באמצע שנות ה-80, אלון אבוטבול - שהלך לעולמו היום (שלישי) בגיל 60 - היה כוכב הקולנוע שלנו. זה היה ב-1986, כאשר כיכב בסרטו של אלי כהן, "שתי אצבעות מצידון", שעסק בחיילי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה. אבוטבול, שפניו המיוסרות ומטונפות בבוץ עיטרו את כרזת הסרט, גילם שם את ג'ורג'י שדמותו ייצגה את היפוכו המוחלט של הלוחם הצה"לי ההרואי - במה שמלכתחילה היה סרט תעמולה בשירות דובר צה"ל ונועד להצדיק את הנוכחות הצבאית-ישראלית בלבנון. "שתי אצבעות מצידון" היה ללהיט (כ-920 אלף צופים), הוא זיכה את אבוטבול הצעיר בפרס מנורת הכסף – קודמו של פיסלון אופיר – לשחקן המשנה הטוב ביותר, והפך אותו לשם החם של הקולנוע המקומי.
אבוטבול החל את הקריירה הקולנועית שלו זמן קצר קודם לכן, בסרט הדייגים של עקיבא ברקין "כוכב השחר" (1980), בכיכובם של הילד-זמר נועם קניאל וכדורגלן הפועל תל אביב ריפעת (ג'ימי) טורק. אחר כך הוא הופיע בסרט הנעורים "הפנימייה" שביים ייעוד לבנון ב-1983 בתפקיד שסימן אותו כחתיך המסוקס והמרדן של הקולנוע הישראלי. מעניין שגם הופעה מאוחרת שלו, בסרטו של יצחק צפל ישורון "מלכת הכיתה" (1985), מצאה אותו בתפקיד של נער אלים וסורר ממוצא מזרחי בכפר נוער. השילוב של רומנטיקה וקשיחות העניק לדמויות שגילם אז את ייחודן. הוא לא היה רוברט דה נירו שלנו, ממש לא, אבל בהחלט אפשר היה לזהות בתפקידיו הראשונים משהו מאותה גבריות אפלה שאפיינה את הופעותיו האייקוניות של דה נירו הצעיר. אם היו יוצרים גרסה ישראלית של "נהג מונית" – אלון אבוטבול היה טרוויס ביקל שלנו.
אבוטבול גם לא היסס לאתגר את הגבריות הישראלית, למשל כשהופיע בסרטו של עמוס גוטמן "בר 51" מ-1986 בו הוא גילם את ארנחואז, הומוסקסואל ססגוני העובד במוסד השוליים שבכותרת. אבוטבול, במילים אחרות, לא היה מאצ'ו קשוח, וגם לא היפוכה של דמות זו – דימוי שהפך את משה איבגי לכוכב הקולנוע הישראלי בזכות סרטים כ"שורו" ו"מתחת לאף". אכן, קשה היה לדמיין את אבוטבול בתפקיד לוחם נאצל – הוא לא היה כזה ב"שתי אצבעות", שם גילם טבח צבאי, וגם לא שלושה עשורים מאוחר יותר כאשר גילם את בן דמותו של רחבעם זאבי בסרטו של יוסי מדמוני "מקום בגן עדן" (2013). הדמות שגילם שם הייתה פראית, אכזרית, תמוהה, נעה בין מיתיות חילונית ותנכ"ית – וגם אם אופני עיצובה נראו בזמנו לא אחידים, אפילו שרירותיים, הרי שהיא הייתה דווקא בגדר התרסה כלפי הדימוי ההרואי המקובל.
4 צפייה בגלריה
דמות פראי ואכזרית שנעה בין מיתיות חילונית ותנ"כית. אלון אבוטבול, מתוך "מקום בגן עדן"
(צילום: באדיבות yes)
אחת מהופעותיו הבולטות של אבוטבול הייתה בקומדיית הסטלנים של גור בנטביץ', "הכוכב הכחול" (1995), שאותו הוא גם הפיק. הדמות שמגלם שם אבוטבול יוצאת למסע הזייתי-סוריאליסטי שמתחיל בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב - והסרט, שהוא אחד מסרטי הקאלט הישראליים הבודדים, עיצב דיוקן של גבריות ישראלית בחיפוש אחר עצמה, במסע מעגלי חסר-תכלית, מעין גרסה עדכנית של "מציצים" שבה אבוטבול הוא גוטה החדש. באותה שנה הוא אף הופיע בסרטו המצוין של שמי זרחין "לילסדה", שבו צפיתי שוב לפני מספר שבועות, והופעתו בסרט האנסמבל הזה בתפקיד אחד מבניה של משפחה שכולה שאף לא אחד מחבריה חי עם עצמו בשלום – ייצגה את אי-הנחת של הבורגנות הישראלית.
בדמויות שגילם אבוטבול בסרטים הישראליים היה לא פעם משהו דוחה שהתריס כנגד הגבריות הישראלית. כך זה היה בסרטה של מיה דרייפוס, "ההיא שחוזרת הביתה" (2013), שבו הוא שוב גילם קצין בכיר ההופך למאהבה של גיבורת הסרט בגילומה של טלי שרון. בסרטים אחרים אבוטבול אף הביא את הדימוי הזה לקיצוניות – כמו, למשל, במותחן הנקמה "רק כלבים רצים חופשי" שביים ארנון צדוק בשנת 2007 לפי תסריט ישן של אסי דיין. אבוטבול גילם שם פושע האונס באכזריות את הדמות שמשחקת איילת זורר, ובתגובה – בכל זאת, סרט נקמה – מסורס. היה זה סרט עלוב כמעט בכל רמה קולנועית שהיא, אבל הופעתו המופרזת של אבוטבול בו, ועונשו שנראה בפירוט, חרוטים בזיכרוני.
בשני העשורים האחרונים התמקד אבוטבול בקריירה מעבר לים, בלוס אנג'לס. כך, הוא הופיע בסרטו של כריסטופר נולאן, "עלייתו של האביר האפל" (2012) בתפקיד של מדען רוסי. בהתאם לסטריאוטיפ המקובל של שחקנים ישראליים ממוצא מזרחי בחו"ל, הוא לוהק לא פעם לתפקידי מחבלים – בסרטו של רידלי סקוט, "גוף השקרים", ב"המטרה: לונדון" וב"רחובות ההרג". תפקידים נוספים הוא רשם גם ב"מינכן" של סטיבן ספילברג ו"רמבו 3"’, כמו גם הופעות אורח ב"חוק וסדר", "הומלנד" ו"טווין פיקס". אחת מהופעותיו האחרונות היא בסדרה "הגרמני" שעלתה ב-yes ובה הוא מגלם את ראש המוסד. בסיכומו של דבר, גם אם אבוטבול לא עיצב דמויות שאפשר להגדירן כאייקוניות, הוא בהחלט היה אחד השחקנים הטובים שלנו - ולמעשה קשה לחשוב על הקולנוע הישראלי בלעדיו. יהי זכרו ברוך.
