גם עשור לאחר מותו, מצמרר לשמוע את השירים של גבי שושן. אלה שמצד אחד מכילים חן ואהבת נעורים, ומצד שני מעידים על הצער הגדול, הבדידות שחונקת את הצחוק. זו שבסוף הובילה אותו לשים קץ לחייו בדירה צנועה בחולון כשהוא בן 66 בלבד.
הילד שחור-העיניים שגדל במעברה באופקים ורק רצה שיקשיבו לו נגע בפסגת התרבות הישראלית בשנות ה-70, וממנה צנח בכאב עצום שאותו לא טרח להסתיר בשנותיו האחרונות, שבהן נע ממשבר למשבר. יותר מכול, זה סיפור על כוכב שזהר ולא ידע להתמודד עם הפיחות במעמדו במוזיקה הישראלית, במציאות המשתנה שאליה לא הצליח להסתגל, עד הסוף המר ואולי הבלתי-נמנע. "אני מרגיש שאני נלחם על החיים שלי כל יום מחדש. המקצוע הזה אכזרי, יום אחד אתה למעלה וביום השני שוכחים אותך", סיפר בראיונותיו האחרונים לקראת מיזם גיוס המונים לאלבום חדש, שאותו לא הספיק להוציא, ובהם לחוקר המוזיקה, דודי פטימר. בשיחה עימו, אמר כי כשאומנים ישראליים מגיעים לגיל מסוים - הם מוצאים את עצמם במצב לא פשוט, שבו הם חיים מהופעה להופעה, מהפקה להפקה. "המוזיקה היא זו שהצילה אותי בשנה האחרונה, שהייתה קשה מאוד עבורי, המוזיקה היא גלגל ההצלה שלי", הסביר.
6 צפייה בגלריה
גבי שושן
(צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
המינוח "תקופה לא קלה" לא אפיין רק את שנותיו האחרונות של גבי שושן. הוא עלה עם משפחתו ממרוקו לישראל כשהיה ילד, הוריו סבלו מבעיות כלכליות ובריאותיות, ומנגד הוא חלם להיות כוכב גדול ולממש את כישרון השירה שלו. המראה הייחודי שלו עם רעמת השיער המפוארת, יכולת השירה שנעה על מיתרים של מישהו שאולי הגיע ממרוקו אבל שר ארצות הברית, הפכו את שושן לכוכב גדול בשנות ה-70. הוא השתלב היטב בבוהמה של התקופה, ניגן בלהקות הקצב, כיכב במחזמר "שיער", שיחק בסרטים "קזבלן" של מנחם גולן בשנת 1973 ו"השוטר אזולאי" של אפרים קישון שנתיים קודם לכן, וביסס את מעמדו ככוכב-על כחלק מלהקת אחרית הימים.
"את גבי הכרתי עוד בשנות ה-60", נזכר עוזי פוקס, חברו הקרוב לבמה ולחיים. "היינו חבר'ה צעירים אחרי צבא, הופענו יחד והדרך שלנו הייתה ארוכה, כולל זכייה בפסטיבל הרוק הישראלי עם להקת הכוכבים החדשים שפעלה לזמן קצר. הדרך שלנו תמיד הייתה משולבת, גבי היה חלק בלתי-נפרד מהחיים שלי. שבועיים לפני ששם קץ לחייו, הופענו יחד בזאפה. ראיתי שהיו לו ימים מאוד קשים, ותמיד היינו יושבים ומדברים, אבל זה היה כמו לנסות לחצות קיר עם היד כי גבי היה מאוד סגור ומופנם".
הופתעת מהצעד הקיצוני שלו?
"מאוד, אני זוכר שישבתי בבית וחגגתי את יום הולדתי עם הנכדים, והתחילו טלפונים ששאלו אם גבי התאבד. אמרתי על מה אתם מדברים, אבל כל הזמן הגיעו עוד ועוד שיחות, אבל לא יכולתי ולא רציתי לשמוע. נפלתי, זה היה כמו אגרוף לפנים ולתוך הנשמה שלי. הלם טוטאלי".
וכך התחיל העצב המתוק
את ההכרה הגדולה קיבל שושן עם צאת אלבום הסולו הראשון שלו, "נער שחור-עיניים" ב-1973, ובו הלהיטים הגדולים של הקריירה שלו, "שש עשרה מלאו לנער" ו"בראשית". וכפי ששושן הגדיר זאת: "הייתה מדינת ישראל של לפני האלבום הזה ואחרי האלבום הזה". ההצלחה נמשכה גם באלבומו השני "שירים שאהבנו", ובו "להשתטות לפעמים" ו"ילדה קטנה", אך שושן רצה יותר. הוא שם פעמיו לארצות הברית, שם נכשל והתמכר לקוקאין. חיי המשפחה שלו התפרקו והוא נאלץ לחזור לישראל.
התהילה, אם תהיתם, לא ממש חיכתה לו. המציאות השתנתה, הכוכבים הסתדרו אחרת, אך שושן המשיך להקליט, להוציא סינגלים ולחכות שמשהו יתפוס כדי שיוכל לפתוח הופעות גדולות ולחזור לקדמת הבמה. מנגד, הוא ראה את הדור הצעיר עוקף אותו ואת כל הזמרים בני דורו. פתאום הוא, שהיה בטופ, במקום הכי גבוה שאפשר, נעצר. העולם המשיך הלאה ושושן נותר עם הזכרונות על ההצלחה, מביט בתימהון בכוכבים הנולדים שמקבלים חשיפה מקסימלית, בזמן שהוא והדור שלו היו צריכים להוכיח את עצמם בהופעות במועדונים אפלוליים לפני שהשיר שלהם בכלל קיבל השמעה ברדיו. אבל שושן לא רצה רק נוסטלגיה, הוא רצה שיאהבו את גבי שושן החדש, והמשיך להופיע בכל מקום ובכל במה שניתנה לו, בתקווה שמשהו ישתנה, כאשר מולו ניצבת גם הקדמה הטכנולוגית, שבה הוא לא ממש התמצא.
כמי שהכיר אותו 50 שנה, פוקס מציין כי שושן "כל הזמן רצה ליצור, לאו דווקא במובן של להצליח עם זה, אלא מתוך רצון להתחדש. ככה גם מצאנו את עצמנו במופע של השלישייה יחד עם שרי, שמאוד הצליח במשך שנים ארוכות. אני מוריד בפניו את הכובע על הניסיונות כל הזמן להביא דברים חדשים. אבל קם דור חדש, הקהל מתחלף, מגיעים דברים חדשים, ואנחנו לעיתים נשארים מאחור; עם ידע ורצון, אבל עם פחות חשיפה".
איך הוא קיבל את זה?
"היה מאוד קשה להוציא ממנו אינפורמציה. אני תמיד אומר שלנו יש את העולם שלנו מהעבר, אבל גבי כל הזמן ניסה לשחזר את ההצלחה של 'שש עשרה מלאו לנער' או 'בראשית'. הוא היה משמיע לי חומרים חדשים שלו, ואני הייתי אומר לו שהוא עלול להתנגש עם המציאות. הוא תמיד ניסה, גם אם זה אומר להתחבר עם מלחין או כותב כזה או אחר".
6 צפייה בגלריה
לא רצה שישמעו אותו בגלל מה שהיה לפני 40 שנה. גבי שושן עם אבי קושניר
(צילום: יגל בר קמא)
בשלב מסוים, שושן אפילו עשה פנייה חדשה לכיוון הפופ הים-תיכוני ויצר קשר עם אחד הכותבים הבולטים בישראל, יוסי גיספן. "כשהוא בא אליי הביתה פגשתי אדם שהיו לו המון סימני שאלה עם עצמו. הוא רצה מאוד למצוא את מקומו חזרה בתוך המוזיקה הישראלית, והוא היה די מפוכח באשר למצבו", מספר גיספן. "הוא אמר שיש לו קלאסיקות שמנגנים כל הזמן, אבל את החדשים שלו מסרבים לשמוע. אמרתי לו שלדעתי אף פעם לא צריך להפסיק לנסות, שרק צריך לעשות את זה בצורה שלא תהיה פתטית או לא מתאימה. הוא ביקש לעשות משהו שהוא פחות רוק, אז כתבתי לו את 'להיות רומנטי', שהוא יותר פופ, והוא חיבב את התוצאה".
בשנת 2015 שושן החליט לפנות לקהל ולגייס כספים בהדסטארט לטובת אלבום חדש. "זו הייתה הדרך שלי להגיד לקהל תתמכו בי, אתם אוהבים אותי או לא", אמר שושן בריאיון קידום באותה שנה. לימים, התברר שהציבור לא ממש נענה לקריאתו, ואת סכום הפרויקט נאלצו שושן ואחיו דוד להשלים מכיסם כדי לקבל את שאר המימון, כפי שחשף האח בהלווייתו של גבי בבית העלמין ביהוד.
"ההדסטארט שלו בקושי זז, לא המריא, ובאמת הייתה תחושה שגבי לא במיטבו", מספר עובדיה חממה, שיחד עם בנו אוהב, עבדו עם שושן ב-2015 על אלבום חדש, במקביל לניסיונות האחרים של הזמר. "ניסינו לעודד אותו כמה שיותר, פשוט להיות בעשייה, להקליט עוד ועוד שירים, אבל הספקנו להקליט רק ארבעה. הוא מאוד חלם ושמח כמו ילד על כל שיר וכל הופעה, והייתה תקווה, ממש כמו בשיר 'מקום לשינוי' שהבן שלי כתב, שיהיה שינוי. לצערנו זה לא קרה. גבי חי במציאות כלכלית לא פשוטה שהכריעה אותו".
חממה מתאר את שנותיו האחרונות של שושן כמי שחי "חיים מנותקים, בבדידות, באיזו דירה קטנה בחולון". הוא מציין שהיו לו הרבה חברים לדרך שניסו לסייע, אך כנראה שאי אפשר היה לעזור לו. "אני מאמין שאם היו לו תחליפים לרדיפה הזו אחרי התהילה המחודשת, לרצון הבלתי-נגמר שלו לחזור לקדמת הבמה כשזה לא ממש בהישג יד, זה היה עוזר לו יותר", הוא אומר. "לדעתי, משפחה עוטפת הייתה נותנת לו יותר מאשליות הרוק'נרול שלו. זה היה סוג של מוות ידוע מראש, גם אם לא פיזי. הדעיכה שלו הייתה כל הזמן באוויר, וזה קשה יותר כשאין לך נקודות להיאחז בהן. אני מאמין שאם היו לו מקורות אחרים לשאוב מהם אנרגיה, יכול להיות שזה יכול היה להציל אותו. לאומנות יש כוח להרים אותך וגם להפיל אותך, ולכן אתה כל הזמן צריך עוגנים כדי לא לשקוע בסערות של החיים. זה נוגע לכל אחד, אבל במיוחד לזמרים שהיו בטופ ויש להם שירי נצח, אבל הקהל השתנה ולא ממש מחכה לך אם נעלמת לכמה שנים".
דומה שהוא לא ממש הסתגל למציאות החדשה, למדיה החדשה והתעקש להוציא שירים חדשים, בזמן שהקהל, כפי שראינו במופע שלו עם שרי ועוזי פוקס, פשוט רצה ממנו את הנוסטלגי והישן, כפי שקורה ללא מעט זמרים.
"צריך לדעת גם להזדקן יפה, כי הכול משתנה. השפה, הפלטפורמה, הטכנולוגיה, הקצב, וגם התהילה שחולפת. אתה לא יכול כל הזמן לרוץ אחרי זה, לנסות להיות טרנדי. קהל שגדל עליך יש לו סוג של מסורת, של זיכרון, כל שיר מזכיר לו משהו. מצד שני, אמן כל הזמן רוצה להתחדש ולהמשיך ליצור, ואתה צריך לדעת לרקוד את הריקוד הזה. לנסות ולהישאר רלוונטי זו חתיכת אומנות בפני עצמה, אבל הוא לא ויתר. כשעבדתי איתו בהתחלה, אנשים אמרו לי, 'עובדיה, מה אתה עושה, מדובר בסוס מת'. אבל בגבי היה משהו אחר, אחד למיליון. מבחינתי יש לנו מייק ברנט, אריק איינשטיין, יהורם גאון וגבי שושן. גבי זה סיפור עצוב במיוחד".
גיספן מצייר תמונה רחבה יותר בדבר מצבם של האומנים הוותיקים בישראל, בשונה מאוד ממצב של מקביליהם בעולם. "עולם התהילה הוא מקום מאוד כפוי-טובה, ומה שקרה לגבי שושן הוא טרגדיה אחת גדולה, אבל הוא לא לבד. כשאני רואה זמרים כמו שארל אזנבור הצרפתי, שהיה מופיע בגיל 90, והקהל והתקשורת מחבקים אותו, ליבי נחמץ שכאן זה לא קורה. זה לא מכבד ולא מכובד, אולי מנגנים שירים שלהם ביום הפטירה וממשיכים הלאה".
אבל אולי זה טבעי שהקהל אומר לאמן בשלב מסוים שהוא רוצה את החומרים הישנים שלו, פחות מעניין אותו החדש.
"הקהל והתקשורת צריכים לזכור שזה אותו זמר שהם אהבו כל הזמן, שאולי התווספו לו שנים, אבל אתם לא צריכים לתחום אותו לתוך בקבוק ולהגיד לו, 'רק את זה אנחנו רוצים'. צריך לתת לו הזדמנות, לשמוע אותו. זה לא רק הקהל, זו התקשורת, היא זו שמחליטה שהאמן מיצה, שהיא רוצה רק את הקלאסיקות שלו. אני ואתה מכירים באופן אישי זמרים שהלכו לעולמם עם שיברון-לב בגלל שהם לא נוגנו בעשורים האחרונים לחייהם. אם הקהל לא ייחשף אליהם, איך הוא יידע שהזמר ממשיך ליצור? תנו להם עוד סיבוב, עוד הזדמנות. אלה אותם אומנים ואותם קולות. אי אפשר לשים אותם על מדף ולהחליט שהכל נגמר עבורם".
"האיש חתום על דברים ענקיים ומצא את עצמו בלי הערכה, וזה כואב"
כשגבי שושן שם קץ לחייו, הארץ סערה, והייתה תחושה שמשהו הולך להשתנות במעמדם של הזמרים הוותיקים. גיספן, שישב במועצה למוזיקה של משרד התרבות, הוביל יחד עם חבריו מהלך שבו רשויות מקומיות נדרשות להוציא 50 אחוז מהתמיכה לטובת אמנים ותיקים בני 60 פלוס, אחרת היא תצומצם. "המון אמנים שאני מדבר איתם רוצים את ההכרה של הממסד, של המדינה, הם לא סופרים הופעות, חשוב להם החיבוק ברמה הלאומית עוד בחייהם. אמן תמיד יבחר באהבת הקהל, בהכרה, על פני הכסף. כנראה שזה מה שגבי חיפש, את ההערכה הנוספת, את החיבוק, וזה לא קרה. האיש חתום על דברים ענקיים ומצא את עצמו בלי הערכה, וזה כואב, ודאי אם הוא מעמיד את זה למבחן כמו גיוס המונים וזה לא מצליח, וזה מצטרף לשורה של אכזבות. חבל על גבי, עשרת אלפים פעם חבל".
6 צפייה בגלריה
גם לתקשורת יש אחריות: אל תזניחו את האמנים הוותיקים. גבי שושן
(צילום: אלונה איינשטיין סוכנות הגר בע"מ)
פוקס: "גבי הוא לא היחיד שזה קרה לו. יש אמנים גדולים במדינה שמנסים ומתאכזבים כל פעם מחדש לגלות שהם לא מושמעים או לא מצליחים לפרוץ. הם לא מבינים שהם כבר לא יקבלו את החשיפה שהייתה להם בשנות ה-70 או ה-80, ומצד שני רוצים רק להישמע. אין פה כוונה שמישהו יגיד שהם סופרסטארים, כי הם כבר עשו את זה. כולנו רוצים להישאר מעל פני השטח, להופיע כל עוד אנחנו מסוגלים, ולצוף".
בימים אלה מריץ עוזי פוקס מופע משיריו של ג'ו קוקר, לצד מופע "שירים שנשארים" ובו מופיעים מספר אומנים ותיקים על במה אחת. "אני רואה שמגיע קהל מהעבר וגם קצת יותר צעירים, ואני ממש נהנה מזה", הוא אומר. "אני יודע שהקהל רוצה לשמוע את להיטי העבר, והם באים לשמוע את זה".
ההתאבדות של גבי עוררה סערה בכל הקשור לאומנים הוותיקים ומעמדם. אפילו הצעת בזמנו להקים תחנת רדיו רק לוותיקים. אתה מרגיש את השינוי?
"אני יכול לראות לפי התמלוגים אם מפרגנים, ויכול להגיד שאני לא מרוצה", אומר פוקס בחיוך. "מדי פעם מזמינים אותי לטלוויזיה או רדיו, מנגנים את 'תחתונים וגופיות' או את 'ילדונת', אבל לא מפרגנים מספיק, ודאי לא לחומרים חדשים, ועשיתי דברים נהדרים באלבום האחרון. אבל כשאני רואה את הקהל בהופעות, את ההנאה של האנשים, אני מבין שהם רוצים את הלהיטים וזה בסדר".
