זה מתחיל כמו עוד נאום מלא פאתוס של הנשיא לשעבר, ברק אובמה, שבו הוא מתענג על האידיאלים והחזון איתם נוסדה ארצות הברית לפני 250 שנה, ומסביר כי "אמריקה תמיד הייתה מדינה שמצויה בתהליך". אבל אז הוא נעמד כשמאחוריו תמונה של האבות המייסדים - ואחד מהם דומה באופן חשוד ללארי דייויד. כשאובמה מתחיל לדבר על כך ש"אנחנו לא מושלמים. אנחנו יכולים להיות רגזנים, קטנוניים, אנוכיים, זולים, וחלק מאיתנו תמיד ימצאו על מה להתלונן", האב המייסד מאחוריו מתחיל לזוז באי-נוחות, וכשאובמה ממשיך "אבל תמיד ידענו להתגבר על האנשים השליליים האלה, האנשים הכל כך לא נעימים האלה שהיו מכשול לקדמה, האנשים האומללים, הבלתי-נסבלים, וקטנוניים כבר אמרתי?" - דייויד נשבר וצועק עליו מאחור: "היי, שום דבר מזה לא היה בתסריט", משאיר לצופה להחליט האם אובמה מדבר על דייויד או על הנשיא הנוכחי של ארצות הברית.
Life, Larry and the Pursuit of Unhappiness - טריילר
(באדיבות HBO)
זו פתיחה נהדרת ומצחיקה מאוד למה שהיא - באופן מדהים כשחושבים על זה - היצירה המקורית הרצינית היחידה בטלוויזיה האמריקאית השנה שחוגגת את יום ההולדת ה-250. וכמו ההיסטוריה של המדינה שהיא מתעללת בה באהבה, "חיים, לארי והמרדף אחרי חוסר האושר" (Life, Larry and the Pursuit of Unhappiness), שעלתה בסוף השבוע ב-HBO מקס), היא מקבץ של רגעים טובים ומצחיקים מחד, ומאידך רגעים שגורמים לרצות לעשות פאסט פורוורד ולשכוח מהתקופה. זו סדרה בת שבעה פרקים של מערכונים קצרים, לפעמים לא קצרים מספיק, שיצר לארי דייויד עם ג׳ף שפר, והסלוגן שלה הוא "אלה שלא יודעים היסטוריה, נידונים לצפות בלארי דייויד חוזר עליה" - אבל סלוגן מתאים הרבה יותר הוא "אלה שלא יודעים היסטוריה, נידונים לצפות בלארי דייויד עושה 'תרגיע' להיסטוריה של ארצות הברית". זה אומר שקשה לא לצחוק, אבל זה גם אומר שאת רוב הבדיחות כבר ראינו.
דייויד, בוגר תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת מרילנד, הגיע לפרויקט עם הרבה התלהבות. רואים שהוא קצת מתגעגע לימיו הסוערים ב"סטרדיי נייט לייב" בשנות ה-80. ורואים שהיסטוריה אמריקאית, בוודאי בקונטקסט של ההווה האמריקאי, מאוד חשובה לו, אבל הוא לא מחדש כאן משהו בגישה ללעג להיסטוריה הזו. זו לא "ההיסטוריה המטורפת של העולם" של מל ברוקס, אבל זה עדיין מהנה, בעיקר משום שדייויד הוא דמות נצחית. בכל נקודת זמן בהיסטוריה - בין אם הוא מציק לאנשים ברחובות בוורלי הילס במאה ה-21, או מתווכח עם תומאס ג׳פרסון לפני 250 שנה - הדמות שלו רלוונטית ומצחיקה.
מתוך Life, Larry and the Pursuit of Unhappiness
(צילום: באדיבות HBO)
הפורמט של 30 דקות מאפשר שלושה-ארבעה מערכונים בכל פרק, עם שפע הופעות אורח - מג׳רי סיינפלד ועד ג׳ון האם. דייויד פשוט עובר בתחנות שונות בהיסטוריה של ארצות הברית והופך את כל האנשים שבנו את אמריקה ל"לארי דייויד": הוא חייל פחדן במלחמת העולם הראשונה; הוא אלכסנדר גרהם בל, שאחרי 20 שניות בשיחה ראשונה שלו מתחרט כי המציא את הטלפון; הוא האח השלישי והפתטי של האחים רייט; הוא מטריד נשים בטיימס סקוור ביום סיום מלחמת העולם השנייה, ולמרות שהסדרה רחוקה מלהוות סאטירה עכשווית בוטה, היא כן עושה את זה בשקט. הקריינות של סמואל ג'קסון לפני כל מערכון מספיקה כדי להכניס לאווירה של יציאה להפגנה, וגזענות, אנטישמיות ושנאת נשים נמצאות ברוב המערכונים. פה ושם יש אפילו פרשנות אקטואלית, שהמפיק הראשי, ברק אובמה, אולי שמח לאשר ואולי לא.
בסופו של דבר, "חיים, לארי והמרדף אחר חוסר האושר" - שיש לה ערכי הפקה גבוהים ורואים שהושקע בה הרבה כסף - היא מחווה חביבה לארצות הברית של אמריקה בשנתה ה-250, גם אם שמענו את רוב הבדיחות בתפאורות אחרות בעבר. יש לה עדיין מסר קוהרנטי של חיבה מלווה בנדנוד ראש מצד לצד למדינה נהדרת ומגוחכת, שכל מסלול ההיסטוריה שלה היה יכול להשתנות אם רק היו נותנים ללארי דייויד לשבת ליד רוזה פארקס ולגרום לה להחליט שעדיף לחזור לחלק האחורי של האוטובוס.
