תיאטרון גשר ידוע בבחירותיו האמנותיות השאפתניות, שלעיתים עשויות לאתגר את הצופים. לעיתים, הוא מצליח ליצור תיאטרון מהפנט וייחודי בנוף המקומי, ולעיתים התוצאה לא יורדת חלק בגרון ולעיתים היא קצת משניהם. ההפקה הקברטית החדשה של "החטא ועונשו", המבוססת על ספרו של פיודור דוסטויבסקי, היא דוגמה מובהקת לפרויקט שכזה. ההצגה שזורה ברגעי קסם מפליאים לצד רגעים קשים לעיכול, אך לכל אורכה מורגש שהיא נולדה מתוך אהבה כנה ואמיתית לאמנות התיאטרון.
כבר בקטע הפתיחה של ההפקה, כשגלעד קלטר נעמד על הבמה ושר שיר על "בת חמודות שרצחה את כל משפחתה בדם קר", ברור שהקהל צפוי לראות מחזה שונה. עד מהרה הוא גם מציין שהערב יתבסס "בערך" על הספר, כשבמרכזו דמותו של רודיון רסקולניקוב (אבי אזולאי), שרוצח אשת משכון רמאית ומנסה להימלט מהחוק ומהבלש (שמגלם קלטר). לאורך ההצגה, בדרכו של רסקולניקוב מהחטא אל העונש, עולות שאלות פילוסופיות על מהו רוע, והאם ייתכן שהמעשה שלו הביא יותר טוב מרע - במיוחד כשבדרכו הוא מסייע לעלובי החיים שפגש, ובראשם סוניה (נטע רוט), שנאלצת לסחור בגופה כדי לממן את משפחתה.
כפי שהובטח, "החטא ועונשו" הוא גם קברט. ברגעים מסוימים הדמויות פוצחות בשירים מוכרים כמו Hallelujah של לאונרד כהן, The Sound of Silence של סיימון וגרפונקל, או Don't Worry Be Happy. בתחילת הערב, כשהשחקנים מבצעים את The Crack of Doom, הרעיון נראה גאוני ורענן כשהאווירה הביזארית והקריפית המוטמעת בשיר מתאימה כמו כפפה לזו שההפקה מנסה לייצר. אך בהמשך, שירים כמו Let It Be מרגישים תמוהים ומנותקים, זאת גם בשל המעברים הלא-טבעיים בין שיח בעברית לשירה באנגלית.
ההפקה, שבוימה ועובדה על ידי אלכסנדר מולוצ'ניקוב (בתרגום של רועי חן), נושאת חותמת יד מובהקת של במאי אמיץ. מולוצ'ניקוב, שהחל את דרכו בתיאטרון האמנותי של מוסקבה ועבר גם לתיאטרון הבולשוי, קולנוע ואופרה, מערער כאן את גבולות התיאטרון - ואף קורא עליהם תיגר. רק מי שאוהב את התיאטרון כל כך, לא מפחד לבחור אלמנטים יצירתיים ומפתיעים כמו דמויות שמגולמות על ידי בובות בד, קרון רכבת עם רצפה עקומה שמאתגרת את תנועת השחקנים, תאורה אפלולית, תפאורה נפלאה של אלכסנדר שישקין הנראית כגזיר בריסטול מושקע או משחקים חכמים של סאונד שמתרחק ומתקרב.
האלמנטים הרבים וחציית הגבולות הם גם אלו שלעיתים גורמים לך לנוע באי-נוחות בכיסא, להרגיש שייתכן שההפקה נלקחה צעד אחד קדימה מדי ועיקר מטרתה הוא לעורר בך אי-שקט. אם זה הרגע שבו אישה שמתה מתעוררת לחיים ופוצחת בריקוד עם הבובה שהייתה מוטלת לידה כגופה שנייה, או כשווידאו עם תקריב פנים של אחת הדמויות מפציע לפתע על הבמה. כן זה עמוס, זה אקספרימנטלי, לעיתים מרתק ולעיתים מערער - אך תמיד מעורר מחשבה.
5 צפייה בגלריה


השחקנים כולם נפלאים ונשאבים לחלוטין אל תוך חדוות היצירה. מתוך ״החטא ועונשו״ בגשר
(צילום: ישעיה פיינברג)
השחקנים כולם נפלאים ונשאבים לחלוטין אל תוך חדוות היצירה. אבי אזולאי, שמוביל את ההצגה, מעניק את כל נשמתו על הבמה. דמותו של רסקולניקוב, הנאבקת עם החטא שמכלה אותה אט-אט, נחשפת בהדרגה עד שהיא מגיעה אל סף הטירוף. גלעד קלטר, עם קולו המזוהה, יוצר מסגרת יציבה ומרתקת שמזכירה לצופים שהם בעיצומו של סיפור בלשי - גם אם הספר הזה סופר כבר אינספור פעמים. אליהם מצטרפת לנה פרייפלד מלאת החן בתפקיד אחותו של רסקולניקוב, ואנטולי בליי, שמעורר בו-זמנית רחמים וכעס כאביה השיכור של סוניה. לצד אלה, בולטים גם שחקנים נוספים שמוסיפים בדרכם צבע ורגש לבמה.
לצידם, נטע רוט, הכוכבת הנוכחית של גשר, מצליחה להותיר חותם עז בהפקה, כשהיא מגלמת את סוניה ברגישות עוצמתית ובמחויבות מעוררת הערצה, הן ברגעיה הקשים ברחוב והן ברגעים הרומנטיים מול רסקולניקוב. השחקנית הצעירה עוברת עם דמותה של סוניה תהפוכות רגשיות עמוקות, והופכת אותה לאחת הדמויות המשמעותיות והנוגעות ביותר בעיבוד הזה.
למרות שהאקספירימנט הולך רחוק מדי ומעורר לעתים אי-נחת, וגם כשההפקה מתקדמת קצת לאט מדי, אי-אפשר שלא לחבב את הניסיון הנועז הזה. "החטא ועונשו" היא בדיוק מסוג ההפקות שחסרות בתיאטרון הישראלי הרפרטוארי: כאלו שמותחות גבולות, לא חוששות מתגובת הקהל או מההיתכנות המסחרית שלהן, ובוחנות לאן אפשר לקחת את הבמה - שבמקרים רבים מדי נראית סטטית ושמרנית.