בדיוק היום לפני 30 שנה עלה על המסכים סרט קטנטן בשם "פארק היורה", ועשה היסטוריה. לא, לא רק ברמת הכנסותיו המשוגעות, שהציבו אותו בראש רשימת הסרטים הרווחיים ביותר אי פעם (עד ש"טיטאניק" הדיח אותו משם ב-1997). גם לא רק ברמת מסע הפרסום האגרסיבי שלו, שתקציבו היה שווה ערך לזה של ההפקה עצמה (קצת יותר מ-60 מיליון דולר), ואשר הפך לתו התקן של שיווק בלוקבאסטרים בשנים שחלפו מאז. לא - "פארק היורה" עשה היסטוריה בכך שהפך את האפקטים המיוחדים המוכרים, המכניים, לנחלת העבר, וסימל את תחילת עידן האפקטים הממוחשבים.
למעשה, זה קרה באופן מילולי ממש - במאי הסרט סטיבן ספילברג התעתד לברוא, להניע ולצלם את הדינוזאורים שלו בשלל טכניקות שונות לפני שקיבל תצוגת תכלית של מה שניתן היה ליצור באמצעות המחשב, והשתכנע באופן מיידי. ומאותו הרגע - למען הדיוק, מרגע יציאת הסרט - תעשיית הסרטים רצה בעקבותיו ולא עצרה להביט אחורה. בריאליזם של האפקטים הממוחשבים החדשניים שהציג, בשילוב שלהם עם אפקטים מכניים מהזן המסורתי יותר וברתימתם של כל אלו לחוויה קולנועית סוחפת שאין שנייה לה, "פארק היורה" נרשם כקו פרשת המים - הסרט שגרם להוליווד להאמין באפקטים הממוחשבים, שגרם לה להתאהב בהם.
אבל לבד ממנו, היו סרטים נוספים שחלוציותם בתחום האפקטים הממוחשבים הצעידה קדימה את החיבור הזה שבין הטכנולוגיה והצלולויד - גם לפני "פארק היורה" וגם אחריו. לרגל המאורע המשמח החלטנו לסקור עשרה מהסרטים הללו - מפריצות הדרך של תחילת האייטיז, דרך נקודות ציון היסטוריות כמו חתן היומולדת ו"שליחות קטלנית 2", ועד למהפכות מודרניות מזן "אווטאר".
טרון (1982)
לפני "טרון", לא היה כמו "טרון". זאת אומרת, עד להופעתו של סרט המד"ב בכיכובו של ג'ף ברידג'ס כן היו סרטים שהשתמשו באנימציית מחשב. סטנלי קובריק עשה זאת עוד ב"אודיסיאה בחלל" (1968), והיו דוגמאות נוספות בדמות "עולם המערב" (1973) והמשכונו, "עולם המחר" (1976) אשר הציגו שימוש תקדימי באנימציה דיגיטלית ומודלים ממוחשבים. אבל "טרון" היה הסרט הראשון ששילב בין אנימציה ממוחשבת ובין לייב אקשן, הראשון שהציג רקעים שנוצרו בשלמותם על ידי מחשב, הראשון שהציג דמות CGI (Computer Generated Images), והראשון שהציג קומבינציה של שחקנים בשר ודם ודמויות ממוחשבות לחלוטין. ויש עוד כמה "הראשון" שם, בין שלל הישגיו של הסרט בתחום, כי באמת לא היה כמותו לפניו.
מדוע, אם כך, לא זכור "טרון" כיותר מאשר טריפ ויזואלי סמי-נשכח מהאייטיז? (והסליחה עם מי שתופס ממנו סרט קאלט. עבור הרוב, הוא ממש לא). מדוע לא הותיר חותם משמעותי, פרט לחלוציותו הטכנית, ופרט להמשכון "טרון: המורשת" מ-2010 שבא ונעלם כלעומת שהיה? ובכן, כנראה שהסיבה היא שמדובר בסרט מנוכר משהו, לא מאוד סוחף ולא מאוד מוצלח באופן כללי. אבל זה בסדר, אומרים שגם תומאס אדיסון היה פוץ.
שרלוק הולמס הצעיר (1985)
היו ניסיונות מוקדמים גם לפניו, אבל "שרלוק הולמס הצעיר" אוחז בהישג מיוחד במינו: סרט ההרפתקאות של בארי לווינסון ("איש הגשם"), שבין מפיקיו נמנה גם סטיבן ספילברג, היה הראשון באורך מלא שהציג דמות ריאליסטית שכולה, אבל כולה, נוצרה באנימציית מחשב. מדובר באביר המתגלם וקופץ פתאום מוויטראז' בכנסייה, רק כדי לאיים בחרב על כומר מבועת עד עמקי נשמתו.
הפלא הטכנולוגי הנ"ל - שנמשך כ-30 שניות, דרש שישה חודשי עבודה ועדיין נראה די מדהים, בהתחשב בעובדה שנוצר לפני 38 שנה במחשבים שהיום נראים פרימיטיביים לחלוטין. אחראים עליו ג'ון לאסטר וחבריו, שבאותה העת עוד עבדו בלוקאספילם אך עד מהרה יפרשו ויקימו לעצמם אולפן משלהם - פיקסאר, אולי אתם מכירים. ואם אתם תוהים איך יישמו את האפקט על הצלולויד - שכן באותה תקופה סרטים עדיין צולמו בפילם ונערכו באמצעות מכונות עריכה דוגמת ה"סטינבק" - ובכן, הדמות נצרבה ישירות על הפילם באמצעות לייזר, פריים אחרי פריים. עם סטנדרט של 24 פריים לשנייה בסרטי קולנוע, מדובר בעבודה מפרכת במיוחד. שלא תגידו שלא השקיעו בכם.
ווילו והנסיכה (1988)
סרט הפנטזיה הנהדר של רון הווארד נהנה מאפקטים מיוחדים מרשימים מאוד לזמנם, תודות לעובדה שמפיק הסרט ומי שהגה אותו, ג'ורג' לוקאס, אחז באולפן אפקטים מיוחדים משלו באותה התקופה –ILM (Industrial Light and Magic). עבור אפקט אחד ספציפי, שבו גיבור הסרט ווילו (וורוויק דייוויס) מנסה להפוך את הקוסמת הטובה פין רזיאל (פטרישיה הייז) לאנושית, נדרש Morphing, קרי: התמרת-צורה, מעבר של דמות בין מספר התגלמויות. במקרה של הקוסמת הנ"ל, ההתגלמויות הללו כללו עז, בת יענה, טווס, צב וטיגריס.
דניס מיורן, אחד מאנשי המפתח של ILM שהרוויח את הדרגות שלו ביצירת האפקטים המיוחדים של סרטי "מלחמת הכוכבים", החליט לצלם כל חיה בנפרד - כמו גם את השחקנית בשר ודם - ואז להזין אותם לתוכנת מחשב מיוחדת שפותחה עבור העניין. חצי שנה לאחר מכן הושלם התהליך שהפך לנקודת מפתח בהיסטוריה של התפתחות האפקטים הממוחשבים, ובין היתר שימש בסיס ליצירת האפקטים שומטי הלסתות ב"שליחות קטלנית 2". הסרט, אגב, ממתין למעוניינים בדיסני+, וכך גם הסדרה באותו השם, שעלתה ב-2022, הייתה מהנה למדי אך בוטלה מחמת הבאזז הזעום שהפיקה. אנו חיים בזמנים קשוחים.
המצולות (1989)
באופן רשמי, ההישג הטכני החלוצי של דרמת ההרפתקאות המד"בית הנפלאה הזאת, שהגיעה ממוחו הקודח של ג'יימס קמרון, הוא מהזן הספציפי יותר: הייתה זו הפעם הראשונה בה הוצג מורפינג של מים, של נוזל. אלא שבמקרה הזה - שוב מדובר בדניס מיורן וצוות התותחים שלו - מדובר בהישג גם בשל האיכות הפוטוריאליסטית הכבירה של כל העניין, שנראה טוב גם 34 שנים אחרי שנוצר. זה פשוט עובד, באופן אורגני ולא מלאכותי, ובזה טמון סוד הקסם.
הסצנה, אם כבר שאלתם, מתארת את המפגש הראשון של צוות מתקן קידוח תת-ימי, בראשותו של באד בריגמן (אד האריס), עם חייזרים אשר דרים בקרקעית האוקיינוס. החייזר שבא לבקר לובש את צורתם של המים, ואז את פניה של האקסית של באד, ד"ר לינדזי בריגמן (מרי אליזבת' מסטרנטוניו). על מנת להשיג את האפקט הוזנו לתוכנת מחשב שפותחה במיוחד עבור הסרט שלל צורות, השתקפויות וטקסטורות של מים, ועברו תהליך של מורפינג. לאחר מכן נסרקו פניהם של האריס ומסטרנטוניו, והסט צולם מכל זווית אפשרית על מנת להציב בתוכו באופן ריאליסטי את האפקט המוגמר של חייזר המים. בסך הכול עבדו ב-ILM על האפקט האחד הזה, שנמשך 75 שניות, במשך כחצי שנה.
יותר מכל, ממחישה הסצנה הזו את האופן שבו גאוני ILM בנו על הישגים קודמים שלהם. על מנת ליצור אותה, שכללו אנשי ILM את הטכנולוגיה הראשונית שפיתחו עבור "ווילו והנסיכה". הפעם הבאה שעשו זאת - ואנחנו מגיעים לשם עוד רגע, אל דאגה, זו הרובריקה הבאה שלנו - כבר תהיה מרשימה (ומשפיעה) פי אלף.
שליחות קטלנית 2 (1991)
מי מכם שנולד בניינטיז או אחרי וצפה מתישהו באפוס האקשן המושלם של ג'יימס קמרון - פעם שנייה שקמרון פה, בשלישית תחכה לו גלידה והקלטה של שלמה ארצי שר את "מלך העולם" - ובכן, הוא לעולם לא יבין את מה שחש מי שישב בקולנוע חשוך בזמן אמת, ב-1991, והבין ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה. עבדכם הנאמן, למשל, בן 11 בערך דאז, היה צריך לאסוף את הלסת שלו מהרצפה בסוף ההקרנה, ושב לצפות בסרט יום לאחר מכן, ואז פעם נוספת. ב-VHS הביתי נרשמו כ-200 פעמים נוספות.
"שליחות קטלנית" מ-1984 היה סרט אקשן רזה, קשוח וממוקד מטרה, שנהנה מאפקטים מכניים נפלאים ומהמודלים האייקוניים שיצר סטן ווינסטון המנוח עבור הסייבורג הרצחני T-800 (ארנולד שוורצנגר), שבא מהעתיד על מנת לרצוח את שרה קונור (לינדה המילטון). המשכונו היה אקסטרווגנזת אקשן/מד"ב עצומת ממדים, ובהתאם, גם האפקטים המיוחדים עברו תהליך של שדרוג מאסיבי. אם בסרט הראשון T-800 הוצג כשלד רובוטי מתחת לכסות-האדם שלו, הרי שהסייבורג המתנקש החדש T-1000 (רוברט פטריק) כבר היה מודל משוכלל יותר, כזה שעשוי ממתכת נוזלית דמוית כספית. הטכנולוגיה שפיתחו אנשי ILM ב"ווילו והנסיכה" ובעיקר "המצולות" הייתה הבסיס, אולם נדרשה מלאכת פיתוח רבה נוספת. במשך שמונה חודשים עבדו אנשי ILM על האפקטים של T-1000, בתקציב של 5.5 מיליון דולר, ועם הגדלת מספר אמני האפקטים של החברה משישה ל-36. כל זה, מיינד יו, עבור כשלוש וחצי דקות בלבד שכוללות אפקטים מיוחדים, 42 שוטים בסך הכל.
יש כל כך הרבה סצנות זכורות מהסרט הזה, וכל כך הרבה מהן כוללות את האפקטים המיוחדים התקדימיים הללו. בין היתר, מה שקמרון ואנשי ILM הצליחו לעשות פה הוא שנתן לסטיבן ספילברג סיבה להאמין שהטכנולוגיה כבר בשלה מספיק עבור החזון שלו ב"פארק היורה".
פארק היורה (1993)
תחילה, רצו סטיבן ספילברג וצוותו שאת הדינוזאורים בעיבוד שלהם לרומן של מייקל קרייטון, ייצרו בעיקר באמצעות מודלים, בובות מגודלות ובעיקר, סטופ-מושן. בכל זאת, הטכניקה הנושנה הזו הייתה האופציה הטובה ביותר, בטח כשאת מלאכת יצירתם הפקידו בידיהם של פיל טיפט הגאון (מי שהיה אחראי לסטופ-מושן ב"רובוקופ") וסטן ווינסטון. אלא ששניים מאנשי האפקטים של ILM - סטיב "ספאז" וויליאמס ומארק איי. זי. דיפה, שהיו חלק מצוות הפיתוח ב"המצולות" ו"שליחות קטלנית 2" – חשבו שאפשר לעשות את זה טוב יותר. לצורך כך הם יצרו סרטון הדגמה קצר של טי-רקס רודף אחר עדר של דינוזאורים, והראו אותו לדניס מיורן, הבוס שלהם ב-ILM. מיורן אץ-רץ להראות לספילברג, והוא? ובכן, עף לו הסכך. "כבר אין לך עבודה", מלמל ספילברג ההמום לפיל טיפט שישב לצדו בעת ההקרנה. "אתה לא מתכוון לומר שנכחדתי?", חידד טיפט, ובהמשך ספילברג הכניס את הרפליקה במלואה גם לסרט.
אכן: טיפט נכחד. לא במובן המילולי, חלילה, שכן הוא נשאר בצוות ההפקה של "פארק היורה" כיועץ ואף קטף את פרס האוסקר עם שאר הצוות על עבודתו, אולם הבשורה הטכנולוגית של ה-CGI התקדימי הפך את מלאכתו של טיפט לנחלת העבר. עד אז מעולם לא נראו אפקטים ממוחשבים ריאליסטיים ומשכנעים כפי שהיו אלה שבהרפתקת הדינוזאורים הסוחפת של ספילברג; מעולם לא שולבו באופן מיטבי שכזה אפקטים מיוחדים מכניים עם אפקטים ממוחשבים. התוצאה, שנראית מעולה גם אחרי שלושה עשורים, היא שבאמת ובתמים פתחה את הדלת של עולם ה-CGI לקולנוע. יש מי שמקלל אותה על זה.
פורסט גאמפ (1994)
בדיוק שנה אחרי ש"פארק היורה" התפוצץ על המסכים והפך לסרט הרווחי ביותר עד אז, עלה על המסכים סרט אחר שהפך גם הוא ללהיט מאסיבי - ובדרכו הצנועה, רשם הישג חדש ומרשים בעולם המתפתח של האפקטים הממוחשבים.
ב"פורסט גאמפ", בבימויו של רוברט זמקיס ועם טום הנקס בתפקיד הראשי שזיכה אותו בפרס האוסקר, לא היו דינוזאורים, מחסלים שעשויים ממתכת נוזלית או חייזרים. מה שהיה בו זה את הגיבור נפגש עם דמויות היסטוריות כמו ג'ון אף. קנדי, נמלט מהתקפת נפאלם במלחמת וייטנאם, ועומד ליד האנדרטה של לינקולן מול מאות אלפי אנשים שלא באמת היו שם. והיו גם את זוג רגליו הקטועות של קולונל דן, בגילומו של שחקן בעל צמד רגליים בריאות, גארי סיניז.
האפקטים המיוחדים ב"פורסט גאמפ" הם מלאכת מחשבת של מניפולציה, מחיקת פרטים והוספתם לתוך חומר ארכיוני קיים. קן ראלסטון, עוד גאון מבית ILM, הוא שניווט את כל העניין - ופרס האוסקר שהוענק לו על מאמציו, ועוד בשנה שבה התחרו מולו אנשי האפקטים של "המסכה" (ביניהם סטיב "ספאז" וויליאמס מתהילת "פארק היורה") ו"שקרים אמיתיים" (בבימויו של מיודענו ג'יימס קמרון) - ובכן, הוא כבר אומר הכול.
מטריקס (1999)
שלל סרטים הוליוודיים עתירי תקציב, בעלי אפקטים ממוחשבים מרשימים, יצאו בין "פארק היורה" ו"מטריקס", מ"ג'ומנג'י" (1995), דרך "היום השלישי" (1996), ועד ל"ארמגדון" (1998). אולם לאף אחד מהם לא הייתה את ההשפעה שהייתה ל"מטריקס" ברמה הסגנונית, שכן אף אחד מהם לא המציא את "זמן הקליע".
למעשה, סרטם של האחיות וואצ'ובסקי (שאז עדיין היו האחים וואצ'ובסקי) לא היה הפרויקט הראשון שהשתמש ברעיון של זמן קליע - כשהמצלמה חגה סביב אובייקט במה שנראה כמו אקסטרים סלואו-מושן או רגע קפוא בזמן. הכבוד הזה שמור לפרסומת של מותג הוודקה סמירנוף שהופיעה ב-1996. אבל האופן שבו שיפרו את הרעיון, השימוש בקונוטציה של סצנת אקשן והקוליות הלא תיאמן של כל העניין הפכו את הרגע הזה לאייקוני. אייקוני ומשפיע, שכן תקצר היריעה מלהרחיב פה בנוגע לכל המחוות, החיקויים והרפרנסים לסצנת "זמן הקליע" בתרבות הפופולרית מאז שהפציע "מטריקס". ואגב, סתם כי אנחנו כבר פה, גם ברמת שאר האפקטים הממוחשבים המופיעים בו - בייחוד בכל האמור ל-Sentinels, השומרים הרובוטיים הדולקים אחר ניאו (קיאנו ריבס) וצוות הספינה "נבוכדנצר" - "מטריקס" עדיין נותן בראש, וכך גם צמד המשכוניו, שזה בערך הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר עליהם.
שר הטבעות: שני הצריחים (2022); שר הטבעות: שובו של המלך (2003)
עוד ב"פארק היורה" הופיעו על המסך יצורים שחבו את כל קיומם למעגלים האלקטרוניים של המחשב (ולאנשי האפקטים שידעו מה עושים עם המעגלים האלה), ואחרי הלהיט של ספילברג הופיעו רבים נוספים. על הנייר, אם כך, יצור כמו גולום - אשר הופיע לראשונה ב"שר הטבעות: שני הצריחים", השני בטרילוגיה המהוללת של פיטר ג'קסון - לא נראה כמו איזה חידוש יוצא דופן. עוד יציר-מחשב ותו לא.
אלא שגולום, בגילומו המופתי של אנדי סרקיס, נשא בחובו חתיכת בשורה. עד אז, מעולם לא הוצגה על המסך דמות CGI שמשחקת - משחקת באמת ובתמים, כמו שחקן אנושי. דינוזאורים ממוחשבים רדפו אחרי הגיבורים אצל ספילברג, אדם הפך לג'וק ענקי ב"גברים בשחור" (1997), חייזרים עכבישיים תלשו חתיכות מהחיילים ב"גברים בחלל", אבל אף אחת מהדמויות הממוחשבות הללו לא נדרשה להעביר אמוציה, לנהל אינטראקציה משכנעת עם דמויות אחרות או למכור לצופים את אנושיותה. עד גולום.
תוך שימוש בטכניקת לכידת התנועה (Motion Capture), שבמסגרתה עטה על עצמו סרקיס חליפה שלכדה את תנועותיו לפני שהוזנו למחשב, הקימו אנשי WETA (חברת האפקטים של ג'קסון) את גולום/סמיאגול לחיים, ויצרו דמות אייקונית בהיסטוריה של הקולנוע והתרבות הפופולרית. ההישג שלהם היה כה מרשים, כה משכנע, עד שנשמעה מחאה אמיתית באשר להיעדרו של סרקיס מרשימת המועמדים לאוסקר בעקבות "הופעתו".
למעשה, ב-21 השנים שחלפו מאז צאת "שני הצריחים" יש דוגמאות ספורות בלבד של דמויות ממוחשבות שעשו את זה טוב באותה מידה כמו סרקיס ואנשי האפקטים של WETA, שלא לדבר על טוב יותר. דייווי ג'ונס (ביל ניי) מ"שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת" היה מרשים למדי, וכך גם קינג קונג מהרימייק של "קינג קונג" ב-2005 (גם הוא בבימויו של ג'קסון ובגילומו של סרקיס), והשימפנזה סיזר מסרטי "כוכב הקופים" (גם הוא בגילומו של סרקיס). ומה למדנו מזה? תנו לסרקיס את כל תפקידי לכידת-התנועה באשר הם. תודה.
אווטאר (2009)
בעת שעלה "אווטאר" על המסכים, סבל הקולנוע הפופולרי מאינפלציה חריפה בכל הנוגע לאפקטים ממוחשבים. עד לנקודה הזו כבר ראינו הכול, וכן, בלסנו פופקורן ונהנינו, אבל העיניים הדואבות מכל מיני שיקוצים כמו "ואן הלסינג" (2004) ו"רובוטריקים" (2007) כבר הפכו את העניין למייגע, מונוטוני ומשעמם. ואז הגיע ג'יימס קמרון - בדיוק כפי שהגיע פעמיים בעבר - ובאמתחתו מהפכה נוספת.
מעודד מהריאליזם של דמויות כמו גולום, דייווי ג'ונס וקינג קונג החליט קמרון שהטכנולוגיה בשלה ליצירת סרט המד"ב שעל תסריטו שקד במשך שנים. הסרט צולם באמצעות מצלמה חדשנית שקמרון פיתח יחד עם שותפו וינסנט פייס, המצלמת בתלת-ממד סטריאוסקופי, והשחקנים עטו על עצמם מערכת לכידת תנועה שקמרון פיתח כמה שנים מוקדם יותר. אלו והמצלמות הזעירות שהותקנו במסכות שעטו השחקנים, ואפשרו לכידת כל ניד וזיע מהבעותיהם, הם רק חלק משלל החידושים הטכנולוגיים שבהם השתמשו קמרון ואנשי חברת האפקטים WETA במהלך עשיית הסרט. בשלב מסוים, העסיקה WETA כ-900 עובדים במשרה מלאה, אך ורק לצורך העבודה על "אווטאר".
התוצאה, כפי שיעיד מעמדו האיתן של הסרט בראש רשימת הסרטים המרוויחים בהיסטוריה, הייתה עוצרת נשימה. לא רק ברמת האפקטים המיוחדים, שכמותם טרם נראו, אלא גם ברמת חוויית תלת הממד הסוחפת, האימרסיבית, שציפתה לצופים. כמו מרבית הסרטים המופיעים ברשימה שזה עתה קראתם, גם "אווטאר" עדיין נראה מדהים ממרחק השנים. למעשה, פרט לאפקטים המדהימים של המים בהמשכונו, "אווטאר: דרכם של המים" שיצא בדצמבר האחרון, "אווטאר" המקורי – שיצא, נזכיר, לפני קרוב ל-14 שנה! – נראה טוב לא פחות. אולי אפילו יותר.
