תירוצים לא חסר: לכותבים נגמר הדלק היצירתי אז הם דוחפים גימיקים כדי להציל רייטינג. היוצרים המקוריים עזבו כי מישהו ברשת החליט שהחזון שלהם מיותר. מכסות פרקים ארוכות מדי מצריכות פרקי מילוי חסכניים, וסופים חפוזים ועייפים מרסקים את העונה והסדרה. פרקים גרועים הם בלתי נמנעים, אפילו בסדרות מופת. לרגל מה שכנראה ייזכר כפרק הגרוע בתולדות "דברים מוזרים", הנה טיול קטנוני לאורך שדרת הזיכרון של סדרות אהובות.
The Fly - "שובר שורות" (עונה 3 פרק 10)
זהו הפרק שבו וינס גיליגן נועל את וולטר וג'סי במעבדה עם זבוב, ומשוכנע שהוא כותב מינימום שייקספיר. התוצאה היא 45 דקות שבהן מורה לכימיה רודף אחרי חרק, כמעט מתוודה על החטאים שלו מול ג'סי ובסוף מתחרט. נעדרים ממנו כל מה שהפך את "שובר שורות" לסדרה מספקת כל כך, להלן קרטלים, גופות בחביות ומתח. רק שיגעון כפייתי וזבוב על נורת פלורוסנט. חתמתם על מותחן? קיבלתם שיעור בדחיינות רגשית.
מה בסל: קלוז-אפים אינסופיים על זבוב, שצולמו בטייק אחד כי גיליגן רצה "תחושת זמן אמיתית". זמזומים של זבוב (אחד מכמה שאגב באמת שוחררו באולפן על ידי ההפקה) שיגרמו לכם להתגרד - וג'סי המסטול עובר מפילוסופיה של החיים לניסיון לטפס על הסולם בלי למות. האמת היא שהדעות חלוקות. חלק מהצופים האדוקים של הסדרה רואים בפרק הזה יצירת אמנות המאפשרת ניתוח פסיכולוגי עמוק של הדמויות - בעוד שצופים אחרים מצאו אותו משעמם, חסר משמעות עלילתית ובאופן כללי פרק שנראה כאילו נכתב בידי תסריטאי מסטול, או לטובת צופה מסטול. או שניהם.
אפשר למצוא סימבוליקה בזבוב, ברור. אבל אפשר גם להודות שמדובר בפילר מרוח. בפועל הפרק הזה נכתב מסיבות הרבה יותר פרוזאיות: אילוצי הפקה (חריגה מהתקציב) שהביא להחלטה לצלם פרק בלוקיישן אחד (Bottle Episode) כדי לחסוך בכסף. או כמו שגיליגן סיכם את זה: "היום הכי זול בעונה והכי קשה רגשית". אולי בפעם הבאה פשוט תבקשו מאנשים להביא אוכל מהבית ותחסכו בקייטרינג, אה?
The One with the Invitation - "חברים" (עונה 4, פרק 21)
זהו הפרק שבו הכותבים חוטאים בחטא הקדמון של הטלוויזיה: פרק לקט שיענו מקדם עלילה. החברים מקבלים הזמנה לחתונה של רוס ואמילי, הבריטית החמודה, ומפה חצי מהזמן עובר במונטאזים של "זוכרים כשרייצ'ל ורוס היו זוג?", ובחצי השני מוניקה ורייצ'ל נוברות בזכרונות של רוס ורייצ'ל, רוס ואמילי מנהלים שיחת "האם להזמין את רייצ'ל" והפרק הופך למשהו שהכותבים הוציאו מתיקיית ה-BIN והלכו למזנון לאכול בורשט. גם פה מדובר באילוץ הפקתי , טיפוסי לתקופה שבה הרשתות דרשו יותר מ- 20 פרקים לעונה, מה שאילץ את הכותבים למחזר חומרים קודמים כדי לעמוד במכסות.
וכך, בעודנו יושבים ובוהים ברייצ'ל יושבת ובוהה בהזמנה בידיעה שזה רק תירוץ להקרין שוב את הסצנה של We Were on a Break, אי אפשר שלא לחוש שמדובר במניפולציה הזולה ביותר: אם אין עלילה אז נשים פלאשבקים בתקווה שמישהו יבכה. המעריצים התלוננו שמערכת היחסים המורכבת של רוס ורייצ'ל ראויה לחקירה מעמיקה יותר מאשר סתם מיחזור רגעים מאחורי הקלעים, וג'ניפר אניסטון התלוננה שהפרק הזה "מרגיש כמו פרק 100 ולא פרק 80". אבל היי, מדובר במרכיב בלתי-נמנע בכל חבורת חברים, ערבים שהם פלאשבק אחד גדול. ובהתחשב בכמות הפעמים שראיתם את הפרקים הרגילים שוב ושוב, פלאשבק הוא חלק בלתי-נפרד מהחיים שלכם עכשיו.
Rickdependence Spray - "ריק ומורטי" (עונה 4, פרק 4)
הפרק הזה מתחיל בשימוש לא ראוי של מורטי במכונת הרבעה של סוסים, וריק משתמש בתוצר הניסוי מבלי לדעת מה המקור שלו, משמיד את כדור הארץ, חוזר בזמן והופך את המשפחה שלו לזרעים ענקיים שמדברים קקי. התוצאה היא מתקפה של זרע מפלצתי על העולם ובסופו של דבר יצירת "תינוק גילוי עריות". ולא בכדי: דן הרמון סיפר שכתב את הפרק הזה "אחרי לילה רע", ואם חשבתם לרגע אחרת, גם הודה שהיה מסטול בזמן הכתיבה (בניגוד לכתיבת פרקים אחרים? תמהתני), מה שהפך את הבדיחות ל"גסות יותר מהרגיל".
הרעיון לפרק הזה נולד גם הוא בדרך-לא-דרך, מהחלטה של הכותבים לקחת בדיחה קצרה מסצנה ששובצה אחרי הקרדיטים בפרק קודם, ולמתוח אותה לפרק שלם. הפרק הזה נחשב לוולגרי ודוחה מדי אפילו בסטנדרטים של "ריק ומורטי", והמעריצים התרעמו שהוא חצה את הגבול שבין הומור פרוע לטעם רע.
Stranger in a Strange Land - "אבודים" (עונה 3 פרק 9)
הפרק התשיעי של העונה השלישית ב"אבודים" הוא מקרה קצה של החולי הרע שאפיין את הסדרה באופן כללי: מזיגת פרטי עלילה שנועדו ליצור מתח אבל שאין להם שום בסיס או גיבוי, שלא לומר פתרון מניח את הדעת, ובסוף מתבררים כמריטת עצבים חסרת כיסוי. הפרק הוא פלאשבק שמתמקד במקור הקעקועים של ג'ק (מתיו פוקס) במהלך טיול בתאילנד. המשפט שמקועקע הוא "הוא הולך בינינו אבל הוא אינו אחד מאיתנו". הוא חוזר לעולם האמיתי אבל הופך לזומבי שצועק על כולם "תאמינו לי, אני יודע הכול", קייט בורחת מה-FBI ומתחבאת כמו חתולה בגשם כאילו אנחנו עדיין בעונה הראשונה, סוייר מכריז על עצמו כמלך האי אבל הוא נשמע כמו ג'ק עם מבטא דרומי - ואתון אחת מתה אבל בעצם לא (ספוילר, היא כן).
בפועל ג'יי ג'יי אברמס צילם את כל הסצנות של ג'ק ביום אחד כי מתיו פוקס שנא את התספורת החדשה שלו והתלונן כל היום. אברמס סיפר בדיעבד שהפרק נועד להחזיר את המתח אבל בעצם לא היה לו שום הסבר לשינויים. תחת לחץ מתון גם הכותבים האחרים הודו שהם מיצו (תוך עונה אחת!) את הרקע המעניין של הדמויות ונאלצו להמציא סיפורים לפרטים שאיש לא התעניין לגביהם. קווי העלילה על הקעקועים של ג'ק נכתבו רק משום שלשחקן מתיו פוקס כבר היו קעקועים במציאות לפני תחילת הצילומים, והכותבים החליטו להמציא להם סיפור רקע. הפרק האומלל הזה נחשב לנקודת השפל בסדרה ולדוגמא מכוערת לפרק מילוי. התסריטאי והמפיק בפועל, דיימון לינדלוף, השתמש בפרק הגרוע הזה כהוכחה מול רשת ABC שחייבים לקבוע תאריך סיום לסדרה, אחרת הם ייאלצו להמשיך לכתוב פרקי מילוי בלתי-נסבלים. תאריך לסיום הסדרה (שגם הוא, כידוע, לא היה משהו לכתוב עליו הביתה) אכן נקבע. האם זה עזר? מסופקני.
Get the Girl - "המשרד" (עונה 8, פרק 16)
מה היה לנו שם? אנדי נוסע לפלורידה כדי להחזיר את ארין ולנסות לזכות בלבה, כשבמקביל נלי פול נוחתת מסקוטלנד ומחליטה שהיא מחליפה של אנדי בזמן שהוא לא במשרד. אלא שהפרק הזה סובל מחוסר עקביות קיצונית, שלא לומר סכיזופרניה. בזמן שהדרמה הרומנטית של אנדי וארין נכתבה כמו פארודיה על סרטי ניינטיז - הוא מגיע ומתוודה, היא לכודה בעיירה בלי מיזוג ועם קשישה - הסצנות במשרד הן כאוס בסגנון "לוני טונס" עם הומור סלפסטיק מוגזם: נלי יושבת בחדר הישיבות ומחלקת העלאות שכר עם מבטא סקוטי שהיא התאמנה עליו שעות (לא נשמע ככה), ואפילו הקאסט עצמו נראה מבולבל.
גרג דניאלס, היוצר, הודה שהפרק הזה היה ניסוי ב"מה קורה בלי מייקל", המנהל המקרינג'. אבל הוא גם הדגים את המעבר של הסדרה בעונות המאוחרות שלה להומור סלפסטיק מוגזם שלא תאם את הטון הריאליסטי המקורי. הוא גם קיבל את הדירוג הנמוך ביותר בסדרה באתר IMDB, ועל זה נאמר: שמח באולפן, עצוב בבית.
The Iron Throne - "משחקי הכס", הפרק האחרון בהחלט
הפרק שבו ג'ון סנואו הורג את דאינריז, כס הברזל מושמד, סנסה ממונה למנהלת של מחוז צפון, ג'יימי חוזר לטיריון, הדרקונים בוכים, בראן סטארק מוכתר למלך המשעמם ביותר ביקום המוכר לנו ושמונה עונות מסתיימות בקול ענות חלושה. זה מה שקורה כשהיוצרים, דיוויד בניוף ודי.בי ווייס רוצים רק לדפוק שעון וללכת הביתה, אבל אחר כך בראיונות הם יציינו שהם הלכו על "סיום סביר" כי "הקהל יאהב את זה" (NOT). אגב, את הסצנה בה אם הדרקונים מתה נאלצו הבמאים לצלם לא פחות מ-17 פעמים, כי השחקנית שגילמה אותה, אמיליה קלארק, בכתה בכי כל כך חזק שהם נאלצו להפסיק ולהרגיע אותה. קיט הרינגטון (ג'ון סנואו) כל כך שנא את הסצנה שלו עד שהוא ניסה לשנות אותה. אבל היי, הסוף סביר.
הטענות של המעריצים נעו בין סיום חפוז וחסר הגיון פנימי ובין התלונה המוצדקת על כך שתהליכי התפתחות של דמויות שנבנו במשך עשור נזרקו הצידה לטובת אותו סיום סביר - שגם הוא, כמו זה של "אבודים", נותן הופעה קבועה בכתבות "סופי הסדרות הגרועים בהיסטוריה". אין ספק, אל וסטרוז החורף בהחלט הגיע.
Lifeboats - "יורשים" (עונה 1 פרק 3)
הפרק הזה של "יורשים" ממוקם בנקודה מסוכנת במיוחד – כסדרה תובענית מסוגה "יורשים" לא יכולה להרשות לעצמה להתדרדר לפרק לא-טוב בשלבים כל כך מוקדמים של העונה הראשונה, כי היא צריכה לעמול וללקט כל צופה. הצאצאים של משפחת רוי, בהובלתו של לוגן, האב והמאסטר, הם ערמומיים ואמביציוזיים והצופים היו זקוקים לזמן כדי להתחבר למזימות שלהם. בפרק השלישי הם עדיין סתם אנשים עשירים ורעים.
אירועי הפרק כוללים את לוגן רוי שולח את ארבעת הילדים שלו אל סירות ההצלה, כלומר להחליט מי ישרוד ומי יטבע, אבל בפועל זה סתם תירוץ להשפלה משפחתית מהסוג שלוגן מתמחה בו. אלא שהפרק, שאמור להיות מלכודת כרישים משפחתית, מסתכם ב"ילדים עשירים מתווכחים על כסאות" בזמן שלוגן אוכל סנדוויץ' כל כך גדול שבריאן קוקס נחנק בטייק הראשון, לשמחתו של הבמאי.
ג'סי ארמסטרונג, היוצר, סיפר שהוא כתב את הפרק בהשראת משברים אמיתיים של מייסד "פוקס ניוז", רוג'ר איילס, והודה שהשתמש בטלפונים אמיתיים מהמשרד שלו כדי שהשחקנים ירגישו את הלחץ. קוקס הודה שהשתיקה של לוגן בסצנת הסנדוויץ' היא "הרגע הכי מפחיד בחיים שלי על סט". בתכלס זה היה הרגע הכי מסעיר בפרק עם יותר מדי פגישות ארוכות בחדר ישיבות ומעט מדי רגעים של עומק רגשי ואותו קצב שיהפכו את "יורשים" לסדרה המוצלחת שהיא בהמשך הדרך.
The Piggyback - "דברים מוזרים" (עונה 4, פרק 9)
ולסיום – העניין שלשמו התכנסנו. ארבע עונות חיכיתם לרגע שוויל סוף סוף ייצא מהארון, והנה זה הגיע בעונה האחרונה. אלא שכגודל הבילד-אפ כך גודל הקרינג' דאון. הרגע הגדול שהובטח לנו מסתכם ברמיזה מתסכלת ומביכה רגע לפני הקרב מול וקנה. הוא יושב ברכב שלו ליד מייק, ובוכה. מייק מסתכל החוצה מהחלון כמו סטרייט בשנות ה-80 שלא רוצה לשמוע את מה שיש לו להגיד - ואין טיפת נחת, אין קתרזיס, אין מוצא. האם עד כדי כך פחדתם לתת לוויל את הרגע שלו? היה לכם כל כך קשה לשים רגע את מייק בצד ולתת לדמות הכי מורכבת בסדרה לזרוח?
מעריצים קבלו, ובצדק, שהמונולוג של וויל היה קרינג'י ומסורבל, רגע לפני הקרב, ונרצח על ידי התסריטאי. אבל גם על ידי נואה שנאפ עצמו, שיצא מהארון לפני שלוש שנים בעולם האמיתי - במקור המונולוג היה קצר יותר אבל האחים דאפר החליטו להרחיב אותו בקטע ספונטני ואפשרו לשנאפ לאלתר. מעבר לזה הפרק, שארך 140 דקות (!!), דילג בין קווי עלילה (רוסיה, קליפורניה, הוקינס), ללא זרימה. נואה שנאפ סיפר שהוא בכה באמת כשצילם את המונולוג באוטו אחרי יום ארוך והרגיש "תקוע כמו וויל". ממש כמו דאינאריז הוא בכה כל כך חזק עד שמייק (פיניאס) היה צריך להרגיע אותו. בקרב מול הרוסים דיוויד הארבור שבר באמת את הצלעות שלו, והמצב התדרדר עד כדי כך שחלק מהדם היה צריך לרדת ב-CGI. בכלל, הפרק עצמו הכיל יותר אפקטים מבכל העונה השלישית, ובאמת הרגיש יותר טכני מרגשי. מסקנה? פרק 9 הולך ומאבד את המוניטין שלו.
