טרנטינו מגדל ילדים בישראל ויש על שמו מסעדה בראשון; הסגנון הסימטרי של ווס אנדרסון מועתק במיליוני חשבונות אינסטגרם וטיקטוק; כריסטופר נולאן הוא מפעל שוברי-קופות שלא מוותרים על המוח שלנו; גרטה גרוויג הפכה לאלילת הקולנוע ההיפסטרי והוכיחה ב"ברבי" שמקומן של במאיות הוא בשורה הראשונה - ולא מעטים שומרים אמונים לגיבורי ילדותנו, התאומים ההפוכים ספילברג וסקורסזה. אבל כששואלים חובבי קולנוע הארדקור מי הבמאי האהוב עליהם שעובד בעולם כרגע, ולבטח האמריקני, יש תשובה אחת שהיא הכי קרובה לקונצנזוס: פול תומאס אנדרסון.
"קרב רודף קרב" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
למרות שהוא מוכר הרבה פחות בציבור הרחב מכל הגאונים הנ"ל, כולל אנדרסון השני, פת"א - כפי שהוא מכונה אצל סטודנטים לקולנוע, כולל בן הדוד המעצבן שלכם - הוא קודם כל "הבמאי של הבמאים". סקורסזה ביקש שישכתב חלקים נרחבים מהתסריט של סרטו הקודם "רוצחי פרח הירח"; רוברט אלטמן המנוח דרש בפרויקט האחרון שלו שפת"א יהיה בכוננות כ"במאי מחליף" למקרה שיתפגר לפני סוף הצילומים (הוא השלים אותם), ועכשיו ספילברג מסתובב בהוליווד כבר חודש וצורח לכולם באוזן ש"קרב רודף קרב", סרטו הנוכחי של פול תומאס אנדרסון, הוא קלאסיקה מודרנית וסרט משוגע ומדהים ונפלא.
לרקורד, אלה הסופרלטיבים שנטחנים בקרב מבקרים כמעט בכל סרט של פת"א שיוצא, עם מדד ביקורות חיוביות שמזכיר את התמיכה באסד בבחירות בסוריה לפני הפלת המשטר. ובשעה שהמבקרים מתחרים בתארי "יצירת מופת", "יצירה כבירה", "יצירה אדירה" ובהתעלפויות למרחק ארוך, הקהל הרחב שנכנס לאולם נע לא אחת בין "זה היה די מוזר", "המוזיקה טובה אבל השתעממתי" ו"אחלה, קצת ארוך, אבל תזכיר לי מה ההבדל בינו לאנדרסון השני?".
אפשר לקוות שעם יציאת "קרב", השת"פ הראשון שלו עם דיקפריו (מעריץ, בטח מעריץ) וגם הסרט הראשון שלו בתקציב ענק ועם סצנות אקשן לפנים - אנדרסון יפרוץ את הנישה שלו וגם יזכה סוף סוף בפסלון האוסקר הנכסף שמתחמק ממנו כבר 11 מועמדויות והפסדים. לכל אחת מעשר יצירותיו יש מעריצים, אבל בכל זאת ננסה לעשות את דירוג יצירות פת"א האולטימטיבי. זה ייגמר במקום הראשון.
10. הימור כושל (1996)
נתחיל בסרט שדי מקובל לשים במקום האחרון ברשימות האנדרסון, "הימור כושל" שאגב כלל לא הופץ בישראל ושמו בניכר נע בין Hard Eight ל-Sidney. בסרט הבכורה שלו מ-1996, שעוסק במהמר מבוגר שלוקח תחת חסותו צעיר ממנו (פיליפ בייקר הול וג'ון סי ריילי, שניים מהקבועים של אנדרסון בתחילת הקריירה), אנדרסון מגולל מעשיית פשע מלנכולית שהייתה יכולה להתמקם יפה באחת העונות של "פארגו", פינת הקללה הכי גדולה לסרטים עצמאיים בניינטיז: "חיקויי טרנטינו".
12 צפייה בגלריה
יום אחד אעזוב את המקום הזה, אזכה באוסקר לא מוצדק, אתחתן עם הסולן של קולדפליי, אתגרש ממנו ואוציא ליין של נרות בריח ואגינה. מתוך "הימור כושל"
(צילום: באדיבות yes)
"הימור כושל" אינו כושל בשום צורה, וכלל גם כמה הופעות יפות מאוד, למשל של גווינית' פאלטרו בתקופה שבה הייתה כוכבת ענק אבל גם חיפשה את מזלה בקולנוע העצמאי. זה פשוט לא סרט שפרץ קדימה, והיום אפשר להבין למה. הוא עדיין שווה צפייה, אחרי שתראו את כל תשעת הסרטים הבאים.
9. המאסטר (2012)
עכשיו צריך לחתוך בבשר החי, ולבחור קרוב לתחתית סרט שעבור חובבי פת"א סנובים במיוחד הוא-הוא הסרט הכי טוב שלו. למעשה, אנדרסון עצמו, טיפוס ביישן ודי מוזר, אמר לא פעם ש"המאסטר" הוא סרטו האהוב עליו. יסלחו לנו ההיפסטרים והאיכותיים מאיתנו, אבל "המאסטר" - שהיה הסרט הראשון של פת"א שיצא אחרי "זה ייגמר בדם" המונומנטלי ולווה בהר של באזז וציפיות - הוא הסרט שבו אנדרסון איתגר את מעריציו, שלא לומר שיעמם את רובם. והקהל הרחב, צריך להודות, ברח כל עוד נפשו בו. קצת כמו האלבום Kid A של רדיוהד.
אז מהו "המאסטר", סרט הפאק-יו הגדול של אנדרסון? בגדול, על זה: על משיח-שווא. הסרט שמתרחש בפיפטיז ומצולם מהמם מספר על חייל שחזר שבור ממלחמת העולם השנייה (חואקין פיניקס עוכר ישראל, בהופעה מהממת שממנה תכלס עשה העתק-הדבק לשואו זוכה האוסקר שלו ב"ג'וקר"). הוא טיפוס בודד, דכאוני וחרמן, ואז הוא נתקל בשיטוטיו השיכורים במנהיג כת כריזמטי (פיליפ סימור הופמן זצ"ל) ומצטרף אליו כמו כלבלב. ו… זהו בערך. החומרים הנפלאים של אנדרסון - שמתכתבים גם עם סיפור הקמתה של כנסיית הסיינטלוגיה - לא משמשים אותו החל מנקודת המפנה הראשונה לקדם עלילה או משהו, זה לסאחים. ובכל זאת, תמצאו בסרט המאתגר הזה שלוש הופעות מועמדות לאוסקר (גם של איימי אדמס המצוינת כאשתו של מנהיג הכת ששולטת בו לא פחות ממה שהוא שולט במאמיניו), וסצנת שיא אחת שבה הופמן ופיניקס יושבים אחד מול השני ב"ראיון כניסה" של האחרון לכת - וזיקוקים עפים. באמת בית ספר למשחק. שאר הסרט - למיטיבי לכת, לגמרי.
8. ליקריץ פיצה (2021)
אחלה סרט. סרטו האחרון של אנדרסון לפני "קרב" הוא סוכריית מנטה, המקום שבו הוא הראה שאין לו בעיה לעשות גם "סרט פשוט", עם סיפור אהבה מאוד נקודתי וגם מאוד אוניברסלי של "בחור פוגש בחורה". קופר הופמן (הבן של פיליפ סימור, בהופעה מצוינת) מגלם נער בן 15 שנראה מבוגר לגילו ומתאהב באלנה חיים (אחת משלישיית "חיים" החצי ישראלית שאנדרסון ביים לה כמה קליפים), שגדולה ממנו בעשור והיא חסרת כיוון בחייה. כמו חלק גדול מסרטיו, הסרט מתרחש בעמק סן פרננדו שבו גדל אנדרסון, רשת הפרברים של אל-איי שבה חיים כל ה"פועלים הפשוטים" של הוליווד. כולם שם חולמים להצליח בגדול בביזנס, או מעמידים פנים שהם כאלה, וכך גם גיבורי הסרט. אחת הסצנות הקורעות מתרחשת כשחיים חסרת-המוטיבציה באה לאודישן אצל סוכנת, וזו מתפקעת מצחוק כשהצעירה מספרת לה שבין כישורי החיים שלה נמצאים קרב מגע והשפה העברית, כאילו שזה יעזור לה איכשהו בהוליווד.
12 צפייה בגלריה
ניקח 2 פיצה וולקנו זיתים-פפרוני, לא ליקריץ, תודה. מתוך "ליקריץ פיצה"
(צילום: באדיבות yes)
כן, בנוסף לכל זה אחד הסרטים הכי ישראלים שנעשו באמריקה, עם סצנה נהדרת של ארוחת שבת בבית משפחת חיים שנשלפת היישר מסרטי הבורקס (את האבא מגלם האב של שלישיית חיים במציאות, כדורגלן "מכבי יפו" בדימוס מוטי חיים). מיקום העלילה בסבנטיז, שנות ילדותו של אנדרסון, הופכים את "ליקריץ פיצה" - שקרוי על שם רשת חנויות תקליטים שנסגרה - קצת לתקליט ישן בעצמו. מלא שירים ישנים ושמחים משנות ה-70, כולל אחד או שניים מישראל.
7. מידות רעות (2014)
תיקון, זה הסרט הכי ישראלי של אנדרסון, בנשמתו לפחות. מותחן הפשע המוזר שמתרחש בשולי אל-איי בסבנטיז (כן, שוב אל-איי, שוב הסבנטיז), ומתאר בלש שעיר ומסומם שחי ליד החוף ודי מתקשה לקום מהספה ולהתחיל לחקור את הפשע שהוא אמור לפצח - הזכיר ללא מעט צופים ישראלים את "מציצים" של אורי זוהר ואת הווייב של חבורת לול סביבו.
אין לנו הוכחות אם אנדרסון בכלל שמע או ידע על זה (אולי מוטי חיים סיפר לו), והתשובה היא "כנראה שלא", אבל התוצאה בכל מקרה היא מן סרט סטלני ומרושל במכוון, שמבוסס על ספר לא פחות חידתי של תומאס פינצ'ון ועושה מכל ז'אנר הבלש בדיחה אחת גדולה. התוצאה היא קצת "ביג לבובסקי" עם סאטלה עוד יותר כבדה, ולגמרי סרט לא לכל אחד, אבל תענוג למי שמתמסרים אליו.
6. קרב רודף קרב (2025)
לפי כמות ההתעלפויות וההשתפכויות מהסרט החדש של אנדרסון בקרב מבקרי ויוצרי קולנוע בעולם כרגע - מספילברג ודרומה - יכול להיות שהסרט ממוקם נמוך מדי בדירוג. אחד המבקרים האמריקנים הפליג אפילו לטריטוריות "זה הסרט הכי טוב שיצא לי לבקר בעשור וחצי האחרונים". אוקיי חבר, תירגע. כי לדעת כותב שורות אלו לפחות, "קרב" - הסרט של פת"א שבו הוא עושה מעשה טרנטינו ב"קיל ביל" וקופץ מעולם סרטי האיכות לעולם סרטי האקשן האינטליגנטיים - הוא בהחלט סרט מבדר מאוד ודי אדיר, אבל גם קצת אנדרסון למתחילים.
כמו ברוב סרטיו העכשוויים, הוא שם במרכזו טיפוס די סטלן ובודד (ליאונרדו דיקפריו, בהופעה מעולה) שצריך לאסוף את השיט שלו ביחד כשהעולם בחוץ מתמוטט. במקרה הזה, שון פן כקצין ימני קיצוני ודי חרמן (אנדרסון אוהב טיפוסים חרמנים ואומללים) שמנסה לקחת ממנו את בת הזוג שלו ואז את הבת שלו. זה סרט מלא אנרגיה, פאן, דמויות משנה מוזרות וסטלניות לא פחות מהגיבור (בקיצור, בניסיו דל טורו), מוזיקה נהדרת בפסקול (אח, יא ג'וני גרינווד), אווירה סבנטיזית (למרות שהסרט מתרחש בארצות הברית של ימינו, קצת יותר דיסטופית), והשראה מרומן אמריקני קאנוני - הפעם "ויינלנד", שוב של תומאס פינצ'ון. האם זה הסרט שיביא לו את האוסקר ויגרום לכל חובבי ווס אנדרסון לקפוץ לספינת המתחרה פי-טי? לכו לקולנוע ותשפטו בעצמכם.
5. לילות בוגי (1997)
נכנסים לטריטוריית יצירות המופת. ושוב, יש מי שימקמו את הסרט הזה גבוה יותר. טרנטינו למשל, שזה הסרט של אנדרסון החביב עליו. השניים חברים, ולאקסית המיתולוגית של אנדרסון - זמרת ההרואין-שיק פיונה אפל - יש סיפור די אדיר איך ערב אחד בלוס אנג'לס בניינטיז שבו שני הבמאים השוויצרים הסתובבו לצידה וחפרו בלי סוף על סרטים ובכך גרמו לה - לה! - להחליט להיגמל מקוקאין מרוב שהיו בלתי נסבלים. אבל אנחנו מתפזרים, וחבל, כי זה דווקא אחד הסרטים הממוקדים של אנדרסון.
מדובר בסיפור עלייתו ונפילתו של דירק דיגלר (מארק וולברג), כוכב פורנו פיקטיבי בלוס אנג'לס של הסבנטיז - ויש פה את כל מה שהופך את סרטיו של אנדרסון לשלו: אפוס אמריקני שמתרחש בשולי תעשיית הבידור ההוליוודית, שמתפרש במשך שלוש שעות אבל מרגיש כמו בן שעה וחצי, לוקח אותנו לטיול ברחבי אל-איי, עם שוטים ארוכים וסצנות בלתי נשכחות (שוט הפתיחה שומט-הלסתות שבו המצלמה נכנסת בלוליינות למועדון היא חתיכת "הנני כאן" של אנדרסון). הוא גם מלא דמויות משנה אדירות - מצחיקות או שוברות-לב, או גם וגם (פיליפ סימור הופמן, ג'ון סי ריילי, דון צ'ידל, וויליאם ה. מייסי, ג'וליאן מור, הת'ר גרהאם ואלפרד מולינה בסצנה אחת מלחיצה ומצחיקה בטירוף). "לילות בוגי" מ-97' הוא הסרט השני של אנדרסון בסך הכל וזה שדי גילה אותו לעולם. תמצאו אותו פה במוד הכי טרנטינואי/סקורסזיאני שלו - חשוב לו להראות שהוא וירטואוז בכל נדבכי הכתיבה והבימוי, ולעשות לא מעט שופוני. כל זה הופך את "לילות בוגי", סרט שמתרחש בשנות ה-70 אבל כולו קולנוע עצמאי אמריקאי של שנות ה-90, לסרטו הכי נגיש, אולי למעט "קרב", ולתענוג מתמשך שלא התיישן ביום.
4. חוטים נסתרים (2018)
קפיצה קטנה לאי הבריטי. בכלל, לאנדרסון יש נטייה למצוא לעצמו נושאים לסרטים, שכאשר שומעים עליהם לראשונה אומרים "מה לעזאזל יכול להיות מעניין בזה", נניח כאן סיפורו של מעצב שמלות בלונדון של הפיפטיז, ואז כשרואים אומרים, "טוב, הבנתי". במרכזו סיפור אהבה/שנאה בין אותו מעצב סנוב ובוק (דניאל דיי לואיס) לבין מלצרית שהוא הופך למוזה שלו (ויקי קריפס, עוד שחקנית נהדרת שחייבת את הקריירה שלה לאנדרסון, ומאז מככבת בכל סרט אירופי שני).
השת"פ השני של אנדרסון עם דיי לואיס אחרי "זה ייגמר בדם" מציג אותו כדמות שהיא על פניו הנגטיב של איש העסקים הבריון מהסרט המדברי ההוא. כולו נימוס בריטי, אבל כשחופרים קצת למטה מגלים בהמה אובססיבית ושתלטנית לא פחות. תוסיפו צילום מלא קלאסה (של אנדרסון עצמו) ומוזיקה אלגנטית (של ג'וני גרינווד, איך הוא לא זכה באוסקר עדיין?), והתוצאה היא סרט שהוא קצת היצ'קוק, קצת דרמת תלבושות בריטית מהוגנת, וסרט שהוא עדיין לגמרי אנדרסון: חידתי, מלא טעמים ומכושף.
3. מגנוליה (1999)
המגנום אופוס של פת"א, וכנראה הסרט הכי משפיע ואהוב שלו. סרט בן שלוש שעות שמתחיל בשלושה צירופי מקרים מקאבריים וקורעים מצחוק, ממשיך בתשעה סיפורים על דמויות שחגות בלוס אנג'לס במשך יממה, רובם גם קשורים בעקיפין לתעשיית הטלוויזיה הנצלנית. באמצע כולם פוצחים בשיר (זה יכול לעבוד רק אצל אנדרסון) וזה נגמר בגשם של צפרדעים. טום קרוז היה כנראה הכי קרוב לאוסקר על הסרט הזה בתפקידו כגורו גברים סטייל "המרכז לאומנות הפיתוי" לפני שידענו מה זה, אבל האמת שכל הקאסט עושה פה מטעמים (ג'וליאן מור, ג'ון סי ריילי, וויליאם ה. מייסי, פיליפ בייקר הול ופיליפ סימור הופמן הם רק כמה מהמצטיינים).
זהו סרט שהוא גם מרגש בטירוף, גם ערמומי וגם מרגיש כמו מצבור חידות ורעיונות שאנדרסון הצליח לדחוס למסך במשך שלוש שעות. האם זה בכלל סרט תנ"כי על קיומו של אלוהים? הצפרדעים, בכל זאת. ואולי על צירופי מקרים? האם זהו מיוזיקל שמשתמש בשיריה של איימי מאן כבסיס לקידום העלילה? דרמה על תעשיית בידור שמשתמשת וזורקת? תבחרו בעצמכם, אחרי שתנגבו דמעה או תגידו "וואט דה פאק" בסוף הסרט.
2. זה ייגמר בדם (2007)
"האזרח קיין" של שנות ה-2000. בכל משאל מבקרים ויוצרים על גדול סרטי המאה ה-21, הסרט הזה ממוקם באופן עקבי בין המקום הראשון לשלישי, והפעם קשה שלא להצדיק אותם. הדרמה הקודרת והכל כך עוצמתית של אנדרסון עם דניאל דיי לואיס, על מגלה נפט חמדן שחי בדמדומי המערב הפרוע של תחילת המאה ה-20, הוא כל מה שצריך לחפש ב"אפוס אמריקני גדול" על האופן שבו כסף (ואגו) משחיתים את הנשמה.
12 צפייה בגלריה
שמעי, גיברת, הביוב שלך קשוח. דניאל דיי לואיס, מתוך "זה ייגמר בדם"
(צילום: באדיבות yes)
העניין אצל אנדרסון הוא שדי ברור מההתחלה שהיא הייתה מושחתת מראש. זה מסוג הסרטים שהכל נפלא בהם: המשחק (לא רק של דיי לואיס המצמרר והחד-פעמי שזכה באוסקר כמובן, אלא גם של פול דאנו ככומר שמתעמת איתו), הצילום, האווירה והסטים, וכמובן המוזיקה (ג'וני גרינווד בשת"פ ראשון עם אנדרסון, בפסקול האוונגרדי והחורק שזכה מאז לאינספור חיקויים). אבל נפלאה במיוחד היא התחושה בסוף, אחרי שדיי לואיס זועק !I'm Finished, המסך עובר לשחור - והקהל נשאר עם תחושה שהוא ראה יצירת מופת אמיתית.
1. מוכה אהבה (2002)
כרגיל אצל אנדרסון, לא יכולנו לסיים את הדירוג בתשובה המתבקשת, "זה ייגמר בדם" או "מגנוליה", אלא באחת קצת יותר היפסטרית. "מוכה אהבה", הסרט הכי רומנטי ותמים של אנדרסון שבו הוא לא מוותר על המוזרויות שלו, הוא רק בן שעה וחצי. והוא מסוג הסרטים שאצל כותב שורות אלו לפחות - יוצאים מהקולנוע אחרי הצפייה בהם עם תחושה של "הנה סרט ששינה לי את החיים ומילא אותם במוזיקה ותקווה". אנדרסון לקח את אדם סנדלר, שהיה לפני הסרט וגם לאחריו למען האמת קללה בין מבקרי קולנוע, והוכיח איזה שחקן אדיר וחד-פעמי הוא.
כמו הרבה מגיבורי אנדרסון, מדובר בגבר-ילד די בודד בלוס אנג'לס, עם נפש עצבנית ונטייה להתפרצויות, רק שהפעם אנדרסון באמת נותן לו מה שהוא צריך: מישהי להתאהב בה ומתאהבת בו (אמילי ווטסון). זה מסוג הסרטים שנותנים תקווה לכל הגברים והנשים עם הלבבות השבורים, עם מוזיקה אדירה (של ג'ון בריון, השותף הקודם של אנדרסון), סיקוונסים מלאי תנועה וריקוד והפעם גם שמיים ורודים. תישאר אדיר, פי-טי, אף אחד לא עושה סרטים כמוך.
