המשפחות המאושרות דומות זו לזו והן אולי מעוררות קנאה, אבל אלו המשפחות האומללות שאתם מתיישבים מול המסך כדי לצפות בהן - כי משפחה לא בוחרים אבל סדרות, תודה לאל, דווקא כן. בין אם באתם ממשפחה מאושרת ועל אחת כמה וכמה אם באתם ממשפחה אומללה, סבירות גבוהה ש"לא לריב", שעלתה אתמול (ראשון) בכאן 11, עומדת להיות ההתמכרות הבריאה והנוגעת ללב הבאה שלכם.
"לא לריב" - טריילר
(באדיבות כאן 11)
במרכז העלילה עומדים שלושה אחים, בני 40-50 פלוס מינוס, שמתכנסים אצל עורך הדין של אבא שלהם אחרי שהלך לעולמו רק כדי לגלות שאת הדירה, הבוננזה האמיתית של הירושה, הוא הוריש לאישה שהם לא מכירים בשם יפית לוי. כל אחד מהם ניהל מערכת יחסים טעונה אחרת עם האב המת, וכמובן שבתור אחים יש להם מערכת יחסים טעונה לא פחות זה עם זו. אל הכאוס הזה הם מביאים כל אחד את הצרות הפרטיות שלו, ועכשיו לכו תשתפו פעולה בניסיון להשיג חזרה את הדירה או להציל את יחסי ה"דם זה לא מים" שקושרים אתכם יחד, לפעמים בניגוד לרצונכם.
"לא לריב" הייתה אחת מהבקשות, התחנונים והדרישות של אב המשפחה. הוא קיווה ששני האחים והאחות יצליחו להיות שם אחד בשביל השני, אחרי שאמא שלהם מתה והוא נשאר לגדל אותם לבד, באמצעות תזונה שנשענת בעיקר על פתיתים. אנחנו מקבלים אותם בעיקר בציר הזמן בו הם כבר גדלו, אבל לא באמת הפסיקו לריב - להיפך. הם מנסים לאחד כוחות כדי לברר מי לעזאזל זאת יפית לוי ולמה היא זכתה בדירה שמגיעה להם בדין, אבל האישיות והאגואים שלהם ממשיכים להתנגש שוב ושוב. הם לא מפסיקים להתחשבן ביניהם למי מגיע כסף ממי ומי טיפל באבא לפני שהוא מת.
שי אביבי הוא יונה, האח הבכור, שכמו כל בכור אכל הכי הרבה שריטות. הוא מנסה למצוא את עצמו בעולם הרוחני הסטלני אבל הראייה שלו נשארת בגבולות הפופיק של עצמו; יעל שרוני היא טליה, האחות האמצעית, גרושה ואם חד הורית לשני מתבגרים עם בעיות כלכליות; ועפר שכטר הוא גור, שמגלם כוכב ילדים בשם "גור התמרור" ומנסה להתברג לקמפיינים וגם להעמיד צאצאים משל עצמו; לירון בן שלוש היא יפית לוי האמורה, והיא אמא שמתפרנסת מזנות.
מסביבם תוכלו למצוא את קובי פרג', אביגיל אריאלי, תומר שרון, נדב אסולין ואחרים. אביבי, שכטר ושרוני עושים עבודה נהדרת בלהביא למסך את החוזקה המובהקת ביותר של "לא לריב": מינון אפקטיבי בין רגעים דרמטיים וכואבים לקומדיה, כשלא פעם הם מגיחים בתסריט שלובים זה בזה. אביבי מצליח לגייס ניואנסים כל כך מצחיקים לדמות שלו (אולי מהיכרות קרובה עם המטרייה האנושית) וגם שרוני ושכטר לא קוטלים קנים. האנסמבל הזה מבויים בכישרון וברגישות על ידי שי קפון ("התסריטאי").
הסדרה מבוססת על מחזה בעל אותו השם שכתב גור קורן, שעלה בקאמרי, וקורן גם משחק את אב המשפחה הצעיר בהבלחות של הסדרה לציר הזמן בו האחים עדיין ילדים. קורן מצליח ללכוד בתסריט (שכתב עם ארז דריגס, "חזרות") את הדינמיקה המשפחתית הפגומה והפצועה של משפחת סלע, והיא אמנם לא אוטוביוגרפית אבל מבוססת על יחסי האחים האמיתיים של קורן. אולי זה מה שהופך אותה להדוקה ואנושית כל כך, לפחות בארבעת הפרקים שנשלחו לביקורת ובסופם כל מה שרציתי היה לצפות בארבעת הפרקים שנשארו.
וזה טוב, כי זה אומר ש"לא לריב" מצטרפת לגברדייה ראויה מאוד של סדרות ממתק שמשודרות בערוץ כאן. היא מתיישבת בטבעיות במשבצת האיכות שמזוהה עם התאגיד, לצד סדרות כמו "המפקדת", "אבירם כץ" או "שטוקהולם", שמצליחות בשנינות ובחוכמה להפוך חומר בעירה כמו יחסים משפחתיים לסדרה שמחליקה בגרון בקלילות. ולמרות שהדמויות של האחים רחוקות מלהיות קלות לצפייה – כל אחת מהן מרוכזת בעכוז של עצמה – והדינמיקה ביניהם מוכיחה (ולוחצת) שאנחנו אולי מתבגרים אבל בחברת המשפחה שלנו תמיד נישאר הילדים שהיינו, אבל הטוויסטים בעלילה והדיאלוגים המושחזים הופכים את "לא לריב" לפנינה טלוויזיונית.
זה הזמן לפרגן לכאן 11, המבוגר האחראי של היצירה הישראלית, שמצליח לבחור בפינצטה את הפרויקטים שלו ולהביא למסך שוב ושוב סדרות שהן לא רק "חשובות" מתוקף היותו ערוץ ציבורי אלא גם מקפיד להשקיע בסדרות שנצמדות בו זמנית לרף גבוה של הנאה, איכות ועומק, כשאף אחד מהם לא בא על חשבון השני. ואם יונה, טליה וגור יצליחו להתאחד בסופו של דבר, לסבול אחד את השני ולהגשים את שאיפתם לנדל"ן, לכו תדעו, אולי גם למקבץ האחים העצום שנקרא ישראלים יש איזה שהוא סיכוי.
