בפרק השני בעונתה החמישית של הסדרה הקומית האהובה "קומיוניטי", מביא עאבד (דני פודי) שאלה מעניינת בפני קבוצת הסטודנטים שעליה הוא נמנה: ניקולס קייג' - שחקן טוב או רע? המצב מסלים חיש מהר, שכן עאבד צפה בשלל סרטיו של קייג' לצורך המחקר, ובמהלך הדרך השתלטו עליו מאפייניו הבולטים של קייג' כשחקן - בואו נסכם אותם תחת המילה "טירוף", לעת עתה.
והאמת היא שזו שאלה טובה, מכיוון שהיא לא פשוטה כפי שהיא נשמעת: האם קייג' - שחוגג 60 עתה, מזל טוב נשמה - הוא שחקן טוב או רע? מצד אחד, לזכותו קיים האוסקר שבאמתחתו, שבו זכה על הופעתו ב"לעזוב את לאס ווגאס" (1995), ושלל תפקידים מרשימים בסרטים אחרים - מהופעת הפריצה שלו ב"מוכת ירח" (1987) ועד לתצוגות המשחק המדויקת שלו בדרמה המרגשת "פיג" (2021) וב"האיש מהחלומות" המצוין שעלה ממש לאחרונה. מאידך, קיימים אלף הזבלונים שבהם כיכב בעיקר בעשור וחצי האחרונים - רבים מהם השתמשו בקייג' כאלמנט השיווק המרכזי שלהם, והמשיכו לקעקע אותו ככוכב-עבר שרוכב על המוניטין המקצועי המפוקפק שלו כי זה כנראה כל מה שנותר לו.
ובכן, בואו ניכנס לעובי הקורה בנושא הזה, ונקבע שזה לא באמת משנה. גם לסרטים הזניחים שהוא מנפק כל יום-יומיים, ניקולס קייג' מביא משהו שאף שחקן אחר לא יכול להביא, וזה כבר הופך אותם למעניינים יותר. קחו לדוגמה את ברוס וויליס, שכיכב בשלל זבלונים משלו טרם חשיפת המחלה שאילצה אותו לפרוש. וויליס, שיצר ב"מת לחיות" את אחד מגיבורי האקשן הקולנועיים הגדולים והביא תועפות של אופי לשלל תפקידים נוספים לאחר מכן, הביא כלום ושום דבר לרובם המכריע של סרטי ה-B הנשכחים שעשה בחלק השני של הקריירה שלו. קייג', לעומתו, מביא את זן הטירוף הספציפי שלו לכל פרויקט שהוא לוקח, גם אם זה בעבור הצ'ק בלבד. וכך, מותחן אימה/מד"ב קטן ומוזר כמו "צבע מהחלל" (2019) הופך באופן בלתי נשכח ל"סרט של ניקולס קייג'", וכנ"ל לגבי פרויקט בקנה מידה גדול יותר, "רנפילד" (2023), שבו גילם קייג' את דרקולה, למרבה השמחה.
הנקודה היא שלא משנה על מה הסרטים הללו, מכיוון שקייג' בתוכם, עם הפרסונה הקולנועית הייחודית שלו, האנרגיה המאנית והנוירוטיות הכובשת, וזה כבר הופך אותם לסרטים של ניקולס קייג'. זהו ערך משמעותי, כזה שקצת הופך את שאלת ה"ניקולס קייג': טוב או רע" לבלתי רלוונטית. התשובה הרשמית, אגב, היא "גם וגם. תלוי בבמאי ובפרויקט, ולפעמים תלוי במזל", אבל עזבו - זה לא רלוונטי כאמור. ניקולס קייג' הוא ניקולס קייג', ואין אף ניקולס קייג' מלבדו.
כדי לחגוג את יום הולדתו של האיש, בואו ניזכר בכמה מהתפקידים הגדולים שלו - אלו שהביאו את הקייג' למרכז הבמה וחגגו את הטרלול והיעדר העכבות של הטאלנט הכביר הזה, כמו גם אלו שהשכילו לצמצם את הקייג'יות ולחלץ ממנו משהו אחר, פגיע ונוגע יותר. אז לחייך, ניק, ושלא ייגמר לעולם.
הקייג' הכי רומנטי: "לב פראי" (1990)
אוקיי, מן הסתם היינו אמורים לבחור פה סצנה כלשהי מ"מוכת ירח" הנפלא, שבו שר האלמנה מתאהבת בניקולס קייג' האופה, סרט שמופיע במילון תחת ההגדרה "קומדיה רומנטית". אבל מה לעשות שפשוט אי אפשר היה לעמוד בפני הדמות המיתית, הגדולה מהחיים, שגילם קייג' בסרט אחר, מיתי וגדול מהחיים בפני עצמו - "לב פראי", פיסת האמריקנה הפרוורטית והמטורללת מכדי מילים של דייויד לינץ' מ-1990.
קייג', למי שטרם חווה את הדבר הזה, מגלם בסרט את סיילור ריפלי - פושטק עטוי מעיל מעור נחש ("זה מסמל את האינדיבידואליות שלי!"), שמופרד מאהובתו לולה (לורה דרן) לאחר שהוא מכסח את הצורה של איזה טיפוס מפוקפק בדקה הראשונה של הסרט. כשהזוג הצעיר ומלא התשוקה מתאחד שוב, מחליטה אמה המעורערת של לולה, מרייטה (דיאן לאד), לחסל את סיילור מאחר וזוהי כנראה הדרך היחידה להפריד ביניהם. מכאן מתחילה אודיסיאה פרועה, אלימה וחולנית שעולה על גדותיה בסמלים כל-אמריקניים, אובססיבית ל"הקוסם מארץ עוץ" (מרייטה היא על תקן המכשפה מהמערב), ומסתיימת באחד מהרגעים הרומנטיים הגדולים ביותר בקריירה של קייג', בקריירה של לינץ' ובקולנוע בכלל: סיילור, שהתאחד שוב עם לולה אחרי תקופת מאסר, קופץ על מכסה המנוע שלה באמצע כביש עמוס ומתחיל לשיר לה את Love Me Tender של אלביס, מושא הערצתו. הוא ממשיך בזמן שהקרדיטים עולים, כי לינץ' הבין היטב שיש דברים שפשוט אסור לעצור באמצע. ניקולס קייג' עושה ליפסינק לאלביס, למשל.
הקייג' הכי מטורלל #1: "עימות חזיתי" (1997)
השלישי מבין טריו האקשן המושלם של קייג' בניינטיז - לצד "הפריצה לאלקטרז" (1996) ו"קון אייר" (1997) - הוא גם הטוב שבהם, ולא רק בגלל הבימוי הפומפוזי הסוחף של מאסטרו האקשן ההונג-קונגי ג'ון וו, או התסריט המענג במופרכותו של מייק וורב ומייקל קולירי. לא, השמחה הגדולה שמסב לצופיו "עימות חזיתי" נובעת מתצוגת המשחק הטוטאלית של צמד הטאלנטים ג'ון טרבולטה וניקולס קייג', כנראה שני האובר-אקטורז הדגולים בהיסטוריה של הוליווד. איזו הברקה של גאוניות הייתה זו ללהק את שניהם יחד לאותו הסרט, ואז להחליף בתפקידים כך שכל אחד מהם ייאלץ לגלם את השני - על המניירות שלו, על הטירוף. קייג' פשוט אדיר כשהוא מגלם את הפושע הפסיכופת קסטור טרוי – אבל אדיר לא פחות כשהוא מגלם את סוכן ה-FBI שון ארצ'ר, אשר החליף פרצוף עם טרוי. גם טרבולטה נפלא פה, אבל היי, באנו בשביל קייג', שנותן פה תצוגת משחק משולחת כל רסן בשני התפקידים. שירה צרופה.
הקייג' הכי מטורלל #2, "פקד מושחת" (2009)
רעיון מבריק מס' 1: ללהק את ניקולס קייג' כשוטר מושחת ונרקומן. רעיון מבריק מס' 2: לתת את מושכות הסרט המיועד בידיו של גאון משוגע כמו ורנר הרצוג. התוצאה, "פקד מושחת" (סוג של רימייק רוחני לסרט באותו השם מ-1992 בכיכובו של הארווי קייטל), היא משהו שקשה להסביר במילים. עדיף לחוות אותה, אם כי סביר להניח שגם עבורכם התוצאה תהיה מתסכלת במקרה הטוב ומרתיחה במקרה הרע - שכן גם קייג' וגם הרצוג ניגשו לכל העניין הזה כאילו שמדובר בפרויקט סטודנטיאלי ניסיוני, להבדיל מסרט עלילתי רציף בעל סיפור נהיר, עם טון טרגי-קומי ציני ושחור משחור, המון הסחות דעת מוזרות, ומרחב פעולה פרוץ לחלוטין עבור קייג'.
וקייג', כהרגלו, מנצל כל שנייה מזה. תחת הדרכתו של הרצוג (שככל הנראה פשוט אמר לו "תשתולל" לפני כל טייק) מספק תצוגת משחק שהתואר "ביזארית" עושה עמה חסד. כמה מרגעי השיא? קייג' מפליק לאיגואנה שרק הוא רואה במהלך חקירה משטרתית, קייג' מתעקש לירות שוב באדם שחוסל כי "הנשמה שלו עדיין רוקדת" (ברייקדאנס, מסתבר), קייג' מאיים על חולה גריאטרית והאחות המטפלת בה, ועוד ועוד. עבור מעריצי הקייג' בטירופו המוחלט, מדובר בקרנבל של ממש. כל היתר יעדיפו לקפוץ ראש לבריכה בלי מים.
הקייג' הכי מטורלל #3: "מנדי" (2018)
אז איך בעצם מגדירים את "מנדי", סרט האימה הסוריאליסטי של פאנוס קוסמטוס? ובכן, כמו בן הכלאיים של הבמאי האוונגרדי אלחנדרו חודורובסקי וקיסר סרטי האימה ווס קרייבן. או כמו חלום רע. חלום ממש, ממש רע, שבו טיפוס רגוע ומיושב, אלכוהוליסט לשעבר, מפסיק להיות רגוע ומיושב אחרי שזוגתו נשרפת חיה מול עיניו בידי חברי כת פנאטית, ואז שותה קצת (הרבה) ויוצא לנקום בהם באמצעות גרזן, מסור חשמלי ושאר טובין.
תיאור נוסף לסרטו הפסיכי של קוסמטוס רק יפגע בחוויה, כי זה בדיוק מה שהוא שואף להעניק לצופיו - חוויה חושית אקסטרימית, צבועה בגוונים פסיכדליים של ארגמן ושחור, להבדיל ממשהו נרטיבי מובהק יותר. וקייג' משתלב פה נהדר מכיוון שהחומר פשוט תפור על סוג הטירוף הספציפי שלו, ומכיוון שקוסמטוס (בנו של במאי "רמבו 2", ג'ורג' פ. קוסמטוס, אגב) נותן לו לתעל את האנרגיות שלו באופן חופשי. לראייה, הקליפ המצורף מהסרט. באמת שלא צריך להכביר מילים.
הקייג' שהכי דורש שיעשו ממנו מם: "נשיקת הערפד" (1988)
אם נהיה כנים, גם הבחירה הזו לגמרי יכולה הייתה לשכון לבטח בקטגוריית "הקייג' הכי מטורלל", ואולי הייתה צריכה. אבל אין לבכות על חלב שנשפך, או דם במקרה שלנו, שכן ב"נשיקת הערפד" קייג' מגלם אדם שננשך על ידי ערפדית שווה (ג'ניפר בילס, "פלאשדאנס") - או שמא זה קורה רק בדמיונו - ואז מתחיל לאבד את שפיותו (או מה שנותר ממנה, כי כשהסרט מתחיל הוא כבר די דפוק). אבל עזבו את הסיפור הזניח, הוא איננו אלא תירוץ עבור קייג' שמתפרע פה כליל, לוקח כל סצנה למקסימום האפשרי שלה – ואז עוד קצת, היישר למחוזות ה"הוא צריך הסתכלות". אין כמעט פריים בהשתתפותו פה שלא יכול להפוך למם רב-שימושי, ורבים מהם אכן עשו זאת - בעיקר זה האגדי שבו קייג' מתעמר במזכירה שלו (מריה קונצ'יטה אלונסו). תמצאו אותו בנקודת ה-1:30 דקות בסרטון המצ"ב, אבל כאמור, עצרו על כל פריים אחר וגם הוא יעשה את העבודה. זה מה שנקרא תצוגת תכלית.
הקייג' הכי קול: "קון אייר" (1997)
עבור מעריצי הקייג', זה פשוט לא נהיה טוב יותר מאשר "קון אייר" - אחד מסרטי האקשן האיקוניים ביותר של הניינטיז, וסרט שבו לקייג' דווקא מתאפשר להיות אחד מהפחות-דפוקים בחבורת אסירים שכוללת אנסים, רוצחים ושודדים, אשר חוטפים מטוס שאמור להטיסם לכלא אחר. פה קייג' הוא דווקא הפרוטגוניסט, איש צבא עטור שיער ארוך (הנוטה להתבדר ברוח) ובעל מבטא דרומי מתנגן (כלומר, מוגזם לאללה), שמוצא את עצמו מאחורי סורג ובריח רק כי ניסה להגן על אשתו ההרה מפני שלושה שיכורים אלימים.
אולי כדי לפצות על כך שלא לוהק כאנס מופרע (דני טרחו) או רוצח סדרתי סטייל חניבעל לקטר (סטיב בושמי), קייג' מפיק פה את המיטב מדמותו הקשוחה והלקונית, ונהנה מכל רגע. כרגיל, קשה לבחור רק רגע אחד, אבל אם אנחנו חייבים - ומסתבר שאנחנו חייבים - הבה נבחר את הרגע שבו הוא פולט, בפנים רציניות לחלוטין, את המשפט המושלם הבא: Put The Bunny Back In the Box. ומכיוון שבן שיחו בוחר שלא להחזיר את בובת הארנבת - מתנה שקנה לבתו - קייג' נאלץ להבהיר לו שהייתה זו טעות קשה באמצעות נעיצתו על מוט ברזל משונן, ומסיים עם משפט מושלם לא פחות: Why Couldn't You Put The Bunny Back In The Box? היית צריך להחזיר את הארנבת לקופסה, חבר. זה ה-א'-ב' של התעסקות עם ניקולס קייג'.
הקייג' הכי ממושמע: "הקרודים" (2013)
כן, כן, בסרט אנימציה עסקינן, כך שלקייג' לא הייתה הרבה ברירה אלא לעשות את מה שמצווה עליו ולהישאר בין הקווים. ובכל זאת, גם תחת המגבלות המתבקשות, הוא מביא כל כך הרבה מעצמו פה בתפקיד גרוג - אבי משפחת קדמונים שנאלצת לעזוב את בטחת המערה שבה שכנה ולצאת לעולם הגדול - וזה פשוט נהדר. מדובר בעיקר בנוירוטיות הקייג'ית הספציפית הזאת, שמתבטאת כאשר הוא מגלם דמויות שדורשות את זה (כמו ב"אדפטיישן" ו"האיש מהחלומות") - שילוב של חוסר ביטחון עם קורטוב של אגרסיביות כפיצוי, המהווה את הצד השני של הפרסונה הקולנועית שלו לצד הטירוף המאני המפורסם יותר.
9 צפייה בגלריה
יו, תראי! הנה הדינוזאור שהפך לגולגולת שעל שולחן הקפה שלי! מתוך "הקרודים"
(צילום: באדיבות yes)
גרוג, אתם מבינים, חי באימה גדולה מפני מיליארד הסכנות האורבות לו ולמשפחתו בעולם הפרה-היסטורי, הצבעוני ורב-הדמיון שנרקח ב"הקרודים", מה שגורם לו לגונן יתר על המידה על משפחתו המתוסכלת, בעיקר על בתו (בדיבובה הנפלא לא פחות של אמה סטון). ובקולו של קייג' אתה פשוט מאמין לגרוג, מאמין לעצם קיומו ונקשר אליו רגשית - כי בתכלס, מה הוא בסך הכול מבקש? רק לשמור על משפחתו בחתיכה אחת. הכי רילייטבל.
הקייג' הכי מביך: "איש הקש" (2006)
אומנם יהיה קל לבחור תפקיד כזה בהרבה מהזבלונים האחרים שבהם השתתף קייג' לאורך השנים - מה לעשות, אדם צריך להתפרנס כדי לקנות גולגולות דינוזאורים ב-250 אלף דולר - אבל בואו נבחר נא ב"איש הקש", כי הוא לגמרי מאייש את פסגת הטראש האישית של הבן אדם. מדובר בסוג של רימייק לסרט הפולחן הסבנטיזי באותו השם, אשר היה מעין מיוזיקל אימה טורד-מנוחה על שוטר שמגיע לחקור פרשת היעלמות באי נידח המאוכלס בידי כת פגאנית מוזרה, ומוצא את עצמו - ובכן, לא נספיילר, רק נאמר שזה לא טוב.
9 צפייה בגלריה
אני ממש מקווה שלא יחליטו לענות אותי באמצעות דבורים. אבל היי, מה הסיכוי שזה יקרה? מתוך "איש הקש"
(צילום: באדיבות yes)
וגם הרימייק עם קייג' - שמגלם את השוטר - לוקח את הגיבור שלו למקום לא טוב, אלא שבדרך, גם צופי הסרט מוצאים את עצמם במקום הלא-טוב הזה. זאת אומרת, חתיכת הדרעק המהבילה שהינה הסרט הזה היא המקום הלא-טוב, וקייג' האומלל - שבשל נטייתו הטבעית להפרזה מתעלה על עצמו כשהוא מנווט בידי במאים עם יכולת, אבל נופל קורבן כשבמאי גרוע אוחז במושכות (במקרה הזה ניל לביוט, שדווקא התחיל כמחזאי ובמאי בעל פוטנציאל כביר) - מספק פה הופעה נלעגת במיוחד. עד כמה נלעגת? מספיק כדי שחלק מהסצנות בהשתתפותו ייכנסו לפנתאון הסצנות הגרועות אי פעם ואף יהפכו לממים מלבבים. כמו הקטע הקצרצר שמולכם כעת, שבו מעונה השוטר שקייג' מגלם באמצעות שימוש מקורי בדבורים, ושאותו קייג' לוקח לנקסט לבל, כי הוא ניקולס קייג'. סצנה דבש.
הקייג' הכי מרגש: "פיג" (2021)
"פיג", אשר מספר את סיפורו של טיפוס מתבודד שמנסה לאתר את החזירה האהובה שלו שנגנבה, הוא סרט קטנטן שבקלות היה יכול להפוך לסרט נקמה מדמם סטייל "ג'ון וויק". אבל הוא בוחר שלא, וכך נמנע ממנו מקומו בקאדר סרטי הטראש שבהם משתתף קייג' חדשות לבקרים. במקום זה, בוחר יוצרו - מייקל סרנוסקי, שזה סרטו הראשון - ללכת דווקא על קו מלנכולי יותר ונוגע יותר, וזה עובד מצוין. הרבה מזה תודות לקייג', שמצמצם פה את נטייתו הטבעית להיסטריה מקסימליסטית לטובת עגמומיות מינימליסטית (ב"לעזוב את לאס וגאס" שזיכה אותו באוסקר, הוא שילב בין שניהם), ויוצא כשבאמתחתו אחת מהופעותיו המאופקות והמרגשות ביותר.
"פיג" מציע תובנות על השלמה ונחמה, להבדיל מכיסוח הישבנים שלחלוטין יכול היה להיות פה (ב"ג'ון וויק" רצחו לגיבור את הכלב, מה ששלח אותו למסע אפי של רצח והטלת מום), ולמרות ממדיו הצנועים - ונוכחותו המטרגרת של קייג' - לא תשכחו אותו במהרה.
