אהבה ופחד, פחד ואהבה. איך אפשר לנתק ביניהם? עזבו לרגע את המציאות, שגם בה הסנטימנט מדויק להפליא, ובוא נדבר על תרבות. או ספציפית: על קולנוע, מדיום שבו הקשר בין אימה ורומנטיקה הוא ותיק, מתבקש, ולעיתים קרובות אורגני לחלוטין. והנה, גם אלוהי התאריכים הבין את זה, וחיבר בסוף השבוע הנוכחי בין יום השישי ה-13 ובין ולנטיינז דיי, שמגיעים האחד אחרי השני.
ולמה שלא יתחברו? הם הולכים יד ביד, למרות שעל פניו הם נראים כמו שני קצוות מנוגדים של החוויה הרגשית. הרי האימה והרומנטיקה חולקות מאפיינים דומים: שתיהן מעוררות תגובה רגשית עזה בגוף ובנפש. שתיהן גורמות ללב לפעום מהר, לנשימה להאט או להתעצם, ומובילות למתח פנימי שמעצים את החוויה. הן גם מסוגלות לתחזק יחסי גומלין: פחד יכול להפוך לגשר שמחבר בין בני זוג או בין דמויות, ומאפשר לחוות אינטימיות בדרך קיצונית - מה שהופך אותו לפלטפורמה טבעית לרומנטיקה שמרגישה אותנטית, אינטנסיבית, ואפילו מעט מסוכנת. כמו שהיא באמת.
והאמנות השביעית תמיד הבינה את זה, כמובן. מהאגדות הגותיות של המאה ה-18 ועד לסרטי הערפדים של תחילת המאה ה-20 (ותכלס, חלק נכבד מסרטי הערפדים באשר הם, שהרי כולם שואבים מאותה באר גותית-רומנטית), מפלצות, רוחות ורוצחים הפכו לעיתים קרובות למטאפורה לרגשות אסורים, יצרים ותשוקות שהחברה לא תמיד הייתה מוכנה לקבל. במקרים אחרים, כאמור, האיומים הטבעיים והעל-טבעיים הללו על המסך הגדול סייעו לחבר בין שתי נפשות שמצאו את עצמן במצבי קיצון. הרי אין כמו לצלוח יחד ויה דולורוזה של זוועות על מנת לייסד או לחזק חיבור רגשי.
את הרעיון הזה אפשר לתרגם כמובן גם לחוויית הצפייה: זו כמעט קלישאה, אבל סרטי אימה הם בחירה מצוינת לדייט ראשון, או דייט בכלל. מעבר לסיכוי שבן/בת זוגך יקפוץ/תקפוץ לזרועותייך עם ה-Jump Scare הראשון, חוויית צפייה מבעיתה יכולה להעלות את לחץ הדם כך שמפלס האדרנלין הגבוה יתורגם גם במובנים אחרים של החוויה המשותפת. במילים אחרות: יצאתם יחד מטולטלים ונרגשים מסרט אימה אחרי דייט ראשון? מזל טוב, זמן מצוין לחוויה עתירת-אדרנלין אחרת: הנשיקה הראשונה. מואה.
בחרנו עבורכם מספר המלצות לחוויית צפייה משותפת, כזו שממזגת בין אימה ורומנטיקה ויכולה לשמש לדייט ראשון משובח. אז בואו נתחיל עם:
דרקולה (1992)
סרטו של פרנסיס פורד קופולה מעבד בנאמנות יחסית את רומן המקור האגדי של בראם סטוקר (ואף משמר במידת-מה את האופי האפיסטולרי של המקור, קרי: מסופר במכתבים שמחליפים גיבוריו) - אבל עושה זאת בראוותנות מוקצנת ואופראית, רוויית ליבידו ודם, ובעיקר, קולנועית עד לשד עצמותיה. הכול פה גדול, עשיר ומוגזם; הכול פה זועק את עצמו בקול גדול, וקשה לתאר כמה שזה כיף. מדובר בחוויה שכולה Grand Guignol – ביטוי שמגיע מהבמה הצרפתית, ומתייחס ספציפית לתיאטרון פריזאי קטן מסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 שנהג להעלות מחזות אימה קיצוניים, לשמחתו של הקהל תאב-הדם. אלא שלמרות הזוועות, ובניגוד לכל כך הרבה מהיצירות שעיבדו באופן כזה ואחר את סיפורו של הרוזן דרקולה, מה שמניע את קופולה הוא סיפור האהבה הגדול, חוצה-היבשות והזמנים, שבליבו של הסיפור.
הרוזן דרקולה, בגילומו של גארי אולדמן הנפלא, בילה את המאות האחרונות כשהוא מת-חי; יצור בלהות קשיש שמסתגר בטירה מרוחקת בטרנסילבניה, ניזון מדמם של תושבי המקום החיים בפחד. כשהפרקליט הצעיר ג'ונתן הארקר (קיאנו ריבס, הרבה פחות נפלא) מגיע לטירה על מנת להחתים אותו על חוזה נדל"ן, הרוזן מבחין בתמונה של אהובתו של הארקר, מינה (ווינונה ריידר, שהביאה את התסריט לקופולה והייתה הכוח המניע שמאחורי הפקתו) – והכל משתנה. מדוע? ובכן, מינה הנאווה זהה קופי-פייסט לאהובתו של דרקולה מלפני 400 שנה, אליזבת'ה, שפגשה גורל טראגי ובמותה הביאה לכך שדרקולה ייאבד את שפיותו, יתכחש לאלוהיו ויהפוך לאל-מת הרצחני שהוא. כעת, אונו ועלומיו של הרוזן העתיק ישובו אליו (בחסות דמו הטעים של הפרקליט הצעיר), והוא יעשה את דרכו ללונדון על מנת להתאחד שוב עם אהובתו הישנה/חדשה, ובכל מחיר.
"חציתי אוקיינוסים של זמן כדי למצוא אותך", אומר הרוזן למינה עם פגישתם – רק אחד מהרגעים הרומנטיים, הגדולים מהחיים של היצירה העשירה והכה-מהנה הזו, שמתפארת בעיצוב מוחצן ומלאכותי במפגיע, כמו גם צילום עילאי ועתיר-צלליות של מיכאל בולהאוס הגדול ("החבר'ה הטובים"), ונהנית מקאסט חלומות (תמצאו פה גם את אנתוני הופקינס, המוזיקאי טום ווייטס בתפקיד מבחיל במיוחד, ואת מיכאלה ברקו שלנו, יחד עם מוניקה בלוצ'י, כאחת מכלותיו של דרקולה). אם טרם נתתם לעצמכם את המתנה הזו – עכשיו זהו הזמן המושלם.
הכניסו את האדם הנכון (2008)
מגרסת האופרה הטראשית למיתוס הערפדים, ליצירה קטנה, אינטימית ורומנטית עד כאב שמתקלת את אותו המיתוס. Let the Right One In, מאת הבמאי השוודי תומאס אלפרדסון, עוסק באוסקר, ילד בודד בפרבר של שטוקהולם בתחילת שנות ה-80, קורבן לבריונות בבית ספרו, שמתחבר עם ילדה שנראית בת גילו אשר עברה לגור בשכנות אליו. אלא שהיא לא בדיוק בת גילו, וגם לא בדיוק ילדה אנושית. מותר לה לצאת רק בלילה, אתם מבינים, והגבר הטרוד שעמו היא מתגוררת נאלץ להרוג אנשים כדי להשיג לה דם. אבל כמו אוסקר, גם היא בודדה, ומערכת היחסים העדינה שנרקמת ביניהם היא מהמקסימות והמרגשות בתולדות הז'אנר השחוק, ובכלל. ומה בנוגע לבריונים שמציקים לאוסקר, שאלתם? ובכן, אל תדאגו. זאת אומרת, תדאגו להם. סצנה אחת העוסקת בזה ומתרחשת בבריכה, ובכן, עשויה ביד אמן של ממש.
אם חשקה נפשכם דווקא בסרט דובר-אנגלית, אתם מוזמנים לבדוק את הרימייק המוצלח למדי של הבמאי מאט ריבס מ-2010, שזכה בעברית לשם "תן לי להיכנס". אבל המקור עולה עליו. המינוריות והעדינות שלו הן נכס, כשהדמויות והסיפור הן העיקר. זהו לא סרט מסוגנן ברמה שמושכת לעצמה תשומת לב, להבדיל מ"דרקולה" המקסימליסטי של קופולה, והוא מומלץ בחום לכל מי שחשב שכבר מיצה את ז'אנר סרטי הערפדים.
צורת המים (2017)
למרות שהוא לא נחשב לאימה פר אקסלנס, סרטו עתיר-השבחים של גיירמו דל טורו מ-2017 בהחלט עונה על כמה ממאפייני הז'אנר הכלליים יותר, וכך נוסיף אותו לרשימה זו בחפץ-לב. מדובר בעצם בווריאציה אפלה על "בת הים הקטנה" – או על "היפה והחיה", או על כל אחד מאבי-הטיפוס הסיפוריים שהובילו לאלה. למעשה, אם תסירו מהסרט את האלימות והסקס (כולל סצנת התעלסות תת-מימית שתחרט במוחכם לנצח), הוא גם יכול היה לצאת את שעריה של דיסני. הופה, הנה רעיון לשיקוץ הלייב-אקשן הבא של החברה.
הסיפור לא מאוד מורכב: אלייזה (סאלי הוקינס האדירה), אישה אילמת ומופנמת, עובדת במעבדה ממשלתית סודית אי-אז בשנות ה-60. יום אחד מובא למעבדה יצור אמפיבי מוזר (שנראה באופן חשוד כמו אייב סאפיינס, אחד מגיבורי שני פרויקטים אחר של דל טורו, "הלבוי" ו"הלבוי 2: צבא הזהב", וגם מגולם בידי אותו שחקן, דאג ג'ונס). אלייזה מזהה ביצור הכלוא את הבדידות ותחושת החריגות שחשה גם היא - ואט-אט מתחיל להתפתח קשר בין השניים, קשר שבהדרגה הופך גם לרומנטי.
ראוי כמובן לציין שמדובר במעשייה למבוגרים בלבד: האלימות גראפית למדי, דל טורו לא נרתע מאימג'ים גרוטסקיים (סאגת היד המרקיבה של האנטגוניסט, בגילומו של מייקל שאנון, תבהיר לכם את זה היטב), ופלטת הצבעים החולנית האהובה על הבמאי נוכחת במלוא הדרה, כדי להקדיר את האווירה אף יותר (פה, יותר מכל, מזכירה הוויזואליה את סרטיו של הקולגה הצרפתי ז'אן פייר ז'נה). ועדיין: זהו סיפור אהבה כובש לגמרי, רומנטי ברמ"ח איבריו, שאיכשהו, למרות כל הסחל'ה שבדרך, יוציא אתכם מהאולם (המטאפורי; אנחנו יודעים שאתם בבית על הספה) עם חיוך ענקי על הפנים ואמונה מחודשת בכוחה של האהבה להתגבר על כל מכשול. ולהצמיח זימים, אם צריך.
הזבוב (1986)
הזכרנו את המילה "גרוטסקי", ולפיכך עלינו לפנות לסרט שחב חלק נכבד מתהילתו המשמעותית לאימג'ים הגרוטסקיים, המזעזעים, שרקם המאסטרו דייויד קרוננברג. יצירת המופת הזו, שהפכה איכשהו ללהיט קופתי והכניסה את ה-Body Horror למיינסטרים, עוקבת אחר המדען סת' בראנדל (ג'ף גולדבלום) שעקב טעות בניסוי שהוא עורך עם תא טלפורטציה, מתמזג עם זבוב תועה שחודר לתא. מכאן מתחילה מסכת של טרנספורמציה פיזית מזעזעת, באדיבות האפקטים והאיפור המדהימים של כריס וואלאס, חניכו של אמן האיפור והאפקטים ריק בייקר, שאף זכה בפרס האוסקר על עבודתו כאן.
איפה הרומנטיקה, תהיתם? ובכן, במקרה הזה מדובר בטרגדיה רומנטית, שכן עוד בטרם הניסוי הכושל גיבורנו מתחיל לנהל מערכת יחסים עם עיתונאית נאה, ורוניקה (ג'ינה דייויס), שמסקרת את פועלו. וכך, בעוד בראנדל מתחיל להשיל מעצמו את גופו האנושי וסממני אישיותו, נאלצת ורוניקה לצפות בעיניים כלות במושא אהבתה בעודו הופך למפלצת. זה נגמר ברגע שובר-לב לחלוטין, וכן, בדיעבד ייתכן שמקומו של הסיפור העצוב הזה לא ברשימה זו. אלא אם בא לכם לסיים את הדייט עם עיניים נפוחות ושקיות הקאה. אבל לעזאזל, איזה סרט אדיר זה.
ריאיון עם ערפד (1994)
כן, כן: עוד סרט ערפדים. מה לעשות שתת-הז'אנר הזה דומיננטי ברשימה הזו? הרי אין צורך להרחיב פה בדבר הסימבוליזם המיני שנקשר בו מקדמת דנא, התשוקות המודחקות ודימויי הפיתוי. אבל הפעם, הגענו עם טוויסט מודרני: לא סתם ארוטיקה, סימבוליזם מיני וניבים, אלא ארוטיקה, סימבוליזם מיני וניבים בגוון להט"בי סקסי בטירוף!
גם 32 שנים אחרי צאתה של דרמת הערפדים התקופתית העסיסית של ניל ג'ורדן, עיבוד לספרה באותו השם של אן רייס, היא מהווה אחלה דייט מובי. הסיפור סובב כמעט 200 שנה בחיי שלישיית ערפדים: לואי המיוסר (בראד פיט), לסטאט הנהנתן (טום קרוז) שהפך את לואי לערפד מלכתחילה, וקלאודיה (קירסטן דאנסט הצעירה וה-מ-ד-ה-י-מ-ה), שאותה דווקא לואי ההססן הפך לערפדית. השלושה יוצרים יחד מעין משפחה מעוותת, והדינמיקה המשתנה ביניהם מעניקה לסרט גוונים פסיכולוגיסטיים מרתקים, עם שאלות של אשמה, אמונה ומוסר. אבל האישיו המרכזי, לפחות עבורנו, סובב את המיניות המודחקת של לואי, בהשוואה לזו הבוטה, המוחצנת של לסטאט. האם הוא נאבק רק בגורלו הטראגי, לאחר שנהפך בעל כורחו לבן אלמוות? או שמא גם בדחפיו המיניים החבויים כלפי דמות האב/מאהב של לסטאט?
המיניות נוטפת מהיצירה הדקדנטית, העשירה והמבדרת הזו, שנהנית גם מתצוגות משחק נפלאות – פיט בסדר גמור, אבל כאמור דאנסט פשוט אדירה, וכמותה גם קרוז שמעצב דמות טורפנית ומפתה שנכנסה לקאנון ההופעות הגדולות שלו – ולקאנון דמויות הערפדים בכלל. ובעיקר: למרות מסכת הייסורים, הדיכאון וההתחבטויות המעט מתישה של לואי (200 שנה בארון, אבא'לה? צא בחוץ), זהו סרט מחרמן להפליא, ג'וסי ופתייני, ללא קשר לנטייתכם המינית.
Heart Eyes (2025)
אם במבט ראשון הסרט החמוד הזה, שלא הוקרן מסחרית בארץ וחבל שכך, נראה לכם כמו עוד סרט מעדות הסלאשר – דעו לכם שאתם טועים. אומנם מדובר בסלאשר, שלא יהיה ספק, אבל עוד לפני זה Heart Eyes הוא קומדיה רומנטית, ועצם השילוב המרענן הזה כבר הופך אותו למשהו קצת שונה בנוף.
הסיפור מתרחש כשברקע סדרת רציחות של זוגות מאוהבים, שאותם מבצע רוצח סדרתי שזכה לכינוי Heart Eyes, עיני-לב, בשל המסכה שהוא עוטה. על אלי (אוליביה הולט), שעובדת בשיווק בחברת תכשיטים, מוטל להיפגש עם הפרסומאי ג'יי (מייסון גודינג) כדי לקדם ליין חדש, לאחר שהבוסים שלה קטלו את הפיץ' הראשוני. היא פרודה טרייה עם נקודת מבט צינית על רומנטיקה, ולא מאוד מבסוטה מזה שעליה לשתף פעולה עם ג'יי. ותחילה אכן אין שם כימיה יוצאת דופן, במפגש של השניים במסעדה. אלא שאז משהו מקליק ביניהם, אבל לפני שהוא מגיע למיצוי, Heart Eyes תוקף אותם – ובמהלך הלילה המסויט ורוויי-התפניות שיעבור על השניים, הקשר הזוגי המלבלב הזה יתחזק, ויעמוד כמובן בפני כמה מבחנים מדממים במיוחד.
עם מודעות עצמית בריאה, אך כזו שקיימת מבלי להכריז על עצמה ברי"ש גלי כמו בסרטי "צעקה", Heart Eyes מצליח לשאוב את הטוב משני העולמות – סלאשרים וקומדיות רומנטיות – ולשלב ביניהם באופן אפקטיבי ומבדר. הוא עתיר הומור ולב, ובמקביל שומר על רף מרשים ויצירתי של האכזריות הגראפית הנדרשת. חובבי הקולנוע, וספציפית שני הז'אנרים שיצרו את ההיבריד הזה, ישמחו לזהות את הרפרנסים החכמים לכמה מהיצירות הזכורות שבהם, ואת האופן הנבון שבו הסרט משחק עם הקלישאות המתבקשות. בקיצור: אחלה סרט שחמק מתחת לרדאר של רבים, ויושב בול, אבל בול, על קו התפר שנתן גושפנקא לסקירה שאתם קוראים כעת. בראבו.
