בנובמבר האחרון צצו חדשות מתפרצות מן העבר, ובהן דיווח מסעיר על כך שלאדולף היטלר היה מיקרו-פין - תופעה פיזיולוגית מהעולם האמיתי, שעל פי הפרשנות המדומיינת שלנו היום השפיעה בוודאי על תסביכי הנחיתות שלו שאולי הניעו את האסון הנורא ביותר שידעה האנושות. פרסום המחקר המפוקפק זכה לתהודה עולמית שמעידה יותר על פסיכולוגיית ההמונים מאשר על אנליזה מהימנה של נפש הצורר, שאין לנו דרך להעריך את מידות אבר מינו, וכיצד אלו השפיעו על מידותיו המוסריות. עם זאת, אי אפשר להתכחש לחוויה הגברית הקושרת בין ממדי איבר המין למבנה האישיות והביטחון העצמי. הסרט התיעודי החושפני Manhood ("גבריות", בתרגום חופשי) עוסק בגברים בעלי פין קצר שבוחרים לעבור הליך קוסמטי להארכתו, ומלווה כמה מהם מקרוב - אפילו קרוב מאוד - כשהם מתמודדים עם דעות קדומות ותחושות אשם.
"אני חושב שגברים נמצאים היום תחת לחץ אדיר. יש כל כך הרבה מסרים סביבנו לגבי מה זה אומר להיות גבר", אומר ל-ynet יוצר הסרט, הקולנוען והעיתונאי האמריקני דניאל לומברוסו, בן לאב ישראלי, בריאיון לרגל הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל SXSW שבעיר אוסטין שבטקסס. "פורנוגרפיה יוצרת ציפיות לגמרי לא-מציאותיות לגבי איך פין 'נורמלי' אמור להיראות. ואז מגיעות גם הרשתות החברתיות וכל תרבות המנוספרה (תרבות רשת ממוקדת גבריות, כתגובת נגד לפמיניזם, א"ב). כשאני פותח את הטלפון שלי וגולל, הדבר הראשון שאני רואה זה מלחמה, אחר כך תמונת פיתוי, ואחר כך גבר בחדר כושר. מעולם לא חיינו בעולם שבו אנחנו מוצפים כל כך בהשוואות. כשאבא שלי גדל בחיפה בשנת 1951, הוא סיפר שהיה ילד אחד ברחוב שהיה לו מגזין 'פלייבוי' והם היו מעבירים אותו ביניהם, ואילו היום הכול נמצא בקצות האצבעות שלנו: אפליקציות היכרויות, פודקאסטים, פורנו".
מתוך Manhood
(צילום: יחסי ציבור)
לצד הרשתות, הקדמה הטכנולוגית העכשווית מציעה גם פתרונות חדשניים מתחום הרפואה הפלסטית, ולומברוסו מאמץ את נקודת המבט הטיפולית כדי לבחון לעומק את ההיבטים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים, האישיים והחברתיים, מעבר לעניין הפיזיולוגי. הסרט סוקר את פעילותו של היזם והמטפל ביל מור, שייסד רשת מרפאות להארכת איברי מין זכריים, ובו הוא מיישם פיתוח ייחודי שהמציא למיצוק הפין הנתמך ונמתח בשרוול ששומר על צורתו ומיקומו. בניגוד לליקוי המיקרו-פין המשוער של היטלר, הבעיה של הגברים בסרט נובעת מ-ממדים ולא מתקלות תפקודיות. כך או כך, מה שנתפס כפגם באיבר המין בא לידי ביטוי בתסביכי נחיתות יותר מאשר כשל גופני. הגילוי המפתיע נובע דווקא מהפציינטים שבאים בהמוניהם לקבל טיפול עבור מה שנתפס בעיניהם - ולעיתים בעיני בנות או בני הזוג שלהם - כבעיה. לומברוסו מספר כי המטופלים מגיעים מכל השכבות והמגזרים החברתיים, וחלקם כאמור אף הסכימו להיחשף מתחת לחגורה ומעליה מול המצלמה שלו.
לדבריו, הרקע העיתונאי שלו כמפיק כתבות ותכני דוקו עבור ה"אטלנטיק" וה"ניו יורק מגזין", הכשיר אותו לתחקיר וליצירה של Manhood, סרטו הארוך הראשון. "כמספר-סיפורים שמאמין בגישה של סבלנות, הייתי יושב שעות בחדר ההמתנה של המרפאה של ביל, ופוגש את האנשים הכי לא צפויים שאפשר לדמיין", משחזר לומברוסו, שנכלל לפני שלוש שנים ברשימת "30 מתחת ל-30" היוקרתית של מגזין "פורבס" בתחום המדיה. "חלקם בכלל לא נכנסו לסרט: כומר של מגה-כנסייה, סוכן משמר גבול, מתמודד עם סרטן במוח, אב לחמישה ילדים, כוכב פורנו גיי, ועוד רבים אחרים. מה שהדהים אותי היה מגוון התגובות. נוצרה שם תחושה של קשר אמיתי. רוב הגברים האלה מחזיקים בתוכם כל כך הרבה, שכשמישהו מוכן פשוט להקשיב להם זה הרגיש עבורם דבר חדש".
5 צפייה בגלריה
"פגשתי במרפאה את האנשים הכי לא צפויים - מכומר של מגה-כנסייה, דרך מתמודד עם סרטן במוח, ועד כוכב פורנו גיי". דניאל לומברוסו
(צילום: יחסי ציבור)
איך הצלחת לגרום להם להיחשף ככה, ואפילו לצלם את איבר מינם שמחולל בושה וחוסר ביטחון עבורם?
"הייתי מאוד ברור עם משתתפי הסרט שלי: זאת לא פרסומת - לא לקליניקה של ביל, ולא להגדלת פין. זאת דרך לנהל שיחה תרבותית רחבה יותר על דיסמורפיה של דימוי גוף. זה אולי מפתיע אנשים בהתחלה, אבל אז הם מבינים: יש כאן בחור מניו יורק שטס לשם על חשבון החסכונות שלו. פשוט ישבתי שם והקשבתי, ניהלתי איתם שיחות מאוד ישירות. אמרתי להם, 'אתם תהיו עירומים. המשפחה שלכם עלולה לראות את זה. במקרה הטוב זה יגיע לפסטיבלי קולנוע, ובמקרה הטוב יותר אולי גם לשירותי סטרימינג'. חלק אמרו כן מיד. לדייוויד סמית', כוכב הפורנו, זה לקח שנתיים. בהתחלה הסכמנו להסתיר את הפנים שלו באמצעות טכנולוגיה של החלפת פנים, כי הוא היה מלא-בושה, וזה אחד הנושאים המרכזיים של הסרט, אבל לקראת הסוף הוא היה כל כך נרגש - שהסכים להופיע בסרט כפי שהוא. היו גם כאלה שביקשו להצטלם רק מהאף ומטה. אחרים ביקשו לטשטש את הפנים".
"לא אתפלא אם בעוד עשור מישהו יגיד באגביות בחתונה, 'כן, הגדלתי קצת את העובי'"
הבושה היא כאמור מרכיב מהותי בהתמודדות של הגברים ביחס לאיבר המין, שאולי מתפקד היטב אך מסמן אותם כפחות גבריים או מלאי-און. "הסיפור הגדול הוא 'מה גבר אמור להיות?' - גדול, חזק, קשוח. אבל אנחנו בעידן שבו ההזדמנויות מצטמצמות. אני עובד כמו חמור ועדיין לא הייתי יכול להרשות לעצמי לקנות בית או דירה. פחות ופחות אנשים עובדים בעבודות פיזיות, ויותר עובדים בעבודות שירות משעממות. אני חושב שגברים מרגישים מסורסים ומבולבלים, ואז הם מתחילים לראות בפין שלהם את הבעיה. הסרט מאוד פתוח, אני לא שופט, אבל יש בו שורה אחת של רופא שאומר: 'אני יכול למלא את הפין שלך בחומר מילוי, אבל אני לא יכול למלא את החור בלב שלך'. בעיניי זו בעצם התזה של הסרט".
5 צפייה בגלריה
"גברים מרגישים מסורסים ומבולבלים, ואז הם מתחילים לראות בפין שלהם את הבעיה". מתוך Manhood
(צילום: יחסי ציבור)
פין קטן-ממדים הוא פגם גופני בעיני הגברים, אבל יש פה מלכוד כיוון שניתוחים פלסטיים באופן כללי נתפסים בעיני החברה כעניין לנשים. גם מהבחינה הזאת, הדוקו פועל לנרמול ההליכים הקוסמטיים כאופציה לגיטימית לחלוטין גם לגברים, למרות כל הדעות הקדומות, והחששות הטבעיים (ולא פעם מוצדקים, כפי שמודגם במקרה של רופא שרלטן ממיאמי שהטיפול שלו גורם לעיוותים בלתי הפיכים באיבר המין). "נשים מתמודדות עם לחץ חברתי סביב המראה שלהן מאז שקיימת תקשורת המונים. טלוויזיה, מגזינים וכל זה. הן כבר עשרות שנים חוות את הלחצים האלה ומתמודדות איתם, כך שרובן מבינות היטב את הדינמיקה הזו. מה שהיה מעניין כאן הוא שהגברים נתקלים בלחצים האלה בפעם הראשונה", מתאר לומברוסו וטוען שמתוך כלל המטופלים, 30 אחוז מזדהים כגברים קווירים, ודווקא להם היה יותר קל לאמץ את הטיפול כאפשרות סבירה.
"לגברים הקווירים הייתה בדרך כלל שפה מפותחת יותר שאפשרה לדבר על הגוף והזהות שלהם, כי הם כבר התמודדו עם השאלות האלה מגיל צעיר. אפשר לראות את זה אצל דייויד - בהתחלה הוא עובר הליך כושל בגיל 20, אולם לקראת סוף הסרט שמתרחש כמה שנים לאחר מכן, הוא כבר מבין את עצמו הרבה יותר. לעומת זאת, אצל רבים מהגברים הסטרייטים זו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שהם מדברים על איך שהם מרגישים בנוגע לגוף שלהם, וגם על מערכות היחסים שלהם. פשוט לא הייתה להם שפה לזה. אחד הגברים בסרט, רובן, אומר שהוא עושה את זה בשביל בת הזוג שלו ומשקיע בכך אלפי דולרים, אבל בת הזוג אומרת שעל אף שאינה מתנגדת, היא הייתה מעדיפה שישקיע את הכסף במשכנתא. ראיתי את זה שוב ושוב. עבור רבים מהם זו הייתה טריטוריה חדשה לגמרי. ולכן הקליניקה הפכה למעין מרחב מוזר שבו סוף-סוף מישהו שאל אותם שאלות שאף אחד לא שאל קודם. אני מקווה שנלמד לדבר על הדברים האלה יותר בפתיחות".
5 צפייה בגלריה
"הקליניקה הפכה למעין מרחב מוזר שבו סוף-סוף מישהו שאל אותם שאלות שאף אחד לא שאל קודם". מתוך Manhood
(צילום: יחסי ציבור)
יש גישה שאומרת שבני אדם צריכים להשלים עם עצמם מבחינה נפשית, ולקבל את עצמם גם מבחינה גופנית במקום לעשות ניתוחים פלסטיים שישנו אותם. מה עמדתך?
"אני חושב שזה בסדר לבצע שינויים בגוף. אני מכיר הרבה אנשים בישראל שטסים לטורקיה להשתלת שיער. הבעיה היא שזה לא באמת הפתרון. מחקרים מראים שניתוחים פלסטיים יכולים לתת דחיפה זמנית לביטחון העצמי, אבל אחרי כמה חודשים מופיע משהו חדש שאתה רוצה לתקן. זה נהיה אינסופי. זאת התמכרות. כמו הימורים: מנצחים סיבוב אחד, ואז חוזרים לשחק. הגדלת פין היא דוגמה מעניינת, כי זה הליך שאפשר לחזור עליו שוב ושוב. בהתחלה חלק אמרו שהם רוצים רק חצי אינץ' של עובי. אחר כך זה נהיה אינץ', ואחר כך יותר. בסוף זה נראה כמעט כמו פחית מרק. הסרט עוסק הרבה בתפיסה ובפרספקטיבה. מישהו חושב שחצי אינץ' יציל את הנישואים שלו, אבל חצי שנה אחר כך צצה בעיה אחרת, וברור שהתוספת לא פתרה אותה. אז ההליך הופך לסוג של השלכה. אנחנו מנסים לפגוש את הגברים במקום שבו הם נמצאים, מתוך אמפתיה, אבל זה לא באמת הפתרון".
5 צפייה בגלריה
"בהתחלה חלק אמרו שהם רוצים רק חצי אינץ' של עובי. אחר כך זה נהיה אינץ', ואז יותר. בסוף זה נראה כמעט כמו פחית מרק". מתוך Manhood
(צילום: יחסי ציבור)
מה לדעתך צופן העתיד של ענף הניתוחים הפלסטיים להגדלת פין?
"התחום הזה מתפוצץ בפופולריות שלו, ואני לא אומר את זה כי אני תומך בזה. כשאני התחלתי את הפרויקט היו לביל כמה קליניקות בטקסס. היום הן כמעט בכל עיר גדולה. ויש לו גם הרבה מתחרים. חוסר ביטחון הוא עסק כלכלי מצליח. בארצות הברית הזרקות כמו בוטוקס וחומרי מילוי הן דרך קלה לרופאים להרוויח כסף. זאת תעשיית מזומן. גברים מגיעים לשם, לעיתים מלאים בחוסר ביטחון, ומשלמים אלפי דולרים. אני חושב שהמגמה הזאת רק תלך ותיגבר, כי אנחנו חיים בחברה שבה אנשים מרגישים יותר ויותר מנותקים ונואשים בגלל הרשתות החברתיות והפורנו. במובן מסוים, הסרט הרגיש כמו סרט על המצאת שתלי החזה לפני 40 שנה, לפני שזה הפך לדבר נורמלי לגמרי. הגדלת פין כנראה לעולם לא תהיה כל כך מיינסטרימית כי זה יותר טאבו. אבל לא אתפלא אם בעוד עשור מישהו יגיד באגביות בחתונה, 'כן, הגדלתי קצת את העובי'".
"כשאני מרגיש בודד, יותר נוח לי להיכנס למסעדה פלסטינית בניו יורק מלמסעדה של לבנים נוצרים בטקסס"
בחירת הנושא של גברים והחוויה הגברית בעידן הנוכחי אינה דבר של מה בכך בקולנוע האמריקני העכשווי, ובעיקר זה התיעודי, שנשלט על ידי נשים שעושות סרטים על נשים. אולם לומברוסו מבהיר שמאז ומתמיד חיפש נושאים שאינם חלק מהמכנה המשותף המקובל בחברה, וניסה לבחון אותם מנקודות מבט שונות ואף להביע אמפתיה עם הדמויות בסרטיו. כך למשל ב"רעש לבן" (2020), שצילם הבמאי מתוך מעוזי ארגוני העליונות הלבנה (שחבריהם אינם סובלים בהכרח מתסביכי נחיתות בנוגע לאיברי מינם, למרות שרבים מהם מזדהים עם היטלר). "הסרט ההוא היה שנוי במחלוקת כי נתתי פנים אנושיות לאנשים שרוב האנשים מניחים שהם פשוט נבלים מהאגדות", הוא משחזר, "באופן אישי, אני מוצא יצירות דוקו דו-מימדיות, שמונעות רק מאג'נדה של צדק חברתי, מאוד מעייפות. העולם הרבה יותר מורכב, ואם גברים נמצאים במשבר במדינה הזאת, לא באמת אכפת לי אם אני מסכים איתם או לא. אני רוצה להיות שם, לתעד, ולשתף את זה עם העולם. זאת הייתה המשימה שלי כשעשיתי את הסרט".
הדברים נהיים אף יותר מורכבים באקלים הפוליטי הנוכחי בהתחשב בשורשיו הישראלים של לומברוסו, שאביו כאמור גדל בחיפה, ושמבטא את חיבתו למדינה שבה ביקר כמעט כל שנה. "סבא וסבתא שלי גדלו על הר הכרמל, והיינו נוסעים לבקר אותם בכל שנה. בעצם כל הקיצים שלי כילד עברו שם", הוא נזכר וחושף שהיה אמור להגיע ארצה כדי ללמד בבית הספר סם שפיגל בירושלים, אולם אז הגיע 7 באוקטובר וסיכל את התוכניות. "יום אחד הייתי מאוד רוצה לבוא לעבוד שם וללמד".
איך אתה מתמודד באמת עם המשבר במזרח התיכון מעבר לים, במיוחד על רקע הזיקה שלך לישראל?
"סבתא שלי ברחה מנירנברג בגרמניה, וסבא שלי היה באצ"ל ונלחם ב-1948. בני הדודים שלי ממרוקו ויש לי גם בן דוד מאתיופיה. אני מרגיש מאוד מחובר. יש לי הרבה אהבה לישראלים, לפלסטינים, ללבנונים, לפרסים. כשאני בניו יורק ומרגיש קצת בודד, אני מרגיש הרבה יותר בנוח להיכנס למסעדה פלסטינית או פרסית מאשר לאיזה מקום של לבנים נוצרים בטקסס. הם בעצם בני דודים שלנו. בני הדודים המרוקאים שלי מדברים ערבית, וזאת התרבות שגדלתי סביבה. אז אני פשוט מקווה שתימצא דרך, בלי להפוך הכול לפוליטי, להגיע לפתרון מהר יותר".
