בדומה לוויסקי ולג'אז, גם רוק מתקדם הוא עניין של טעם נרכש. בימים שבהם שיר פופ ממוצע נמשך בקושי שלוש דקות, ואין טעם אפילו להתחיל לחפש בו הרמוניות או מלודיות מורכבות, האזנה לאלבומי רוק מתקדם בני 50 וקצת המציעים יצירות הנפרסות לאורך צד שלם של תקליט ויניל, נדמית כפעולה מתקופת האבן.
אבל הז'אנר הזה שנולד בבריטניה במפנה העשורים שבין הסיקסטיז לסבנטיז, והתפתח משם בעיקר מזרחה - להולנד, לאיטליה, לגרמניה, לצרפת, וגם קצת לישראל, עדיין חי. כלומר הוא מת לגמרי. אבל מאזינים, ותיקים וחדשים, ממשיכים לגלות את האלבומים החשובים שתחמו את גבולות הז'אנר ולנהל סביבם ויכוחים ערים ברשת, בעיקר כשהאלבומים האלו יוצאים במהדורות חדשות ומורחבות – בין אם פיזיות ויקרות לחנויות התקליטים, ובין אם דיגיטליות וזולות לשירותי הסטרימינג.
עכשיו מגיע עוד אלבום מיתולוגי כזה שצפוי להצית מחדש את הדיון סביבו: Tales from Topographic Oceans של יס, שיצא במקור ב-1973, וזוכה כעת למהדורה חדשה ומרובת בונוסים. האלבום הכפול שהיה מוגזם ושנוי במחלוקת גם במקור (מיד ההסבר המלא), נפרש במהדורה החדשה על פני לא פחות מ-12 דיסקים המציעים שלושה מיקסים חדשים לאלבום (על שניים מהם אחראי סטיבן ווילסון), לצד גרסאות אלטרנטיביות לכמה מהרצועות שהופיעו באלבום הכפול, בתוספת שתי הופעות של הלהקה מהשנים 1973-1974.
כך שהיצירה האפית והמגלומנית של יס שנמשכה במקור כ-81 דקות ארוכות מאוד והורכבה מארבע תתי-יצירות שכל אחת מהן מילאה צד אחד של תקליט ויניל, תדרוש כעת מהמאזין כמעט יום עבודה מלא. אבל המהדורה החדשה והמנופחת צפויה לעשות דבר נוסף – היא עומדת להציף מחדש את השאלה כיצד נכון להתייחס ל-Tales from Topographic Oceans. האם מדובר בפסגה מוזיקלית של להקה שהורכבה מנגני-על, שעומדת בכבוד במבחן האזנה חוזר ממרחק הזמן, או שמה זהו לא יותר ממופע אגו יומרני שנולד מחטא הגאווה? באופן מעט מוזר, נדמה שהתשובה ההוגנת לשאלה הזו היא גם וגם.
אחד הרגעים הגדולים בדברי ימי הפרוג
יס של 1973, או לפחות זו שלפני שליחת עותקי הוויניל המוכנים של Tales from Topographic Oceans לחנויות התקליטים בדצמבר 1973, הייתה להקה פרוג אדירה שהגיעה לפסגה. שנה קודם לכן, כשהיא הוציאה את Close to the Edge התקבלה התשובה לשאלה מהו אלבום הפרוג החשוב והטוב ביותר שהופיע ב-1972. האלבום היפהפה הזה, הנחשב עד היום לאחד מהגדולים בדברי ימי הפרוג, לא צנח משום מקום. שנה לפניו השלימה החמישייה הבריטית אלבום שלא נפל ממנו - Fragile. גם באלבום שקדם ל-Fragile, הכוונה כמובן ל-The Yes Album שגם הוא יצא ב-1971 הפורייה, כבר אפשר היה להתפעל מיכולות הנגינה המרשימות של הגיטריסט סטיב האו, המתופף ביל ברופורד, הבסיסט כריס סקווייר, והסולן וכותב הטקסטים ג'ון אנדרסון, וגם מאלו של הקלידן טוני קיי.
קיי עזב רגע לפני שיס הגיעה לשיאה, וכניסתו להרכב של המחליף שלו, אשף הקלידים ריק וייקמן באלבום Fragile, הרחיבה והאדירה את הצליל של הלהקה בזכות שליטתו האבסולוטית במלוטרון, במיני מוג ובשאר כלי מקלדת. הבלונדיני ארוך השיער ההוא (שניגן קודם לכן בין היתר גם ב-Life On Mars וב-Space Oddity של דייויד בואי) הדגים כיצד אדם אחד המוקף במגדלים של כלי נגינה יכול לתפקד כמו תזמורת סימפונית. וזה היה מוגזם ומפעים כמעט באותה המידה. בדיוק כמו הגלימה שווייקמן נהג ללבוש בהופעות של הלהקה.
בדומה להרכבי פרוג גדולים אחרים כמו ג'נסיס, קינג קרימזון ופינק פלויד, גם ליס היו יצירות שתפסו צד שלם של תקליט ויניל עוד לפני Tales from Topographic Oceans. למשל "שיר" הנושא של האלבום, Close to the Edge, שהורכב מארבעה חלקים בדומה למבנה של יצירה סימפונית, ולדברי הסולן אנדרסון הוא נכתב בהשראת הספר "סידהרתא" של הרמן הסה. תחנות הרדיו שלא יכלו לנגן יצירה שנמשכת קצת יותר מ-18 דקות, החליטו לחתוך אותה לפרקים קצרים באורך של שלוש עד חמש דקות כל אחד, שנתפסו כמעט יותר קלים לעיכול.
האזנה ביתית נותרה עד היום דרך המלך להתייחדות עם אלבומי פרוג המצריכים תשומת לב לניואנסים מוזיקליים. במקרה של Close to the Edge, הפעולה הזו השתלמה כפליים, שכן ברגע שבו נאלצת לקום מהכורסה ולגשת אל הפטיפון כדי להחליף צד בתקליט, גילית שם את And You and I, שהיה ונותר אחד מהשיאים של יס, שאותו כתבו כל חברי הלהקה. אחריו הגיע הקאבר היפה ל-America של סיימון וגרפונקל, שהיה רק מבוא לגראנד פינאלה בדמות תשע הדקות הקסומות של Siberian Khatru שהיה מפגן וירטואוזי של האו ו-וייקמן. לא רק משם האלבום הזה היה ברור שיס הגיעה לשיא שלה. כל מהלך מוזיקלי שהונצח עליו שב והדהד את המסקנה הזו.
השבחים שחלקו להם המבקרים והמכירות הנאות בחניות, לא סיפקו את חברי הלהקה והם רצו יותר. הרבה יותר. אנדרסון החליט לכתוב טקסטים לאלבום קונספט חדש שיתבסס על הספר "אוטוביוגרפיה של יוגי" שכתב פרמהנסה יוגאננדה, שעסק למעשה בחייה הרוחניים של הודו. מכיוון שהיה מדובר בדי הרבה מלל, הסולן גייס למשימת הכתיבה גם את הגיטריסט האו. בהלחנת ארבעת הקטעים הארוכים באלבום הכפול לקחו חלק כל חברי הלהקה, לרבות הטרי שבהם - המתופף אלן וייט שהחליף את ביל ברדפורד שבדיוק חצה את הקווים ונחת בקינג קרימזון.
אדי אופורד, המפיק המוזיקלי של האפוס הזה, חשב שאין שום סיבה לקצר אותו לאלבום בודד. לא בטוח שהוא צדק. כשמאזינים לארבעת הצדדים של Tales from Topographic Oceans, קשה שלא לתהות האם מפיק נחרץ יותר היה מצליח לפקס ולהדק את הקטעים שבו. לזכותו של אופורד ייאמר שתקליטי הוויניל הגבילו את האורך של המוזיקה שהוקלטה עליהם לכ-20 דקות לצד, ואם הלהקה הייתה מחליטה לסיים את היצירה שלה אחרי שעה ולא מושכת אותה על פני כ-80 דקות, היה נשאר צד שלם ריק, שבטח היה מרגיז את הקונים הפוטנציאליים.
האתגרים בדרך
עבודה על אלבום יומרני שכזה לא יכולה שלא לסבול מקשיים בדרך אל היעד, וגם מזעזוע פרסונלי בהרכב לאחר שהיעד הושג איכשהו. הטקסטים הרוחניים של אנדרסון ביקשו להציע למאזין כרטיס טיסה למעין עולם טוב יותר עם תערובת שהורכבה מניו-אייג' וממבו ג'מבו רוחני שלא תמיד קל לרדת לפשרו. הלחנים המורכבים, שכאמור סבלו פה ושם מירידת מתח, ביקשו לשרטט מצע אוטופי שכאמור היה רחוק מלהיות מסקרנן לכל אורכו.
בנוסף לאלו, היו גם שלל בעיות טכניות בזמן ההקלטות (רובן שופרו במהדורה הרימסטרד של האלבום שיצאה ב-2003), שהעיבו על התוצאה. ועדיין, לאורך ארבעת הצדדים המרכיבים את Tales from Topographic Oceans אפשר למצוא כמה מהרגעים המזהירים ביותר של סקוויר, וייקמן והאו. ביחד ולחוד.
חברת התקליטים של הלהקה, אטלנטיק, שהייתה מרוצה מהצלחת האלבומים הקודמים של יס, זרמה עם השיגעונות של חבריה, והאולפן שבו הוקלט האלבום הכפול עוצב באווירה כפרית, לרבות גדרות, ערמות חציר ואפילו פרה אחת מקרטון. את הרוחות הסוערות באולפן זה לא הצליח להרגיע. וייקמן, שדימה פעם את האלבום הזה ל"הליכה במי ביוב", נהג להיעלם מהאולפן למשך שעות. לא תמיד חבריו יצאו לחפש אותו.
3 צפייה בגלריה
אפשר למצוא כמה מהרגעים המזהירים ביותר של חברי הלהקה. כריס סקוויר, בסיסט להקת יס
(צילום: AP)
ההיעלמויות האלו של וייקמן, ותפקידי הנגינה המורכבים שלו ושל יתר החברים, האריכו את העבודה באולפן והעלות הסופית של הסשנים הסתכמה ב-90 אלף ליש"ט - הון עתק במושגי אותם ימים. עדות לחוסר הכיוון של יס של 1973, אפשר למצוא בדברים שאמר בעבר מנהל ההופעות שלהם, מייקל טייט, שטען בתוקף ש"ללהקה נגמרו הרעיונות. התוצאה הסופית הייתה שטויות. כולם עבדו בנפרד או שהם לא עבדו בכלל. אף אחד לא דיבר עם השני. הוחמצה הזדמנות נפלאה ליצור אלבום מעולה", הוא סיכם בעצב.
ברבות השנים, גם אנדרסון הסכים להודות שהאלבום הכפול הזה אכן היה ארוך מדי, ואמר שהוא שלם רק עם שלושת רבעים ממנו, אבל התוכניות שלו לקצר את האלבום נשארו רק בגדר רעיון. מי שגאה בתוצאה עד היום הוא הגיטריסט האו, שאמר בעבר שהלהקה לא הייתה אותו הדבר בלי האלבום הזה. כנראה שכולם צדקו.
הצרות המשיכו גם לאחר צאת האלבום (שדווקא נמכר היטב בבריטניה), כשיס רצו לבצע אותו על הבמה (לביצועים האלו אפשר להאזין כעת בשליש האחרון של המהדורה החדשה והמורחבת). כדי לקדם את סיבוב ההופעות, יצר מעצב העטיפות המוכשר של ההלקה, רוג'ר דין, בלון מאויר באורך 20 מטר (ובעלות של 5,000 ליש"ט) שהופרח לאוויר בכל עיר שאליה הלהקה הגיעה להופעה. דין גם יצר עבורם תפאורה בימתית מורכבת שכללה מסך אדים שנוצר מקרח יבש, מנהרה ממנה יצאה הלהקה אל הבמה ותאים שקופים לנגנים. באחת מההופעות נכלא בתוך אחד מהם המתופף ווייט, בסצנה שהיוותה השראה לסרט המיתולוגי "ספיינל טאפ" של רוב ריינר המנוח.
וייט חולץ לבסוף מהתא (עם מוטות ברזל, כפי שסיפר לימים וייקמן), אך המתחים שבין הקלידן-כוכב לבין הסולן חובב הניו-אייג' החריפו, עד שבשלב מסוים הם הפסיקו לדבר אחד עם השני. במהלך סיבוב ההופעות וייקמן החליט שזהו, ואת האלבום הבא שלהם - והמוצלח יותר - Relayer , יס כבר הקליטה עם המחליף שלו, פטריק מוראז. הקלידן השוויצרי לא האריך ימים בלהקה, ובאלבום הבא של יס, Going for the One שיצא ב-1977, שוב ניתן היה לשמוע את הקלידים של וייקמן.
ועדיין, בהאזנה חוזרת אפשר למצוא לא מעט רגעים יפים בארבעה היצירות המרכיבות את האלבום הכפול. החל מ-The Revealing Science of God (Dance of the Dawn) שממתין בצד א', עבור ב-The Remembering (High the Memory) הממלא את צד ב', ומשם ל- The Ancient (Giants Under the Sun) המאכלס את צד ג' וכולל תפקיד יפיפה של האו על גיטרה קלאסית וכלה ב-Ritual (Nous Sommes du Soleil) הנפרש לאורך הצד הרביעי, ומציע כמה מהלכי בס מרהיבים במיוחד של סקוויר. על אף שבהחלט היה ניתן להדק את האלבום, ייתכן בהחלט שאחרי יותר מ-50 שנה צריך לדעת להניח לו כמות שהוא. הוא אומנם נותר שנוי במחלוקת, אבל מי שמבקש להשלים את המסע המופלא של יס לאורך הסבנטיז, חייב לעצור גם בתחנה המורכבת הזו, לפחות פעם אחת בחיים.
