רק לפני חודש, בריאיון לקידום האלבום החדש שלהם, ויקטוריה לגראן מ-Beach House שמה לב לעובדה חותכת: היא העבירה מחצית מחייה על פני האדמה בתור הסולנית של אחד ההרכבים המוערכים והאהובים באינדי-פופ. "זאת מערכת היחסים הארוכה בחיי", היא אומרת בשיחת טלפון על הצמד שהקימה עם אלכס סקאלי. "העיתונאי העלה את זה ופתאום הבנתי שזה נכון".
ומה את חושבת על זה? מה זה גורם לך להרגיש?
"אני בהחלט מודעת למשקל של מערכת היחסים הזאת, שיש בה דברים חשובים כמו שותפות וחברות. אני ואלכס זה כמו ההורים של העבודה שאנחנו עושים: אנחנו מגדלים את השירים, מגוננים עליהם, נלחמים עליהם ולפעמים צריכים לשחרר אותם לחופשי. כמו גוזלים שעפו מהקן".
הרבה גוזלים שחררו ביץ' האוס הנפלאים בסוף השבוע: Once Twice Melody הוא בעצם אלבום כפול שמחולק לארבעה פרקים, בסך הכול 18 שירים שמתפרסים על פני קצת פחות משעה וחצי. זה לא מעט בכל קנה מידה, אבל דרך הפילטר החולמני של ביץ' האוס זה מחליק אחרת באוזניים. זה לא אמור להפתיע אף אחד: כבר בראשית דרכם, לגראן וסקאלי הצליחו לעדכן את החזון של הרכבים דוגמת קוקטו טווינז וביג סטאר ולהכניס אותו ישר לתוך הלב של ההיפסטרים מהעשור הראשון של המילניום. לגראן, עם הקול שמשלב ילדותיות נאיבית לצד מבע עשיר, היא מהקולות הבולטים של הדור שהתפוצץ אז, אחרי שההתלהבות מתחיית הרוקנ'רול נרגעה קצת ופינתה מקום למוזיקה קצת יותר מופנמת אבל לא פחות כריזמטית וסוחפת.
עוד בערוץ המוזיקה:
לגראן וסקאלי הקימו את ביץ' האוס ב-2004 בבולטימור. המפגש ביניהם, דווקא שם, נראה אקראי אפילו יותר מהרגיל: לגראן, 40, היא ילידת צרפת ובת למשפחה של אמנים. אביה, למשל, הוא צייר. דוד שלה הוא כריסטיאן לגראן, המלחין זוכה האוסקר, שאחראי על פסקולים לקלאסיקות כגון "מטריות שרבורג" ו"העלמות מרושפור", שביים ז'אק דמי. הגלגול שלה להרכב שיודע לחולל קסמים עם קלידים ומכונת תופים עובר במקומות כגון תואר בלימודי דרמה בניו יורק ובית ספר למשחק בפריז. אחרי שהבינה שהיא מעדיפה לכתוב שירים במקום לדקלם מונולוגים, היא הגיעה לבולטימור ושם הגיחה לעולם ביץ' האוס.
ההתחלה, וגם ההמשך, היו מוצלחים למדי: כבר מאלבום הבכורה, שיצא ב-2006, ביץ' האוס הצטרפו למועדון היוקרתי של הלהקות שאף אחד לא מסוגל להגיד עליהן מילה רעה. האלבום השלישי שלהם, Teen Dream, כבר הפך לאירוע של ממש עם ביקורות משתפכות, חשיפה גדולה והופעה שבה נכחו גם ביונסה וג'יי-זי. למרות זאת, לגראן לא ממש אוהבת להביט אחורה, לא בזעם וגם לא בהנאה. "אנשים מופתעים מזה", היא אומרת, "אבל אנחנו לא בני אדם נוסטלגיים. יש לנו זיכרונות יפים מהעבר, אבל אנחנו יותר מיליטנטיים לגבי עצמנו: אנחנו עובדים כל הזמן ובטח גם זקוקים להפסקה".
היה ציטוט על זה לאחרונה, בריאיון שהענקתם ל-NME: "הרבה מהאינדי של שנות האלפיים היה מבאס".
"כן...זה קצת יצא מהקשר. מה שאמרנו זה שבכל תקופת זמן יש דברים טובים ודברים רעים. ככה זה גם היה אז. כי אין דבר כזה 'מושלם'. זה ככה גם היום: כמובן שאני רואה בעיות, למשל שצריך לשלם לאמנים יותר על השמעת המוזיקה שלהם בסטרימינג. אסור להפשיט את המוזיקה מהערך שלה. אבל אני נוטה להתמקד בדברים היפים".
למשל?
"אני מאמינה ביותר נשים שעושות מוזיקה, ושנערות צעירות ירגישו שהן יכולות. אני לא מסתכלת רק על זה שיש 'מועדון בנים', אני רואה גם אפשרויות. אגב, גם בעצמך יש טוב ורע. אז למדנו הרבה לפני עשור והתבגרנו. הרבה מהחברים שלנו כבר לא בלהקות יותר והם לא עושים כלום, אבל אנחנו באורח פלא ממש נשארנו".
וגם צברתם כמה מעריצים. דה וויקנד סימפל אתכם, גם קנדריק לאמאר. אנשים שמופיעים באצטדיונים.
"זה קסום ומגוחך וגם מאוד מחמיא. הסימפול של קנדריק לאמאר (בשיר Money Trees - ע"ש) יצא נהדר. אנחנו רוצים לגדול ושמחים לנגן במקומות גדולים, אבל לא רוצים להקשיב לעצות גרועות. למשל רצו שנעשה טור עם האלבום Teen Dream במשך שלוש שנים כדי שנוציא מזה עוד כסף. ידענו מיד שזה רעיון גרוע".
אלבום אחד, מאה דרכים שונות
ואולי מה שנראה ללגראן כמו "פלא" הוא פשוט ביץ' האוס. "כמו AC/DC לפניהם", נכתב בהערות של אפל מיוזיק לאלבום החדש, "הכישרון של ביץ' האוס שוכן ביכולת ליצור משהו שמרגיש כמו אותו אלבום רק במאה דרכים שונות". במקרה של Once Twice Melody זה נכון במיוחד, לאור כמות השירים והשכבתיות המרתקת שלהם, כמו ב-Runaway למשל, או Sunset שמהדהד את הפליימינג ליפס בשיאם.
העבודה על האלבום התחילה לפני הקורונה, אבל ביץ' האוס לא צריכים מגפה עולמית כדי להתחבר לרוח התקופה. "אפקט המגפה באלבום קיים כי כולם היו מוגבלים בזמן הזה", אומרת לגראן. "לא יכולנו להטיס מישהו מפורטוגל למרילנד כדי לעבוד איתו. מצד שני, זה עזר לנו להרגיש טוב עם כיוונים שכבר היו לנו. למשל, לא לקחת הפעם מפיק מוזיקלי. כשהתחלנו לעבוד על האלבום, לפני הסגרים, לא היינו בטוחים אם אנחנו בכלל רוצים אחד כזה. ואז הגיעה 2020 והעולם פשוט אמר לנו: זה לא קורה, תמשיכו מכאן. בסך הכול המגפה גרמה לאלבום לקרות מהר יותר. היה לנו קל יותר להתמקד ולהתקדם".
וברמה הפסיכולוגית? הרגשתם, סליחה על הקלישאה, מבודדים?
"תמיד שאבנו השראה מנושאים כמו כאב ועצב, אבל אני עדיין מרגישה שזה לא 'אלבום מגפה', חוץ מזה שאנחנו בני אדם שחיים בתקופת זמן מסוימת. בשירים אני לפעמים בכלל נוסעת למקומות שהיו קיימים בזמנים אחרים. לפעמים אני יכולה להגיע למאה ה-19 ויש שירים שגורמים לי לחשוב על החלל או על המדבר או על מונרכיה מוזרה ורדופה איפשהו".
ואת המלכה במונרכיה הזאת?
(צוחקת) "לא, לא. אני הצל על הקיר".
לגראן, ולא במקרה, נמנעת מכל ניסיון להבין משהו על חייה האישיים. מלבד ריאיון אחד ב-2008, שבו סיפרה על "אחר משמעותי" בחייה, היא שומרת באדיקות על פרטיותה. רק דבר אחד כבר אפשר לומר בוודאות: היא וסקאלי הם לא, אני חוזר, לא בני זוג. "עדיין שואלים אותנו את זה", היא אומרת לקראת סיום, "הפעם האחרונה הייתה לפני חודשיים בערך, גם בריאיון. זאת מערכת יחסים משוגעת, חברות לא רגילה ובטח לא מסורתית, והיא גם אינטנסיבית. הנה, יצא מזה אלבום כפול".
אני די בהלם שעדיין שואלים אותך את זה.
"זה כבר לא קורה הרבה, אבל זה עדיין מצחיק. אתה יכול לענות איך שבא לך".
