אחרי שליווה מקרוב את מתנגד המשטר הרוסי אלכסי נבלני בתוך הפקעת המסוכנת של משטר פוטין, הקולנוען הקנדי-יהודי הצעיר דניאל רוהר רצה להתאוורר עם עשייה עלילתית, מבדרת לשם שינוי. שלל השבחים והפרסים שהורעפו על "נבלני", שזכה באוסקר התיעודי ב-2023, איפשרו לו לממש את שאיפתו - וכך יצאה לפועל הפקת "המכוון". אך הסרט שנועד לבדר את קהלים רחבים מצא עצמו בתסבוכת בלב השיח הציבורי המתלהט בארצות הברית. מדובר אמנם בדרמת פשע קלילה וחכמה, אבל הנה הבעיה: יש בה דמויות של עבריינים ערמומיים, גסים, ואלימים, והם במקרה גם ישראלים - החלטה שעלתה לרוהר היהודי בתגובות זועמות משני צדי המתרס הפוליטי הנוגע לסכסוך במזרח התיכון. "חטפתי חרא מהקהל הפרו-ישראלי על זה שהפכתי את הרעים לישראלים, וחטפתי חרא מהקהל השמאלני הפרו-פלסטיני על זה שהפכתי את הרעים לישראלים", הוא אומר בראיון ל-ynet.
"המכוון" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
התגובות השליליות שרוהר מדבר עליהן מפתיעות ביחס לסרט שמתחולל כל כולו בניו יורק, ושאינו נוגע בנושאים פוליטיים מהחדשות. למעשה, ישראל אינה מוזכרת וגם הנבלים, בגילומם של ליאור רז, גילי כהן וניסן סקירה, אינם מזוהים כאזרחיה. שלושת הברנשים המפוקפקים משתלבים בעלילה כחבריו-אויביו של הגיבור ניקי (ליאו וודל), מוזיקאי מבטיח שנאלץ לפרוש בגלל לקות שמיעה נדירה מזן היפראקוזיס, אשר מגבירה את תהודת הצלילים שהוא מסוגל לקלוט באוזניו. בלית ברירה הוא עושה הסבה תעסוקתית כמכוון פסנתרים בהשראת הבוס היהודי שלו הארי הורביץ (דסטין הופמן) ואשתו מרלה (טובה פלדשו), שהם בגדר הורים מאמצים עבורו. כשאלו נכנסים לצרות בריאותיות וכספיות, ניקי נחוש לעזור ועושה הסבה נוספת כפורץ כספות בהזמנת אורי שטרן (רז), בעלים של חברת אבטחה ששודד את לקוחותיו מתחת לאפם. אחרי סדרה של פשעים קטנים, דג הרקק עם הגורמט מפתח תיאבון של כריש, וניקי נאלץ הצטרף לכנופייה בסחיטה ואיומים שמסכנים את הארי ומרלה, וגם את אהובתו רותי (הוואנה רוז ליו).
רק בעלי עניין מיוחד יכולים לזהות שמדובר בעבריינים כחול-לבן בזכות העברית ששגורה בפיהם, והמניירות שאפשר לייחס לדפוס התנהגות של מה שאנחנו יכולים לזהות כ"ערסים ארצישראלים". אבל כשמדינת ישראל הפכה למושג טעון ונפיץ כל כך, בעלי עניין משני הצדדים פיתחו רגישות יתר לכל אזכור שלה, לטובה ולרעה. "למרבה הפלא, כשהסרט יצא, נהיה לי ברור מאוד ש-95% מהאנשים פשוט ראו את הדמויות האלה והניחו שהם מזרח-אירופאים, רוסים או אוקראינים", אומר רוהר. מסתבר כי מלכתחילה הכוונה הראשונית הייתה לעצב את הדמויות כעבריינים ממוצא בולגרי. לדוגמא, מבקר הקולנוע המוערך פיט האמונד אף זיהה אותם ככאלה בסיקורו באתר "דדליין", לאחר הבכורה העולמית אשתקד בפסטיבל טלורייד היוקרתי בקולורדו (בהמשך הוקרן גם בפסטיבלים הגדולים של טורונטו, סאנדנס ולונדון).
"במקור הם היו מזרח-אירופאים - בולגרים או משהו כזה. פשוט חשבתי שכל נבל בכל סרט כזה הוא תמיד בולגרי, מזרח-אירופאי או רוסי, וזה כבר כזה קלישאתי", הוא מספר, "האנשים היחידים שיודעים שהם ישראלים הם ישראלים, יהודים, ואנשים שמזהים עברית. המילה ישראל בכלל לא מוזכרת בסרט. הם לא מדברים על ישראל; זה פשוט הרקע של מי שהם. זה לא פרט חשוב בסרט - זה כמעט לא רלוונטי שהם ישראלים. הם פשוט במקרה ישראלים". לפי הבמאי, מי שהזהיר את רוהר בן ה-33 מהשערוריה הפוטנציאלית שעלולה להתעורר הוא הופמן, המבוגר ממנו בכ-55 שנים. "רגע לפני שהתחלנו לצלם, דסטין הציע שאשנה את הדמויות. הוא דאג שזה יצטייר כייצוג שלילי של ישראלים בסרט, וזה משהו שהייתי מאוד רגיש אליו", הוא מודה.
"המוסריות והמורכבות של להפוך את החבר'ה האלה לישראלים היא פשוט יותר מורכבת מאשר לעשות אותם בולגרים. אני זוכר שאחרי 7 באוקטובר חשבתי לעצמי: 'אוי שיט, אני אצטרך לשנות את הדמויות. אני לא יכול לעשות את הישראלים הרעים עכשיו'. ואז חיכיתי שנייה וחשבתי לעצמי: 'אתה יודע מה? הממשלה הישראלית כנראה תבזבז את כל האשראי והאהדה הבינלאומית שיש להם מיד אחרי הטבח הזה'. וזה קרה חמש דקות לאחר מכן. אני מרגיש שזה ייצוג שנעשה ביושר. פגשתי בחורים בדיוק כמוהם. אני מקבל את הביקורת שיש לישראלים מספיק צרות, אבל זה אמיתי מבחינתי. זה הרגיש אותנטי. קל לי להכיל את הביקורת הזו ולהגיד שהייתי יכול לעשות אותם בולגרים, אבל זה היה פחות נאמן למי שאני. עשיית סרטים היא ביטוי אישי עמוק. כדי לכתוב דמויות אותנטיות, אני הולך לכתוב דמויות ואנשים שאני באמת מכיר".
דניאל רוהר
(צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)
הלכת עם הראש והלב שלך, ואז הגיעו תגובות הקהל.
"הייתי מודע לרגישויות, והיו לי אנשים שבאו אליי אחרי הקרנות ושאלו: 'למה היית צריך לעשות אותם ישראלים? זה ייצוג שלילי'. התשובה הראשונה שלי היא ש-96 אחוז מהצופים בכלל לא יודעים שהם ישראלים, והשנייה היא שהעולם מלא בגוונים. יש אנשים טובים ויש אנשים רעים. אם אתה רוצה ייצוג של ישראלי טוב, הוא מגולם בדמות של דסטין הופמן, לא בחבר'ה האלה מהאבטחה. אני מבין למה לאנשים יש את התגובה הזו, אבל לא הייתי משנה אותם. למבקרים ששואלים 'למה היית צריך לעשות אותם ישראלים? לא קשה לנו מספיק?', אני אומר פאק איט. זו ראיית עולם מאוד קצרת-רואי וצרה. תגידו לי שהחבר'ה האלה לא קיימים? תגיד לי שלא פגשת אותם? אתם יודעים שזה אמיתי".
ומה התגובות שקיבלת מהצד הפרו-פלסטיני, שמגיב היום בשלילה לכל דבר שקשור לישראל? גוונים אין שם.
"זה מצחיק. אתה רק אומר את המילה 'ישראל', או שיש לך ישראלי שקיים בעולם, וזה מיד הופך למטען חבלה. אני חושב שזה מגוחך. אני מסוגל להכיל את המורכבות ואת הגוונים של המצב הזה. הבנתי שפוליטית היה קל יותר לעשות את החבר'ה האלה בולגרים ואף אחד לא היה ממצמץ, אבל זה הרבה פחות מעניין והרבה פחות אותנטי למי שאני. אז אני אומר לאנשים האלה משני הצדדים, עם כל הכבוד, לכו תזדיינו".
בניגוד ל-96 אחוז מהצופים ברחבי העולם, אנחנו הישראלים יכולים לזהות את הנבלים כערסים מתוצרת הארץ שמנסים לעשות את זה בגדול כאנשי עסקים או עברייני צעצוע בארצות הברית. חלקנו אולי יכולים גם להזדהות איתם. אבל מפתיע למדי העובדה שרוהר, יליד טורונטו, מצליח לתאר אותם באופן מדויק ואמין. הוא אמנם ביקר בישראל מספר פעמים ויש לו משפחה בארץ, אבל הרעיון הראשוני עלה לו בעקבות מפגש מקרי בחו"ל. "כשהגיתי את הסרט והתחלתי לכתוב אותו, קרה לי מקרה שבו נעלתי בטעות את המפתחות בתוך האוטו. הזמנתי מנעולן שיבוא לפתוח אותו, והבחור שהגיע היה ישראלי. מיד התחלנו להתווכח. פשוט התחלנו לריב. הוא היה מאוד אגרסיבי ועשה לי חיים קשים בלי שום סיבה, בצורה שזיהיתי. הכרתי את הטיפוס שלו; קלטתי אותו די מהר", הוא מספר.
"מה שגיליתי בהמשך זה שהרבה מאוד מהמנעולנים ואנשי האבטחה בלוס אנג'לס ובניו יורק הם ישראלים. זה פשוט קטע כזה. יש המון יורדים ישראלים שחיים בארצות הברית ועובדים בתחום האבטחה. יש משהו בישראליות שלהם שאנשים מעריכים כשזה מגיע לאבטחת הבתים שלהם, וזה מה שנתן את ההשראה לדמויות הישראליות בסרט. מעבר לזה, פשוט רציתי לכתוב דמויות שאני מכיר, ואני מכיר ישראלים טוב מאוד, הרבה יותר טוב ממה שאני מכיר מזרח-אירופאים. הרגשתי שאני יכול להעניק לדמויות האלה תחושה של אותנטיות אמיתית ומוכרת. האגרסיביות הזו, סוג של מאצ'ואיזם. יש איכות מאוד ספציפית לטיפוס הזה של הישראלי שהכרתי. פשוט הרגשתי שזה סוג של דמות שאני מבין. וכמובן, העבודה עם ליאור, גילי וניסן - הם באמת לקחו את המושכות והפיחו בהם חיים בצורה שלא הייתה קיימת בתסריט".
לקחו את המושכות. דניאל רוהר (שני מימין, מחבק את ליאור רז) יחד עם הקאסט שלו, מתוך הבכורה של "המכוון" בפסטיבל טורונטו
(צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)
היו זמנים בשדרות
ההיכרות המעמיקה של רוהר עם ישראל לא מתמצה בדמויות של ערסים מפוקפקים בארצות הברית. הוא עוקב מקרוב אחר מה שמתרחש בארץ ומודע להתפתחויות הפוליטיות, המדיניות והבטחוניות. אבל מפתיע לגלות שבתחילת הקריירה הקצרה ומלאת ההישגים שלו, הבמאי צילם סרט תיעודי קצר בשדרות על הילדים המקומיים והתמודדותם היומיומים עם שגרת שיגורי הקסאמים מעזה. מי היה מאמין ש"ילדי אזעקות הרקטות" (Kids of the Rocket Siren) שצילם ב-2013 יהפוך לרלוונטי כל כך עשור לאחר מכן, עם מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה שמתחוללת באיזור מאז.
מתוך Kids of the Rocket Siren
(צילום: CNN Films)
"עשיתי את הסרט הזה כשהייתי בן 18 או 19. נשרתי מהלימודים ורק רציתי להתחיל לעשות סרטים, אז זה היה אחד הפרויקטים מהשלב ההוא בחיים שלי", נזכר רוהר, "במשך שנים רבות, שדרות הייתה הגרעין של הסכסוך בדרום בין רצועת עזה, חמאס וישראל, כי משם נורו כל כך הרבה רקטות. זה היה מזעזע עבורי לראות את התמונות מה-7 באוקטובר - רחובות ומבנים שזיהיתי, שזכרתי שביליתי בהם או נסעתי דרכם. זה היה מוקד של הטבח, וזה פשוט קורע לב. זה טרגי עבור התושבים".
קהילת הקולנוע הבינלאומית לא מראה פתיחות והזדהות דומים, וזה ניכר במיוחד באגף של היוצרים הדוקומנטרים שמביעים התנגדות לישראל באופן גורף. איך אתה חווה את השסע הזה באופן אישי?
"עד היום יש לי מערכת יחסים מורכבת עמוקות עם מדינת ישראל. זה מרגיש כמו קרוב משפחה שכשהוא במיטבו הוא מדהים ואתה מת עליו. אבל אז הוא מגיע לארוחת חג ההודיה שיכור מת, יחרבן על עצמו, ואתה צריך לקרוא למישהו שיקח אותו משם. אתה רוצה לאהוב אותו, אבל הוא הופך את זה לפאקינג קשה ברמות. אבל בסופו של יום, הוא עדיין קרוב המשפחה שלך. ככה זה מרגיש. אני מוצא את זה מאוד לא הגיוני כשארגוני אמנות בינלאומיים מחרימים אמנים ואקטיביסטים ישראלים, כי אלה לרוב בדיוק אנשי השמאל שנמצאים בחזית ומבקרים את המשטר בבית ובחוץ. אז אני לא חושב שחרמות עוזרים, ובמקביל, אני לא חושב שלהיות אדם פרו-ציוני עיוור זה עוזר. המצב הזה דורש ניואנסים".
קשה להגיד שהשיח הפוליטי בציבור הישראלי הוא יותר מגוון ופתוח לניואנסים מאשר בחו"ל.
"אני תומך בישראל דמוקרטית כבר שנים רבות. כשנתניהו ניסה להעביר בכוח את חוק הרפורמה המשפטית שלו בכנסת לפני שנתיים, דיברתי נגד זה כשהייתי בישראל בביקור לרגל הקרנת 'נבלני'. זה היה אנטי-דמוקרטי בצורה עמוקה. אני מאמין שנתניהו הוא אחד המנהיגים המושחתים בעולם, ואני חושב שהוא צריך לשבת בכלא. אובדן חיי האזרחים שנגרם הוא מחריד. איך מיישבים את זה? איך מיישבים את ישראל המבריקה, התוססת והנפלאה שאני רוצה שתהיה לי בראש - לנסוע לתל אביב, להסתובב במוזיאוני אמנות, לבקר את המשפחה שלי - כשמנגד יש מכונת מלחמה דורסנית ששומרת על הסכסוך נצחי בשביל הישרדות פוליטית של מנהיג ובשביל הקנאים הדתיים שבקבינט שלו? זה פשוט מדכא וקשה לצפייה".
"אחד המנהיגים המושחתים בעולם". בנימין נתניהו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ניכר שאכפת לך. אתה מרשה לעצמך להיות אופטימי?
"אני מאמין שקשת היקום המוסרי ארוכה והיא נוטה לכיוון הצדק, ואני מקווה שזה יקרה בישראל. ובאשר לשמאל הישראלי, אני מקווה שהם יצליחו לאסוף את השברים שלהם. אתה מסתכל על אנשים כמו יאיר גולן, שאני מכבד, אבל באיזה עולם אדם כזה נבחר עכשיו בישראל? אני תוהה איפה הגיבור מן המרכז הפוליטי שיש לו את הגב הצבאי כדי לספק את הקהל הביטחוניסט, אבל שהוא פרוגרסיבי, מודרני ורוצה פתרון של שתי מדינות? לצערנו, האדם הזה לא נראה באופק. זה מסובך ומדכא עמוקות, אבל זה משהו שאכפת לי ממנו בצורה עמוקה מאוד".
מי הוא יהודי?
סוגיה מעניינת שעולה מן הסרט במודע או שלא היא הפער ההולך וגדל בין יהודי ארצות הברית לבין אלו הארצישראלים. בעוד שהארי בגילומו של הופמן מוצג כמענטש יהודי ניו יורקי אמיתי, הדמויות של אורי שטרן וחברי כנופייתו מעוצבות כקריקטורות של עבריינים גסים, בוטים, תאבי בצע וחובבי שופוני. כאלה שהם חסרי כבוד למורשת של העם כפי שחווים אותה יהודי הגולה, בהם דמותו של המלחין מריוס מייסנר (בגילומו של ז'אן רנו), בן לניצולי שואה, שהעבריינים הישראלים גוזלים ממנו את זכרונות משפחתו בעבור חופן דולרים. רוהר מצדו חושב שבעוד הפרשנות הזאת מתקבלת על הדעת, היא לא חלק מהרעיונות שהתכוון להביע ב"המכוון". יתרה על כך, לדעתו, אי אפשר לנתק בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמשבר במזרח התיכון לבין יהדות התפוצות. לכולם יש חלק בכך, בין אם הם תומכים במדיניות ממשלת נתניהו, או מתנגדים לה.
"אני לא חושב שיש מישהו שלא מעורב בבלאגן הזה. אם אתה יהודי, אתה מעורב בזה בצורה כזו או אחרת. אם אתה יהודי שמאלני בקמפוס של אוניברסיטה בארה"ב שלובש כאפייה וצועק 'מהנהר לים', אתה מושקע בזה. אם אתה יהודי שמוצא את כל העניין הזה מסובך עמוקות ואתה לא בטוח איפה אתה עומד, אתה מושקע בזה. ואם אתה בחור פרו-ציוני שטומן את הראש בחול, חושב שמדינת ישראל לא יכולה לטעות לעולם ושנתניהו הוא מתנת האל לעולם, אתה מושקע בזה גם כן. זו פשוט המורכבות של הדמות היהודית במאה ה-21, ואני לא יישבתי אותה עם עצמי. זה מרתק ומסובך עבורי ברמות עמוקות. כדי לענות על הסוגיה הזאת בצורה סאבטקסטואלית ורוויית ניואנסים, להפוך את החבר'ה האלה לרעים זו הדרך שלי להתמודד עם הרגשות המורכבים שיש לי כלפי המדינה. אתה מוזמן לכתוב את זה, ואני אשמח שאנשים יחשבו שזה נשמע ממש אינטלקטואלי וחכם, אבל בשורה התחתונה, פשוט רציתי לעשות סרט כיפי עם דמויות שהאמנתי בהן ושירגישו לי אותנטיות".
פשוט רצה לעשות סרט כיפי. דניאל רוהר
(צילום: APf)
וזה אכן סרט כיפי ששונה לחלוטין מכל מה שעשית בעבר בעבודה התיעודית שלך. אתה מרוצה?
"תמיד רציתי לעשות סרטים עלילתיים. הקריירה שלי פנתה ליצירה תיעודית בשלב מסוים, ואני מת על זה. ככה גדלתי, והרבה מהכלים שפיתחתי בעשייה דוקומנטרית מתרגמים לעבודה העלילתית שלי. אבל תמיד היה לי את החלום ליצור סרט עלילתי, ורק אחרי 'נבלני' וההצלחה שלו נפתחו בפניי דלתות שלא נפתחות להרבה קולנוענים. פשוט קפצתי על זה עם כל התשוקה וההתלהבות שהיו לי, ומתוך החוויה הזו נולדו הסרט והסיפור של 'המכוון' (ועתה הוא כבר עובד על מותחן פשע חדש בשם Positano בכיכובם של מתיו מקונוהיי וזואי סלדנה - א"ב).
"למדתי להפעיל שרירים יצירתיים שונים לחלוטין. אני אוהב דוקו ואני אוהב קולנוע עלילתי, אבל סרט כמו 'המכוון' דרש סט כישורים שונה לגמרי. עבודה עם שחקנים, עבודה עם צוותים, עבודה עם מצלמות וצלמים בצורה אחרת, והחשיבה על העריכה והכתיבה. כל אלה היו דברים מאוד חדשים בשבילי. ואני חושב, אתה יודע, שפשוט רציתי להוכיח לעולם, ובעצם לעצמי, שאני מסוגל לעשות את זה".
