ב-1967 התייצב רון ג'ונס לעוד שיעור היסטוריה בתיכון קאברלי בפאלו אלטו שבקליפורניה, והודיע לתלמידיו כי מעתה והלאה דברים עומדים להשתנות בין כתלי בית הספר. המורה החביב הסביר כי בכוונתו להנחיל כללים חדשים להתנהלות בכיתה, ואלו יחייבו צייתנות קפדנית ברוח הסיסמה שטבע "כוח באמצעות משמעת". הוא הודיע שהכללים הללו תקפים לכולם ללא יוצא מן הכלל. הכלל הוא מה שחשוב, הסביר ברוח רעיון אחר שהגה - "כוח באמצעות קהילה". ג'ונס הודיע על ארגון מחדש של קהילת התלמידים שלפניו, על פי קווי המתאר של תנועת הנוער הכיתתית שייסד -"הגל השלישי" - ושנועדה לאכוף את הכללים החדשים והנוקשים הבודדים, ולהעניש את אלה שמתריסים נגדם ומפנים גב לכלל. חמישה ימים אחרי, בעקבות ההצלחה הכבירה של השינוי הארגוני, ג'ונס הודיע כי החוקה החדשה שניסח לכיתה בטלה ומבוטלת, וכי היוזמה כולה הייתה ניסוי חברתי מוצלח מדי כדי להמחיש את עליית הנאציזם.
6 צפייה בגלריה
ניסוי שמטרתו להמחיש את עליית הנאציזם. כריכת הספר "הגל"
(איור כריכה: דוד מוסקוביץ, באדיבות עם עובד)
ג'ונס היהודי הזדהה כאיש שמאל. הוא היה מעורב במהפכה החברתית האמריקנית בשנות ה-60, ואף הביע תמיכה בתנועת "הפנתרים השחורים", מה שהיה בוודאי פוסל אותו מללמד בארצות הברית של היום, וגם בישראל. עם זאת, הניסוי היצירתי שיזם בכיתתו, יישומו המוצלח בחברת בני הנוער ותוצאותיו המבהילות היו מעין פריצת דרך בכל נוגע לתופעת הפשיזם, וסוד קסמה עבור בני אנוש רבים כל כך - בכל זמן ובכל מקום. לא רק בגרמניה הנאצית תחת היטלר, אלא אפילו בכיתה בצפון קליפורניה תחת המורה ג'ונס. יותר מעשור לאחר מכן, אירועי הניסוי המטלטל ההוא תוארו בכתב בספרו של טוד שטראסר (שכתב תחת שם העט מורטון רו) ב-1981, ובמקביל שוחזרו על המסך הקטן בעיבוד דרמטי בשם "הנחשול". סרט הטלוויזיה שביים אלכס גראסהוף בכיכובו של ברוס דיווידסון (כמורה שנקרא בסרט בן רוס) זכה בפרסי האמי והפיבודי, והיה בגדר צפיית חובה בבתי ספר בארצות הברית, וגם בישראל.
"הנחשול" המחיש ביעילות רבה כל כך את מהלך הניסוי והמסקנות טורדות המנוחה שלו לגבי התמסרות בני אדם בכל העולם למנהיגים חזקים, משמעת וסמכות בחסות ההמון. מאז שידורו באוקטובר 1981, הניסוי של ג'ונס הפך לחלק מהידע הכללי של רבים בעולם המערבי, ובהשראתו הופקו סרטים, סדרות ומחזות אחרים - כמו הגרסה העלילתית המועצמת מתוצרת גרמניה Die Welle בבימויו של דניס גאנסל (2008), הדוקו Lesson Plan של פיליפ ניל ומארק הנקוק (2010), והסדרה הגרמנית We Are The Wave שעלתה בנטפליקס ב-2019. ג'ונס עצמו כתב ביחד עם ג'וזף רובינט מחזה בשם The Third Wave, שנה לאחר שעיבוד בימתי אחר שחיבר The Wave, A Musical עלה ב-2010 כמחזמר בתיאטרון בסן פרנסיסקו. בגיל 85 הוא ממשיך להפיץ את משנתו, ומופיע מדי פעם גם מול המצלמה, כמו בדוקו The Invisible Line של עמנואל רוטשטיין, שבו הוא משחזר את זכרונותיו בנוגע לניסוי ביחד עם תלמידיו.
כיום זוכה "הנחשול" למעמד קאלט בכל העולם, גם אם לא רבים מודעים לסיפור האמיתי שעליו הוא מבוסס, שהיה אחד מבין שלל ניסויים פסיכולוגיים וחברתיים שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה בניסיון לפענח את תעלומת הפשיזם: כיצד רבים כל כך במדינות דמוקרטיות מוכנים להפקיד את חירותיהם האישיות ברשות מנהיגים שמציעים להם אידיאולוגיות שמעמידות את הכלל מעל לפרט, ומבטיחים עוצמה לאומית שנשענת על תהילת עבר מדומיינת על חשבון הזר והשונה, שמרעילים את טהרת הגזע, אחדות העם או הלכידות החברתית. כך למשל במקרה של ניסוי מילגרם פורץ הדרך מ-1961 שערך הפסיכולוג החברתי סטנלי מילגרם באוניברסיטת ייל, שבחן היבטים של צייתנות לסמכות. המשתתפים ליוו סטודנטים במהלך מבחן, והתבקשו ללחוץ על כפתור בכל פעם שאלו טועים בתשובתם, וזאת מתוך ידיעה (מופרכת) שלחיצה על הכפתור יוצרת שוק חשמלי שמכאיב לנבחנים.
המהלך התיאורטי של מילגרם ויישומו האכזרי קיבלו שלל עיבודים בקולנוע ובטלוויזיה, הבולטים שבהם סרט הטלוויזיה The Tenth Level מ-1975 בכיכובו של וויליאם שאטנר והדרמה Experimenter של מייקל אלמריידה מ-2015 עם פיטר סארסגארד, ווינונה ריידר ומייקל שאנון. השפעה דומה הייתה לניסוי הכלא השנוי במחלוקת שערך פיליפ זימברדו באוניברסיטת סטנפורד ב-1971 ובו נבחנה המחנאות שהתגבשה בין הסטודנטים המשתתפים על פי מפתח שרירותי של כולאים ונכאלים. האירועים שכללו אלימות והתעללות זכו גם הם לעיבודים דרמטיים שונים באיטליה (The Cage של קרלו טוזלי מ-1977), גרמניה (Das Experiment של אוליבר הירשביגל מ-2001), וארצות הברית (The Stanford Prison Experiment של קייל פטריק אלברז מ-2015).
בעין הסערה
איכשהו, נשאר מחוץ לתודעה ניסוי אחר בפסיכולוגיה חברתית המכונה "עיניים כחולות/עיניים חומות" (Blue Eyes/Brown Eyes), אשר יזמה מורה בשם ג'יין אליוט בעיירה קטנה במדינת אייווה, ושלמרות תרומתו למערכת החינוך האמריקנית במשך השנים, כמעט ונעדר מהדהוד תרבותי בטלוויזיה ובקולנוע. התרגיל נערך לראשונה באפריל 1968 - כשנה אחרי הניסוי של ג'ונס. אליוט הועסקה כמחנכת כיתה טיפולית בבית הספר הייסודי בעיירה רייסוויל, שבה התגוררו תושבים לבנים במרחק ביטחון מקהילות של אפריקאים-אמריקאים. על רקע ההתנקשות במרטין לות'ר קינג שעלתה לכותרות ברחבי ארצות הברית והסתננה גם לתודעה של הילדים בני השמונה שלימדה, ביקשה המורה היצירתית להדגים להם מהי גזענות וכיצד היא יכולה להניע בני אדם לשנוא בני אנוש אחרים על רקע שוני גופני ותרבותי.
6 צפייה בגלריה
המטרה: להדגיים מהי גזענות. מתוך הסרט "ג'יין אליוט נגד העולם"
(צילום: באדיבות פסטיבל Sundance)
תלמידים שחורים לא היו בכיתה, אז אליוט העלתה רעיון מבריק: לפצל את הכיתה לקבוצות צבע העיניים - אלו תכולי העיניים ואלו בעלי העיניים החומות. זה היה המפתח לחלוקה הכיתתית, ומתוקף סמכותה, המורה הכריזה על בעלי העיניים החומות כטובים, חכמים ומוכשרים יותר. היא אף סיפקה הסבר מדעי מומצא על הקשר בין צבע העיניים לתכונות אופי ומנת משכל, אותו אימצו הילדים כאמת לאמיתה. בכל זאת, המורה אמרה. להנחת המוצא הזו הייתה גם השלכות מעשיות בפעילות בכיתה כשבעלי העיניים החומות פיתחו הזדהות קבוצתית שנישאת על תחושת עליונות והתנשאות כלפי האחרים, השונים. ואילו בעלי העיניים הבהירות פיתחו תחושות נחיתות, בטחונם העצמי נסוג וכך גם הישגיהם הלימודים. שבוע עבר, ואליוט הכריזה על היפוך בהגדרות כך שהפעם בעלי העיניים הכחולות מקבלים עדיפות. התוצאה הפעם הייתה שונה: תכולי העיניים שחוו אפליה גילו רגשי חמלה לחבריהם, ונמנעו מלהתעלל ולהתגרות בהם. החוויה שעברו על בשרם לימדה אותם להתחשב באחרים.
6 צפייה בגלריה
עיניים כחולות בנפרד מעיניים חומות. מתוך הסרט "ג'יין אליוט נגד העולם"
(צילום: באדיבות פסטיבל Sundance)
הניסוי של אליוט עורר הדים בקהילה שלה ברייסוויל, ולא בהכרח באופן חיובי, מכיוון שתושבים רבים התנגדו לכך שילדיהם ייחשפו לגזענות ואי צדק בארצות הברית, גם דרך התרגיל היצירתי והמקורי שלה. על אף הערך החינוכי של למידה מעשית על שנאת האחר והשלכותיה, וגם ההתפתחות האישית של טיפוח אמפתיה לאחרים, לא כל ההורים ראו בכך משהו חיובי. אליוט נתקלה בתגובות עוינות שגלשו גם לחרמות נגד ילדיה, אולם המשיכה בשלה ואף קיבלה חשיפה תקשורתית ששמה אותה ואת קהילתה על המפה. ב-1970 אליוט ותלמידיה תועדו בסרט תיעודי The Eye of the Storm שביים וויליאם פיטרס, וב-1985 המשתתפים התכנסו שוב כדי לבחון את השלכות התרגיל ההוא על חייהם, 15 שנה אחרי, בפרק מיוחד של תוכנית התחקירית "פרונטליין".
למרות חשיבותו של התרגיל, שעליו חזרה אליוט שוב ושוב בכיתות שלימדה וקראה ליישמו בכל בית ספר אמריקני, הוא כמעט ונעדר מהתרבות האמריקנית ובטח מזו הקולנועית. מדובר אומנם ביוזמה מבריקה ויוצאת דופן, שרלוונטית כל כך גם בארצות הברית של היום לאור מלחמות התרבות שמתחוללות בה, אולם בניגוד ל"הנחשול" והניסויים האחרים שהוזכרו, כאמור, האירועים כמעט ונעדרו משחזורים תרבותיים. מן הסתם יש שטוענים, ואולי בצדק, כי מדובר על אפליה על רקע מגדרי שכן בניגוד לשאר המקרים, גיבורת הסיפור היא אישה. אולם אפשר גם לזהות טיעונים אחרים לכך שהוליווד לא טרחה לאמץ את הסיפור יוצא הדופן הזה מכיוון שהוא עוסק בילדים צעירים, ועדיין עוסק בתכנים שהם לא ממש לכל המשפחה. יותר מכך, ברמה העלילתית יש כאן אולי מוסר השכל ראוי, אולם משאבי המתח, העוינות והאכזריות שאמורים להניע את הדרמה אינם קיצוניים וקשים כמו במקרה של פעילי תנועת הגל השלישי של "הנחשול", או הסוהרים הסוררים מניסוי הכלא בסטנפורד.
6 צפייה בגלריה
הניסוי נעדר מהתרבות האמריקנית. מתוך הסרט "ג'יין אליוט נגד העולם"
(צילום: באדיבות פסטיבל Sundance)
על הרקע הזה, וכדי להחזיר את ג'יין אליוט לקדמת הבמה היום כשהיא בשנות ה-90 לחייה, הופק הסרט התיעודי של בהמאי ג'אד ארליך "ג'יין אליוט נגד העולם" (Jane Elliott Against the World) שהוקרן לאחרונה בבכורה בפסטיבל סאנדנס. "מאז ומתמיד ג'יין נוהגת להתייחס ליוזמת 'עיניים כחולות/עיניים חומות' כתרגיל ולא כניסוי, ויש לזה סיבה", אומר ל-ynet ארליך, "זה לא משהו שיצא ממעבדה או ממחקר מדעי. זה יצא מכיתה במהלך שעת חירום מוסרית. היא ניסתה להוכיח תיאוריה. היא ניסתה לשנות את הדרך שבה אנשים הרגישו והדרך שבה התנהגו. המשתתפים בתרגיל לא רק צופים באפליה מהצד - הם חווים אותה על בשרם. בניגוד לכל שיעור מופשט, את ההבנה הרגשית הזאת קשה יותר להכחיש. זו ככל הנראה הסיבה שהתרגיל הזה ממשיך להדהד בעוצמה גם היום".
לצד שחזור הניסוי הכיתתי, והבקלאש שהתקבל בתגובה אליו בזמנו, המורה הלוחמת ממשיכה במאבקה נגד גזענות ואפליה בזירה הציבורית הכלל-אמריקנית שהפכה למלאת שנאה ועוינת אף יותר. מתברר שלעשות ניסויים בבני אדם מבוגרים זה מסובך הרבה יותר, במיוחד כשהם מתבצרים בדעות הפוליטיות שלהם, מתוך בידוד עצמי והתרסה נגד חמלה - על רקע מלחמת התרבות שהכריזו השמרנים על ה-Woke מתוך התנגדות ל"הרעלת התודעה" של ילדיהם בערכים ליברלים, וחשיפתם לחלקים לא-נעימים בהיסטוריה האמריקנית הגדושים בגזענות, שנאת זרים, אפליה, ועבדות ברוח דוקטרינת ה-Critical Racism השנואה עליהם.
6 צפייה בגלריה
מחזיר את אליוט לקדמת הבמה. ג'אד ארליך בפרימיירת הסרט "ג'יין אליוט נגד העולם"
(צילום: Cindy Ord / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
אליוט, שתרמה למערכת החינוך האמריקנית כמורה, יוצאת לקרב כגיבורת תרבות בשם הערכים הפרוגרסיביים של קבלת האחר ונגד המגמה שמנסים לקדם גורמי ימין להכחשת העבר, ובהם מחיקת הידע ההיסטורי של התלמידים מתוך תפיסה כי בורות והדחקה מגוננות מבושה ורגשות אשם. הסרט מלווה אותה כשהיא נושאת דברים מעל לכל במה ומול המצלמות, ומתעד את הקמפיין המתוקשר שלה נגד ראש ועד מנהל של תיכון בקליפורניה שכופה את דעתו השמרנית על תוכנית הלימודים, בתמיכת ממשל טראמפ. בכך הוא מיישם בעצמו את אותם רעיונות סמכותניים כפייתיים, כפי שצפו מעל לפני השטח ב"הנחשול" ובניסויים האחרים.
הגמלאית בת ה-92 שצופה בדאגה אל העתיד של ילדי ארצות הברית לא רואה אותו ממטר, ובעזרת מורים והורים מביאה להדחתו. פרק מוצלח במאבק המתמשך בפשיזם כתופעה אנושית, שחוזר על עצמו שוב ושוב בניסויים - אבל גם במציאות החברתית והפוליטית של עולמנו כצד אפל מודחק של האנושות בעת החדשה, הנאורה והדמוקרטית לכאורה, ושגולש שוב ושוב החוצה כשיטפון של מי ביוב מבעבעים ועכורים של גזענות ולאומנות בעקבות מנהיג חזק.
