייתה פחות התגלות דתית מזו שאפיינה את העצירה שלו ב-2017 בהיכל מנורה, ויותר שעתיים וחצי של רוק-בלוזי אפל וסוחף שהפך אפילו מקום מושמץ כמו האמפי לאכסנייה שאפשר ליהנות בה ממוזיקה.
וכמה שההופעה ההיא בראשון הייתה רגע השיא המוזיקלי הבינלאומי של קיץ 2022, זו שמונצחת באלבום החדש והכפול של קייב, מצליחה להתעלות מעליה, ובהרבה יותר מרגע אחד. הסט הכמעט-מושלם שהוא Live God מבוסס על אלבום האולפן האחרון והנהדר של קייב, Wild God, שיצא לפני כשנה ורבע. קייב, שידע בחייו כמה תקופות שפל, אישי ואמנותי, סיפק לאורך עשרת שירי אותו אלבום - מ-Song of the Lake הפותח דרך Joy ו-Cinnamon Horses ועד ל-As the Waters Cover the Sea היפהפה והחותם, עשר הוכחות לכך שהוא נותר אחד מהכותבים והמבצעים המסעירים בתולדות הרוק, גם 40 שנה לאחר צאת אלבום הבכורה שלו כסולן.
האלבום העדיין מומלץ הזה, שכאמור מיוצג בנדיבות בסט הכפול החדש, היווה מעין תמונת ראי לשלושת אלבומיו הקודמים של קייב - Push The Sky Away, Skeleton Tree ו-Ghosteen. שני האחרונים נכתבו בצל מותו של בנו ארתור בתאונה גיל 15. לפני שלוש שנים קייב חווה אובדן נוסף לאחר שבן נוסף שלו, ג'תרו, סיים את חייו. הייגון נוכח גם בהופעה הזו, למשל ב-Joy היפיפה המבוצע במרכזה, או ב-Cinnamon Horses עם קולות הליווי הנשיים ועיבוד המיתרים, שניהם משיאי אלבום האולפן האחרון. אבל קייב הנוכחי נלחם כדי שלא להפוך למעין איוב מוזיקלי. הוא מבקש להיאחז בחיים, וגם יודע להציע לקהל שלו (ולעצמו) תקווה. מהאחרונה נדמה שכולנו עדיין צריכים, ורצוי במנות גדולות.
לא מעט מאלו שמאוד אהבו לאהוב את קייב בשלהי האייטיז ולאורך הניינטיז, החלו לאבד את העניין במוזיקה שלו מהרגע שבו וורן אליס הפך לכוח המניע בבד סידס, לאחר עזיבת הגיטריסט מיק הארווי. אליס, שהלחין עם קייב כמה פסקולים, בהחלט השפיע על הצבע והטון של הבד סידס, רק שלא תמיד זה היה לרעה. אך כעת, ומזה זמן רב, נדמה שהבד סידס מצאו את נתיב הזהב שמציע שילוב נכון בין האנרגיה שהייתה שם לאורך שנות ה-90 לבין הסאונד המהורהר יותר שאפיין את העשור וחצי האחרונים.
האיזון הזה בולט בעיקר ברגעים שבהם קייב והבד סידס צוללים למעמקי הקטלוג שלו, כמו למשל ב-From Her to Eternity מאלבום הבכורה שלו, שבו קייב מפליא להפעיל את הקהל; בכמעט שמונה הדקות המסעירות של Tupelo (גם הוא מראשית הדרך) או ב-Papa Won't Leave You, Henry, שמקבל מעטפת גוספלית ונהנה מתיפוף דחוס ומהיר שדוחף אותו קדימה. לקראת סוף ההופעה, קייב מגיש את אחת מבלדות הפסנתר הגדולות שלו שהפכו אותו לגרסה המודרנית ללאונרד כהן - Into My Arms. מהאגף הזה קייב מספק בתחילת ההופעה נציגה טרייה בהרבה - Long Dark Night, שהייתה אחד מרגעי השיא ב-Wild God, וגם כאן היא מהווה פסגה קטנה.
בגיל 68, קייב שב ומוכיח – הפעם לצערנו רק מרחוק – שהוא עדיין אחד מאמני הבמה הכי טובים שיש, וכאן הוא נמצא באחד מרגעיו המהודקים והיותר משכנעים. וגם אם אפשר טיפה להתבאס מהייצוג היחסית דל של להיטי העבר שלו לאורך הסט הנוכחי, הבציר המשובח שלו מהשנים האחרונות, המקבל כאן עדיפות מסוימת, מפצה בחלקו על חסרונן.
