העיתונאי, התסריטאי, הפובליציסט והסאטיריקן ב. מיכאל הלך לעולמו אתמול (רביעי) והוא בן 77.
"זאת אבדה גדולה. ב. מיכאל היה בחמישייה הפותחת של ענקי הבידור. יצאנו קבוע 52 שנים. חוץ מאשתו אני האיש שהוא בילה איתו הכי הרבה זמן ", ספד לו חברו ושותפו ליצירה לאורך השנים אפרים סידון בשיחה עם ynet. "כתבנו ב'פי האתון' וב'זו ארץ זו'. ב. מיכאל בא מבית דתי מאוד מתון בתל אביב. הרבה מראשי גוש אמונים היו איתו בכיתה, והוא לא אהב אותם. למרות שהיה דתי בשנים האחרונות, הוא הלך בלי כיפה כדי שלא יזהו אותו כ'איש של משפחת פשע או משפחת ישע' כדבריו.
"כשהוא הגיע לירושלים ולמד משפטים, הוא קרא לעצמו ב. מיכאל כדי שאבא שלו, הימני בדעותיו, לא יזהה אותו בכתיבה שלו. אני חושב שהוא אחד האנשים שתרמו הכי הרבה לתרבות הישראלית, לסאטירה ולעיתונות. הוא היה איש מצחיק בצורה בלתי-רגילה תחת הכסות הרצינית שלו. עבורי ועבור הרבה אנשים זאת אבדה גדולה. הוא איש נאמן לעקרונות שלו, גם כשהם לא היו מקובלים על רוב הציבור הוא המשיך לכתוב. הטור האחרון שלו התפרסם ביום שלישי האחרון ואלו דברים שלא נעים לקרוא, אבל זה טור חזק וחריף כהרגלו".
"הכרתי את ב. מיכאל מהקבוצה הצעירה שמוטי קירשנבאום הביא לכתוב את 'ניקוי ראש'. הם היו אנשים מאוד מוכשרים. כמובן שב. מיכאל ואפרים סידון היו הבולטים", משתפת רבקה מיכאלי. "הוא היה חריף מאוד במערכונים שלו. המשכתי לעבוד איתו בתכנית היחיד שלי 'שעות נוספות' וגם ב'יורדים על השבוע'. היה לו מטען תרבותי יהודי עצום, שאותו קנה מהבית והומור מושחז, קפדן. הוא לא נידב בקלות את הדברים שכתב. הוא שקל וחשב למי לתת אותם. הוא ידע שהוא צריך לקבל תמורה עבורם, והיה חשוב לו לדעת איך כל מילה שהוא כתב מבוצעת.
"הוא היה מגיע לתל אביב רק בימי רביעי. אף פעם לא היה לי את מספר הטלפון שלו, רק את כתובת המייל. רק באמצעותה קבענו פגישה. ככה הוא שמר על עצמו. הוא הגיע לשבעה של ראובן בעלי ואמר לי, 'אני באתי רק כדי לוודא איפה את מחביאה את הביצים שלך'. הוא הלך לישון ולא התעורר. מוות מומלץ, אבל לא בגיל הזה. עבורנו זה הפסד ענק".
טוביה צפיר שיתף בשיחה כי "המוות של ב. מיכאל הוא שוק בשבילי כי תמיד התייחסתי אליו כילד למרות שמפרידות בינינו רק שנתיים. היינו חבורה שיצרנו יחד בשנות השבעים. הכרתי אותו עוד קודם. ב. כתב ליעקב אגמון ב-1972 את הסאטירה, 'איך אנחנו נראים', שביימה עדנה שביט, ולצידי היו שמעון לב ארי וחנה רוט. רבקה'לה, דובי ואני אמרנו שיחד עם עליזה רוזן נשארנו בפיינל פור, כל השאר נפלו לפנינו - שבתי קונקרטי, ספי ריבלין, אהרון אלמוג, שמעון לב ארי ומוטי קירשנבאום. אבל הוא מת כצדיק. לקח אקמול והלך לישון.
"הוא היה מחבורת הכותבים הנועזת של 'ניקוי ראש' שהיו בה גם אפרים סידון, חנוך מרמרי וקובי ניב. הוא היה החריף, ביותר החד ביותר והבוטה ביותר, ומעבר לזה היה לו הומור מבריק. הוא זיהה את נקודות התורפה והעצים אותן. הוא ידע לעשות סאטירה עד הסוף. מי שהיה צריך לרסן אותו זה מוטי שהתחשב בכל מיני נסיבות... הוא בלי שום ספק הלך יד ביד עם מוטי לאורך כל הדרך עד מותו של מוטי, שהיה סוג של אב רוחני ואב גדול".
גם קובי ניב שהיה חברם בחבורת זוארץ נפרד ממנו ברשתות: "בשנת 71 אולי זה היה. הצעתי לעורך עיתון הסטודנטים הירושלמי אברהם גל לערוך מדור סאטירי בעיתון. אברהם הסכים וחיפשתי כותבים. את פרויקה (אפרים סידון) דומני שכבר הכרתי קודם לכן, ואז אברהם, שלמד כמובן משפטים, אמר לי, 'יש אצלנו מישהו, דתי, אבל בסדר'. וככה הכרתי את מיכאל בריזון, שהסכים לכתוב במדור תחת שם העט ב. מיכאל, כדי שהוריו הדוסים לא יידעו שיצא להם בן עוכר ישראל. והשם נשאר.
"הפכנו לחברי נפש, גרנו יחד באותה דירה שכורה, עשינו יחד את 'זוארץ' ואת 'ניקוי ראש', נסענו ביחד למסע בן כמה חודשים בארצות הברית ובצפון אירופה, אבל בהמשך הדרך נפרדנו דרכינו, ועכשיו, אתמול בלילה, הוא מת. וכמו שכתב כבר המשורר נתן יונתן, גם אני חש שאלו הם 'הנעורים שבאו פתע אל סופם'".
"ב. מיכאל היה איש מוכשר כל כך, כתב נפלא, חד, חריף, בוטה לפעמים, אך גם מלא הומור. כמה חבל שנפרד מאתנו פתאום", ספדו לו נחמן שי ברשתות החברתיות. "באמת 'רואים את הסוף'...זה נורא", נפרדה ממנו מיקי גוריון "לפתע הלך לעולמו והשאיר אותנו יתומים".
מיכאל נולד בשם מיכאל בריזון בתל אביב ב-1947, למשפחה דתית אמידה והתחנך בבית ספר צייטלין. בירושלים של שנות ה-70 הוא יצטרף אל מי שכונו חבורת סחב"ק (על שם חבריה אפרים סידון, חנוך מרמרי, ב. מיכאל וקובי ניב). הם הכירו בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית "פי האתון", והחיבור ביניהם היה מופרע, מצחיק ובעיקר לא דופק חשבון.
בהמשך יזהה את הפוטנציאל שלהם העורך המיתולוגי אורי אבנרי, וייבא אותם ל"העולם הזה", שם יצרו גם את "ZOO ארץ ZOO?". משם החבורה חברה גם למוטי קירשנבאום ליצירת תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש". פרט לכך, ב. מיכאל גם כתב יחד עם סידון סדרות נוספות, בהן "קרובים קרובים" וגם ל"זהו זה".
ב-2010 שב לשתף פעולה עם סידון וקירשנבאום במסגרת ההצגה "נפגעי חרדה" בהבימה, איחוד נוסף נרשם ב-2015 עם המופע הסאטירי "רואים ת'סוף". באותה שנה העלה גם בתיאטרון החאן בירושלים מחזה סאטירי בשם "המתחזקים" - הצגת יחיד ביכובו של יהויכין פרידלנדר.
מלבד עבודתו כתסריטאי מיכאל היה כותב טורים במשך 15 שנה עבור "ידיעות אחרונות" ובמשך שנים ארוכות גם עבור עיתון "הארץ", טורו האחרון התפרסם יומיים לפני שהלך לעולמו. מיכאל היה מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית ובטוריו ביקר לא פעם את התנהלות ממשלת ישראל, את הימין ואת ההתנחלויות - דבר שהוביל ללא מעט ביקורות כלפיו.
לצד עבודתו העיתונאית כפובליציסט מושחז, סטיריקן מוכשר ותסריטאי ומחזאי מוערך, היה ב. מיכאל דמות מאוד מוכרת בקרב קהל חובבי הרכב בישראל. בתחילה כתב טורים ובחן כלי רכב בארץ ובחו"ל עבור מגזין הרכב "אוטו", בהמשך עשה זאת במסגרת עבודתו בכלי התקשורת השונים. החל ב"ידיעות אחרונות" דרך "גלובס" וכלה ב"הארץ", כל זאת בסגנון הייחודי לו.
