היום כולם מכירים אותה כאמא של יהונתן מרגי, אבל לפני 35 שנים, הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על תכניות כמו "הכוכב הבא", כולם דיברו על החיילת האלמונית שהרטיטה לבבות כששרה בקול נמוך ועמוק, בליווי פסנתר בלבד, את השיר "נועה" במופע המחווה לנעמי שמר. מצלמת הטלוויזיה הכללית נדדה מדי פעם לשמר, ואי אפשר היה לטעות בחיוך הנדיב שלה. "רבותיי, לחיילת המקסימה הזאת קוראים מיטל - ככה הדליפו לי מההנהלה, ותודה ליוני רכטר על העיבוד המקסים", אמרה שמר.
רכטר, שהתבקש על ידי מפיקת האירוע דליה גוטמן לעבד שני שירים לתכנית, הוא זה שהביא לשם את טרבלסי, שאיתה עבד בלהקה הצבאית. "למחרת התכנית הגעתי לבסיס כרגיל והייתי בהלם", היא אומרת. "מדור הפקות הוצף בזרי פרחים ובטלפונים של עיתונאים שביקשו לראיין אותי. חברות תקליטים רצו מייד להחתים אותי, ואחרי שבוע כבר הייתה עליי בעיתון כתבה שהכותרת שלה הייתה 'סינדרלה נולדה'".
שש שנים אחר כך, כששמר התבקשה לכתוב שיר למשדר של ערוץ 1 לציון יום השנה לרצח רבין, היא זכרה את החיילת המרגשת ההיא וביקשה ממנה לשיר את 'הו, רב חובל', שירו של המשורר האמריקני וולט ויטמן ששמר תרגמה והלחינה. טרבלסי שרה מול עיניהן הבוכיות של לאה רבין והנכדה נעה בן ארצי, וגם הרגע ההוא נחקק בתודעה הקולקטיבית. "בשביל החבר'ה הצעירים אני אמא של מרגי, ואני הכי גאה בזה כי הוא פשוט נפלא", היא אומרת, "והחבר'ה מעל גיל 40 אומרים, היא לא רק אמא של מרגי, היא זמרת בעצמה".
ההצלחה הגדולה ההיא הלחיצה את טרבלסי (53) שמוציאה עכשיו שיר חדש ויפה, "יד מושטת", שכתבו דוד מונסנגו וחן הררי, ליום השואה. "אני בן אדם שצריך שהדברים יקרו לאט, וזה היה לי מהיר מדי", היא אומרת. " זה היה חלק מאיזה שיעור חשוב שהייתי צריכה ללמוד. תמיד אמרתי ש'הו רב חובל' הוא ברכה גדולה לקריירה שלי, אבל כמו בכל דבר טוב, יש גם בזה משהו רע. הדבר הרע במירכאות הוא ש'רב חובל', עם התמונות של לאה רבין ונועה בן ארצי בוכות, תייג אותי כזמרת שירי אבל. גם לתקשורת וגם לקהל היה קשה לקבל מאז משהו חדש ממני. בעיניהם תמיד אהיה מזוהה עם השירים העצובים האלה".
עד כדי כך?
"בשנתיים אחרי הרצח, כשעשו אחרי כל פיגוע תכנית בטלוויזיה, באופן קבוע היו מתקשרים אליי לבוא לשיר, לאו דווקא את 'רב חובל', גם שירים אחרים, ואני הייתי באה. מבחינתי זה היה המעט שיכולתי לעשות. מתישהו אמרתי די להזמנות האלה, נמאס לי לרצות את כולם, אבל אני חייבת הרבה לשיר הזה. שלא יצטייר לרגע שאני מצטערת עליו. גם היום אני מקבלת כל מיני בקשות להופיע בהלוויות. הפכתי לתעשיית אבל. פעם הייתי באה כי לא נעים לי, כי זאת הייתה בקשתו האחרונה של המנוח שאהב את 'הו רב חובל', אבל לשמחתי התרחקתי מזה".
במלחמה האחרונה שרת בהלוויות ובשבעות?
"לא בהלוויות, אבל כן שרתי בכיכרות למיניהן ובכל המקומות שעשו בהן הפגנות למען שחרור החטופים. שם השתדלתי מאוד לשיר שירים שיש בהם יותר תקווה, כמו 'יש בי אהבה', 'אימג'ן' ו'הביתה'. 'רב חובל' אומר, 'אבוי לבי לבי', זה אוי אוי אוי ויש בו אבל, כאב וצער".
"להיות כוכבת זה מנוגד לגמרי לאופי שלי"
לטרבלסי, תושבת נווה מונוסון שליד יהוד, אמא ליהונתן (26) ואלעד (22), שהוציא באחרונה שיר ראשון פרי עטו, היה ברור ששניהם יבחרו בקריירה מוזיקלית. "עם יהונתן היה ברור לי מגיל שנתיים שהוא יעשה משהו שקשור לבמה", היא אומרת. "הוא תמיר שר ורקד, ותמיד היה במרכז הבמה. מגיל עשר הוא התחיל לשיר בכל רגע שהוא היה ער. אלעד היה הרבה יותר מופנם ממנו, אז לרגע לא חשבתי שיבחר בקריירה כזאת, למרות שכשהוא שר אני בקושי נושמת מרוב התרגשות. בקורונה הוא פשוט פרח וגילה את עצמו".
שני הילדים מתייעצים איתך?
"תמיד. אנחנו מתייעצים על המון דברים, ואנחנו חברים נהדרים, אבל מתוך בחירה ברורה אני לא לוקחת חלק בהחלטות המנהליות. פדי (אביו של יהונתן - י"ב) מנהל אותו. פדי קשור גם למה שקורה איתו בחו"ל, אבל שם יש לו מערך ניהולי אחר. לי שולחים שירים ואני מביעה את דעתי. יהונתן אמנם כותב שירים ביחד עם אחרים, אבל הוא המחליט הבלעדי לגבי מה שהוא שר. הוא מאוד סוליסט. כאמא היה לי חשוב שהילד שלי ישמור על צניעות ועל פרופורציות, ואני חושבת שהוא עושה את זה. אני בטוחה שהוא יצליח שם".
הוא התייעץ איתך כשנרשם ל"הכוכב הבא"?
"הוא התייעץ, אבל זה בעיקר היה רעיון של אבא שלו ושלו. אני זרמתי עם זה למרות שהוא היה אז בקושי בן17. אם זה היה תלוי בו, הוא היה הולך כבר בגיל 11 לתוכנית 'בית ספר למוסיקה', אבל אז חשבתי, ובצדק, שזה מוקדם מדי. יהונתן תמיד היה ילד נורא בוגר, סמכתי עליו שהוא יכול להתמודד עם מה שהוא עבר בתכנית, וצדקתי.
"ביום האודישן שלו בטלוויזיה היו לו 800 עוקבים באינסטגרם, ותוך שעתיים או שלוש היו לו כבר 5,000. למחרת הוא כבר לא יכול היה ללכת ברחוב. זה היה מטורף ומפחיד בהתחלה כשהמעריצים שברו את הדלתות של הוואן שלו בדרך להופעות וקרעו חולצות שלו כשראו אותו. ילדה או ילד נשכבו על הכביש לפני הוואן כדי שהוא יירד וידבר איתם. היו לי את הפחדים שלי כאמא, אבל הוא התמודד עם הטירוף הזה יפה".
עכשיו המעריצים קצת נרגעו?
"הוא כבר בן 26. כשהוא מגיע היום לארץ, הוא הולך ברחוב ומקבל את האהבה בהבנה. מצלמים אותו צילומי סטילס, ואנחנו הולכים למסעדות והכל נחמד מבחינתו".
התאכזבת שלא זכה ב"הכוכב הבא"?
"לא ממש. אולי זה היה אפילו לטובה שהוא לא זכה כי האירוויזיון באותו זמן היה פחות הסגנון שלו. ההשתתפות שלו בתכנית הייתה הזכייה האמיתית שלו".
היה לך ברור שהוא יהמר על קריירה בחו"ל?
"ברגע שהבנתי מה הכיוון המוזיקלי שלו ידעתי שבאיזשהו שלב הוא ירצה קריירה בינלאומית. מגיל מאוד מאוד צעיר הכנתי את עצמי לזה. אני מתגעגעת אליו, אבל למזלי כל חודשיים-חודשיים וחצי גג הוא מגיע לביקור, אז אני לא יכולה להתלונן. אנחנו גם מדברים הרבה בטלפון".
קשה לו לחיות לבד בלוס אנג'לס?
"הוא ממש לא לבד. יש מלא מוזיקאים ישראלים שם, חלקם חברים שלו שהיגרו איתו לשם וקיבלו ויזת אמן, ויש לו את המנהל האישי הנוסף שלו, איתי חרובי, שחי בית מעליו. הוא עטוף בהמון חברים שעושים המון מפגשים וארוחת משותפות. גם חיים סבן מאוד דואג לו והם עושים איתו לפעמים ארוחות שישי וחגים".
ויש לו גם את אנה זק.
"היא נשמה טובה והיא אוהבת אותו. הוא גם מגיע לפה והיא נוסעת אליו. לפעמים הם גם נפגשים באמצע הדרך לחופשות משותפות, והם כמובן מדברים כל יום כמה פעמים. הוא זכה בה והיא זכתה בו. הוא הוציא עכשיו אלבום מטורף בארץ, 'ציפור חיה', ושם הוא מוציא שיר כל איזה חודש".
אחרי שני השירים הראשונים טרבלסי כיכבה במחזמר "סיפור הפרברים" לצד אדם, אקי אבני ונועה תשבי, הפקה של הבימה ותיאטרון חיפה, שיחקה בין השאר בסרט "זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין והוציאה ארבעה אלבומים, שלא תמיד זכו בהצלחה לה ייחלה. "יש אנשים שבכלל לא יודעים שעשיתי את 'סיפור הפרברים'", היא אומרת. "כשיצאה ההפקה עם משי קליינשטיין בתיאטרון הקאמרי, עבור הרבה אנשים זאת הייתה ההפקה הראשונה של המחזמר בארץ".
איפה נעוצה הבעיה בקריירה שלך?
"בניהול לא נכון, גם שלי וגם של המנהלים שלי. אבל כל הקריירה שלי אני ברוך השם מופיעה כל הזמן, ובין לבין אני מגיחה עם איזה אלבום. אני המפיקה של עצמי ואני אוהבת את זה. אני די פריק קונטרול. יש לי המון מופעים עם הביוגרף ד"ר מוטי זעירא, שכתב ביוגרפיות של משוררים ומלחינים. אנחנו מופיעים כבר 17 שנים יחד. הוא מספר על הביוגרפיות של נעמי שמר ואלתרמן ובין לבין אני שרה, ואנשים מקבלים את זה באהבה.
"השאלה הראשונה שאני נשאלת כשאני פוגשת אנשים היא 'לאן נעלמת?'. אם להופיע שלוש-ארבע פעמים בשבוע זה נעלמתי, אז נעלמתי. היה לי גם מופע משירי מרסדס סוסה, שלא כל כך הצליח, אבל כל פעם שאני שרה את השירים שלה אני מרגישה את כל הנשמה שלי בחוץ".
מה קרה לאלבומים שהוצאת?
"האלבום האחרון יצא ב-2016. השקעתי בו את כל נשמתי ואת רובו כתבתי, אבל הוא בקושי הושמע ובקושי קיבל את המקום שהגיע לו. כל פעם דבר כזה נורא מתיש אותי נפשית. אם לא הייתי מופיעה ומתמלאת מאהבת הקהל אליי, יכול להיות שהייתי מוציאה יותר שירים חדשים כי זה חסר לי. מתסכל שהאלבומים לא מצליחים, כי אתה בעצם כותב את עצמך ואת נשמתך, ומשקיע בזה המון כסף. באלבום האחרון השקעתי איזה 200 אלף שקל, ואני לא מיליונרית".
לא מפריע לך שכבר פחות מזהים אותך?
"זיהו אותי תמיד, אבל אף פעם זאת לא הייתה הערצה כמו שיש היום לאמנים. אני רואה איך בנות צורחות כשהן רואות את הילד שלי. כלפיי זה יותר הערכה, וזה תמיד היה ככה. להיות כוכבת זה מנוגד לגמרי לאופי שלי. אני זוכרת שכשראיתי ב'סיפור הפרברים' את נועה תשבי ואקי אבני עם כל המעריצים סביבם, בדיוק כמו שקורה עכשיו עם יהונתן, היה לי ברור שלא נולדתי לזה. רציתי לעשות את זה בקצב שלי, ולגמרי פספסתי את המומנטום.
"היום אני גם במקום אחר בחיים שלי. פעם הייתי מסיימת את השיר ובורחת ישר מהבמה, לא יכולתי לקבל מחיאות כפיים, היה לי קשה לקבל את כל האהבה. היום אני נשארת אחרי ההופעה, ויש חיבוקים עם הקהל".
"זאת הייתה טעות להסכים להשתתף ב'דה וויס'"
את השיר החדש, "יד מושטת" שאת המילים שלו כתב דוד מונסנגו, שלח לה מלחין השיר חן הררי. "שמעתי אותו והתרגשתי, ואז קלטתי שזה גם שיר ליום השואה", היא אומרת. "הייתה בי התלבטות. אמרתי, 'עוד פעם שיר אבל? מה את עושה לעצמך?'. אבל זה שיר יפה כל כך. תמיד, כשאני בוחנת שירים שמגיעים אליי, אני שרה אותם. ככל ששרתי אותו, ככה יותר התרגשתי.
"יש משהו בשירה שלי שהאמת שלו יוצאת בשירים השקטים בצורה יותר חזקה. כשעבדתי עם דודו אלהרר הוא רצה להתוות לי דרך מאוד מסוימת של שירים שקטים וישנים, לקחת ולהחיות אותם מחדש, ואני התנגדתי. הייתי בתחילת הקריירה שלי ורציתי להוציא את השירים שלי. זה לא שאני מתחרטת על זה, אבל הוא הבין משהו במהות שפחות הבנתי אז והיום אני כן מבינה. רוב המופעים שלי הם משירי משוררים ושירים ישראלים".
ב-2014 השתתפה טרבלסי באודישנים לעונה השלישית של "דה וויס", שבו שרה את Fields Of Gold של סטינג, אבל איש מבין ארבעת השופטים לא הסתובב אליה. "לבד לא הייתי הולכת לתוכנית", היא אומרת. "פנו אליי מהתכנית ואמרו שהם מחפשים זמרים ותיקים מוכרים יחסית. הסכמתי כי חשבתי שזה טוב ליחסי ציבור ויזכיר שאני קיימת".
נעלבת מזה שאף שופט לא הסתובב?
"זה בהחלט היה מביך, אבל מילא. השופטים אמרו שאני מבושלת מדי. לא הצטערתי בחיים על שום דבר שעשיתי, גם לא על זה, אבל זאת הייתה טעות להסכים להשתתף בתכנית".
בשנים האחרונות, לצד הקריירה המוזיקלית שלה, טרבלסי מעבירה מדיטציות ומלמדת בריאת מציאות. "בקורונה היה לי ימבה זמן ללמוד את זה", היא אומרת. "התחלתי להתעמק בעולם הזה בגלל כל האתגרים הבריאותיים שעברתי, ועברתי ברוך השם שמונה אתגרים, כשחמישה מהם היו מחלות אוטואימוניות, ועוד שלושה אתגרים אורתופדיים, ומכולם הבראתי דרך התודעה.
"התחלתי ללמוד את זה דרך כל המנטורים הכי גדולים בעולם. קניתי קורסים ולמדתי. באיזשהו ניהלתי את הקורסים של 'לב אחד'. כמעט שלוש שנים ולימדתי שם. היום יש לי קהילה של כ-600 איש שאני מעבירה להם שיעורים ומדיטציות. תמיד היה בי את המקום הזה שרוצה ללמד ולהעביר ידע, וכאן זה קיבל מקום".
כשהייתה בת 33 חלתה טרבלסי בטרומבוציטופניה אימונית, מחלת דם המונעת קרישה, ובמשך חמש שנים וחצי טופלה בקורטיזון שעשה שמות בגופה. חצי שנה אחר כך חלתה במחלת העור אורטיקריה, שכללה גם היא, לצערה הרב, זריקות קורטיזון. "חטפתי את מחלת הדם אחרי הלידה של אלעד, שנולד בניתוח קיסרי", היא מספרת. "הרופאים גילו קריש דם שנשאר בשחלה. במשך כמה חודשים הגוף שלי היה מלא בסימנים כחולים. התברר בבדיקות שערכי הטסיות מאוד נמוכים, כעשירית מאלו של אדם בריא. הייתי במצב מסוכן, זה יכול היה לגרום לשטף דם במוח. גם בפעם הזאת טיפלו בי בקורטיזון. נראיתי כמו ירח. אחרי שנרפאתי חטפתי עוד סטירה - אורטיקריה (נגעים אדומים על פני האור שגורמים לגירוד - י"ב)".
המחלות סיכנו אותך?
"כן. הגעתי עם האורטיקריה לבית החולים כמעט ללא נשימה. זה גם היה יכול להיגמר במוות, אבל הגעתי מספיק מוקדם כדי לקבל אינהלציות רציניות וקורטיזון בכמויות מטורפות כדי לחזור לנשום כמו שצריך. במחלה הראשונה, אחרי שנתיים וחצי, התחלתי לדבר עם עצמי במראה ולהגיד שאני כבר לא חולה. אל תשאל אותי איך הגעתי לרעיון הזה כי אין לי שמץ של מושג. סגרתי את הדלת של החדר כדי שאף אחד לא יחשוב שיצאתי מדעתי, לא פדי ולא הילדים - חששתי שהם יגידו שהשתגעתי וישלחו אותי לאשפוז. וזה עבד".
הקורטיזון השפיע על החיצוניות שלך?
"הוספתי המון משקל. מאז היה לי מאוד קשה להוריד אותו. גם היום אני חושבת שאני איזה 25 קילו מעל מה שאני אמורה להיות. עשר שנים רצוף הייתי עם קורטיזון. כשהופעתי, נאלצתי להוריד את כל הסולמות בטון כדי שאני אוכל לשיר אותם. באיזשהו שלב אמרתי, 'מה הגוף שלי מנסה להגיד לי שאני כל הזמן עוברת ממחלה למחלה'. בתוך הדבר הספציפי הזה אמרתי שהחומציות מראה שהגוף שלי רוצה להקיא משהו, והבנתי שזה קשור לרגשות.
"הבנתי גם שבעבר פשוט לא ביטאתי את עצמי. שמרתי הכל בפנים. כשהיינו ילדות, אחותי אמרה לי פעם, 'את בונקר, את לא מספרת כלום'. היום אני אומרת את מה שאני חושבת ולא פוחדת מה יגידו עליי".
מאז גירושיה מפדי מרגי, אמן חזותי ומעצב שלו הייתה נשואה 24 שנים, טרבלסי עדיין לבד. "אני מודה שפשוט לא רציתי בזוגיות", היא אומרת. "אחרי שהתגרשנו הייתי באיזה מסע לגלות את עצמי. כשהכרתי את פדי היינו בסוף הצבא וגדלנו ביחד, זה בצילו של זו. אני חושבת שהגירושים גרמו לי להבין יותר מי אני ולאהוב את עצמי. רוב השנים הזוגיות לא ממש עניינה אותי, וכשכן רציתי הגיעו הניסיונות, אבל אני חושבת שאני עדיין לא באמת רוצה בזה".
