ב-7 באוקטובר בילו האחים ברנדון ולאנס קריימר בחתונה של חברים טובים שהתקיימה באזור הררי שאין בו קליטה סלולרית. הם חגגו ונהנו אך כשהיו בדרכם חזרה, כשהטלפונים הניידים שלהם שבו לחיים, הם מצאו המון הודעות שהגיעו לגבי אירוע שהתרחש באותו זמן בישראל. הכל היה מעורפל, אבל ביום שלמחרת הם הבינו מקרוביהם בארץ שקרובי משפחתם ליאת ואביב אצילי הם בין הנעדרים. לא היה שום אישור אם הם חיים, מתים או חטופים. הם התקשרו ליהודה ביינין, אביה של ליאת, כדי להבין מה קורה ובשיחה הזו נהיה ברור להם שמה שמתרחש חשוב מספיק כדי לתעד אותו. בתוך שבועיים מאז שנחטפה ליאת, השניים כבר היו עמוק בצילומים.
ליאת ואביב אצילי הם בני דודים רחוקים של האחים קריימר, שיצרו עד כה יחד שני סרטים תיעודיים - כשברנדון מביים ולאנס מפיק. הם מתגוררים בוושינגטון, ודבר לא הכין אותם למה שיהפוך להיות הסרט רב העוצמה והמרגש שמוצג בימים אלה בפסטיבל ברלין. ב- Holding Liat הם מתעדים את מאבקם של יהודה וחיה ביינין למען שחרורה. חלק גדול מהסרט מצולם בארצות הברית, שם נולדו ההורים, ועוקב בסגנון אינטימי ובלתי מתערב אחר מפגשיו של ביינין עם חברי קונגרס אמריקאים ועם גורמים אחרים בעלי השפעה. מטבע הדברים, לאף לא אחד מהמעורבים היה מושג לאיזה כיוון יתפתח הסיפור.
"נכנסנו לסיפור בעל חשיבות חברתית ופוליטית עצומה", אומר ברנדון בריאיון ל-ynet שנערך במהלך הפסטיבל. "ניסינו להבין איך נראים חייהם האינטימיים של אנשים כשהם נלכדים במוקד של קונפליקטים גדולים כאלה. מעולם לא עשינו קודם לכן סרט על קרובי משפחתנו, כך שהיינו צריכים בראש ובראשונה לוודא שהם בסדר עם זה, אבל הבהרנו להם שהדרך שבה נוכל לתרום הכי הרבה היא לתעד את הסיפור בצורה הגונה והם בטחו בנו. זה הצריך מידה רבה של אומץ מצדם: להיות במצב שבו הם לא יודעים אם יקיריהם יחזרו בחיים ולהזמין אותנו ואת צוותנו להיות איתם בחדר המלון שלהם, ישנים על הרצפה, כשהם מקבלים שיחות בשתיים וחצי לפנות בוקר מהצבא שמבשר להם שליאת אינה ברשימת המשוחררים היומית. אנחנו איתם ברגעים המתוחים ביותר, אחרי שהם לא ישנו שבועות, אך גם בבית החולים שבו הם מחבקים אותה אחרי שחרורה. היה להם את האמון ואת האומץ לאפשר לרגעים האלה להיות מתועדים".
בהקרנת הבכורה של Holding Liat בפסטיבל ברלין
(צילום: הילה מדליה)
ליאת אצילי, מורה לאזרחות והיסטוריה, נחטפה בבוקר 7 באוקטובר מביתה בניר עוז. אביב, בעלה, נהרג תוך כדי הלחימה במחבלים, וגופתו עדיין חטופה בעזה. 54 ימים אחרי, שוחררה אצילי בעסקת החטופים הראשונה. במהלך ההמתנה השתכנו הוריה של ליאת יחד עם אמו של אביב במלון באילת. ליאת היא בעלת אזרחות אמריקאית, הוריה עלו לישראל בגיל צעיר והתיישבו בקיבוץ שמרת מתוך תחושה אמיתית של ציונות וחזון. דודה, ג'ואל, לעומת זאת, מתגורר באמריקה ומחזיק בעמדות פרו-פלסטיניות מובהקות. אבל הסיפור של Holding Liat הוא לא על ליאת אלא על הוריה וילדיה, אחד מהם, נטע, מתלווה לסבו וסבתו במסעם לאמריקה, כשהם עושים את מה שממשלת ישראל אמורה הייתה לעשות. הסרט הזה לא עושה חסד עם בנימין נתניהו, והשיחה המשמעותית הראשונה שמקבל יהודה ביינין עם שובה של ליאת היא דווקא מנשיא ארצות הברית דאז, ג'ו ביידן. זו שיחה משעשעת משהו, בעיקר כשיהודה מבקש ממנו להמתין על הקו שעה שהוא קורא לחיה להצטרף לשיחה.
5 צפייה בגלריה
"סיפור בעל חשיבות חברתית ופוליטית עצומה". האחים ברנדון ולאנס קריימר
(באדיבות Meridian Hill Pictures, פסטיבל ברלין)
"צילמנו שעות על גבי שעות במהלך חודשים", אומר ברנדון. "הייתי בבית החולים שיבא עם המשפחה שעות לפני שחרורה של ליאת, והיה איתי רק הטלפון הנייד שלי. צילמתי את יהודה כשהוא ממתין לקבל חדשות לגבי מצבה, ואז הטלפון שלו מצלצל, הקידומת על הצג היא 202, כלומר וושינגטון די.סי, ועל הקו נשיא ארצות הברית שאומר לו 'אני רוצה להיות הראשון שמבשר לך שליאת הועברה לצלב האדום והיא בטוחה'. הסצינה כולה צולמה בטלפון הנייד שלי, ושעתיים אחרי שיחת הטלפון הזו מהנשיא נפתחו הדלתות בבית החולים וליאת נכנסה פנימה, ואני המשכתי לתעד את הרגע הזה של האיחוד. 12 שעות אחרי, המשפחה התבשרה שאביב נרצח ב-7 באוקטובר. רגע לא יאמן של אושר והקלה שהתחלף מיד באבל וצער".
"חשנו מחויבות ההיסטורית לצלם את הרגעים האלה"
בתחילת השבוע (ראשון) נערכה הקרנת הבכורה העולמית של Holding Liat בפסטיבל, בנוכחות ליאת ובני המשפחה. בסופה, כאשר ליאת עלתה לבמה הקהל נעמד על רגליו והריע לה ממושכות. היה זה בלי כל ספק אחד הרגעים המרגשים בפסטיבל השנה, כשסוף-סוף סופר גם הצד הישראלי.
5 צפייה בגלריה
"הייתה לנו הזדמנות לספק לקהל הבנה אינטימית של מה שהמשפחה הזו עוברת". בהקרנת הבכורה של Holding Liat בפסטיבל ברלין
(צילום: רותם הימן)
הסרט מתעד אמנם את המאבק המשפחתי המשותף, אך גם את האופן שבו כל אחד מבני המשפחה מעבד בדרכו את הטראומה. לכל אחד מהם יש עמדה משלו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ויהודה במיוחד ממשיך לצדד בשלום ופיוס על אף הדבר הנורא שקרה, כמעט הולך כנגד השיח הפוליטי שהשתרר בישראל בעקבות הטרגדיה. סרטו של קריימר הוא הסרט השני שמוקרן בפסטיבל ברלין שעניינו החטופים (האחר הוא "מכתב לדוד" של תום שובל), ויש משהו מוזר בעובדה שאחד משני הסרטים האלה הוא דווקא אמריקאי.
"בתוך ימים מאז שליאת נחטפה, לאנס ואני דיברנו בטלפון עם יהודה וחיה, ויהודה סיפר לנו על תוכניתו להגיע לארצות הברית ולפעול לשחרורה", אומר ברנדון קריימר. "חשנו שהעולם כולו מתבונן בחטופים ובמשפחותיהם, והייתה לנו ההזדמנות הייחודית הזו לתעד את חוויותיה של משפחה אחת. בשלב הזה לא ידענו שזה יהיה סרט באורך מלא, רק חשנו את המחויבות ההיסטורית לצלם את הרגעים האלה. קל ברגע כזה לרדד את הנרטיב של משפחות החטופים, לפשט אותו, והייתה לנו הזדמנות לספק לקהל הבנה אינטימית של מה שהמשפחה הזו עוברת. אתה רואה אותם נאבקים באמת, בימים הגרועים ביותר שלהם, ואני מצלם לא כדי לנצל את הכאב שלהם. צילמתי את יהודה וחיה כשקיבלו באמצע הלילה את ההודעה שליאת חוזרת הביתה, רגע של הקלה".
5 צפייה בגלריה
"אתה רואה אותם נאבקים באמת, בימים הגרועים ביותר שלהם". מתוך Holding Liat
(באדיבות Meridian Hill Pictures, פסטיבל ברלין)
ברנדון ולאנס עבדו תמיד כיוצרים עצמאיים. באופן מפתיע, הם נתקלו בקושי להשיג מימון לסרטם הנוכחי, בעיקר משום שלא היה ברור מה יקרה, ומשום שהם פשוט תיעדו באופן אותנטי את מה שקורה ללא תסריט או מבנה. האקלים הפוליטי היה כל כך מקוטב, שהייתה תחושה שהתעשייה מוטרדת לגבי סוג הסרט שייצא. "חשנו שהדרך היחידה לספר את הסיפור הזה הוא לעשות אותו באופן עצמאי", מסביר לאנס, המפיק. "כך שהיינו צריכים לגייס את הכסף בעצמנו, דרך תרומות מחברים ומענקים מקרנות יהודיות. כמאה אנשים תרמו באופן פרטי". עם מפיקי הסרט נמנים גם הבמאי דארן ארונופסקי והישראלית הילה מדליה.
קשה לחשוב על סרט שמבהיר לציבור שאינו ישראלי את הטרגדיה של 7 באוקטובר והחטופים בצורה טובה יותר מאשר Holding Liat. עיתונאי ברזילאי שנכח איתי בשיחה אף ציין שהוא חווה את הסרט כמותחן (הצופה הישראלי שיודע את תוצאות הסיפור חווה זאת פחות). קשה גם שלא להתרשם מדמותו של יהודה שמאבקו הוא מרכז הסרט, ובמידה רבה מעניק לנרטיב את ההיבט הגברי-אבהי, אל מול זה המוכר לנו דרך דמותה הענקית של עינב צנגאוקר. הסרט מספק את הרגעים שאיננו רואים בהפגנות או בוועדות הכנסת, את הרגעים שבהם בני המשפחה הם בינם ובין עצמם, את המתח שקיים גם ביניהם במרחב האישי שהסרט נע ממנו אל המרחב הציבורי-תקשורתי. יהודה וחיה, כמו רבים אחרים, נתפסים פה כגיבורים בעל כורחם, אבל גיבורים אנושיים מאוד.
"התחלנו לצלם את הסרט מבלי אפילו לדעת אם ליאת ואביב ישרדו", מוסיף לאנס, "שלא לדבר לאיזה עולם הוא יופץ, אם יושלם. מה שהנחה אותנו זו הדחיפות. היינו צריכים להבין מה תיעדנו בדיוק שיש לו איכויות אוניברסליות, ובעל משמעות בעולם. אנחנו רוצים שאנשים ידברו על הסרט. למרבה הצער אנו חשים שהעימות רק נמשך במקום שסופו יראה".
ברנדון ולאנס שומרים על קשר עם כמה מהחטופים האחרים ומשפחותיהם, ועוקבים גם כיום אחרי מהלכי השחרור מורטי העצבים. הסרט למעשה נחתם באמצע, כאשר ליאת עומדת בפני תחילת תהליך של שיקום ועיכול הטראומה והמלחמה עוד נמשכת. סצינה מרגשת במיוחד מתרחשת בעת הלווייתו של אביב, שבמהלכה מספרת ליאת שבעלה היה הרקדן הכי גרוע שהכירה, ומעודדת את הנוכחים לצאת בריקוד סוער מסביב לקבר לצלילי שיר שאהב. "היה לנו חשוב להשאיר את הסרט לא פתור, בדיוק כפי שהעולם הוא עכשיו", מבהיר ברנדון, "ולהפיץ אותו בתקווה שתהיה לו השפעה על אנשים שאמורים לקבל החלטות".
