אחד הרגעים שמיקי קם הייתה שמחה לחזור אליו, התרחש לפני 50 שנה בלהקת הנח"ל - הרגע שבו התאהבה בבעלה יהודה עדר. "זאת הייתה סופת ברקים ורעמים", היא אומרת בריאיון ל-ynet. "התקרבתי לקיבוצניק הזה, שנראה כמו הדוגמן מהפרסומת למרלבורו, ואמרתי לו, 'אתה יודע שיש לך חור בחולצה?' 'כן', הוא אמר. 'אני יכולה לתפור לך את החור?' המשכתי. לקחתי את החולצה שלו הביתה, כיבסתי אותה, ותפרתי לו את החור. מאז עברו 50 שנה, שני ילדים, שלושה נכדים, ואני עדיין תופרת לחתיך ההוא מלהקת הנח"ל את החורים בחולצה.
"הוא היה יפה תואר, הורס את הבריאות. לא ראיתי אף אחד, רק אותו, ומאידך הוא ראה רק אותי", קם ממשיכה. "ממש אהבה ממבט ראשון. אנחנו גם ירשנו את הכיסא של גידי וענת גוב באוטובוס של הלהקה. מי שהראה בלהקה נכונות לזוגיות לטווח ארוך, יכול היה לקבל את הכיסא שהיה בסוף האוטובוס וידע הרבה סודות. הוא היה מעוצב עם מנורה כחולה, בשביל הרומנטיקה, ומדף קטן לשים עליו את הגזוז או את הקפה. אנחנו לא ידענו מה קורה סביבנו בנסיעות. התגפפנו והתנשקנו כל הזמן. כאילו אין עולם בחוץ".
50 שנה והכל היה כל כך פשוט?
"ברור שלא. היו עליות והיו ירידות, כמו אצל כל זוג, אבל אנחנו באמת כבר יישות אחת. עברנו כל כך הרבה יחד - בחינוך של הילדים והלידה השקטה בין שני הבנים, שגרמה לדבק הזה להיות יותר חזק. במקרה כזה או שנפרדים אחרי זה, או שאי-אפשר להפריד".
"אני לא חושבת מה יהיה מחר או בעוד עשר שנים כשאזדקן"
לפני חמישה חודשים קם, מהשחקניות והבדרניות האהובות והמוערכות בארץ, חגגה 70. מבחינתה זה רק מספר. "מבחינתי אתה יכול להוריד את האפס" היא צוחקת. "לא נתעלם, הברכיים הן לא כמו שהיו, הקימה מהאוטו היא לא כמו כשהיתי אפילו בגיל 50, אבל אני מכונית משומשת במצב טוב. אני משתדלת לתמוך במה שיש. אני עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע ומשמנת את הקול שלי. חייבים תחזוקה. אי-אפשר לשבת בבית ולעשות חשבון נפש ולקטר.
"אני קמה בבוקר וחושבת לעצמי, מה קורה עם הקול שלי? אם יש לי אוקטבה - אז וואו, החיים יפים, ואם אין לי אוקטבה, קשה לי לעבור את היום. אני לא חושבת מה יהיה מחר או בעוד עשר שנים כשאזדקן. השתגעתי? אתה יודע איך היום שלי יראה אם אני אחשוב על זה? כבר לא יהיה לי יום. אני מודעת למה שיכול להיות, אני לא מתכחשת לזה, אבל זה לא מעסיק אותי. מה שמעסיק אותי זה איך ההופעה שלי תיראה. מה אני אלבש והאם פאנץ' הזה מצוין או לא".
8 צפייה בגלריה
"מה שמעסיק אותי זה איך ההופעה שלי תיראה. מה אני אלבש והאם פאנץ' הזה מצוין או לא". מיקי קם
(צילום: ארן לוי)
באמצע החודש הבא יוצאת קם עם מופע היחיד הרביעי שלה, "מיקי כאן", שכתבו אבי בלקין ורן דברת, על הניהול המוזיקלי חתום גיא פרטי, ומביים אותו מוטי אבירם. "אני משחקת עכשיו עם קטורזה והוא אומר, 'מה, זה מופע חדש? אני רץ שנים עם אותו מופע'. ראיתי אותו, זה נפלא ביותר, אבל אני שחקנית, לא סטנדאפיסטית. אני מרגישה שאני צריכה להשתמש בכל היכולות שלי. אני משחקת ושרה. זה גם קצת אישי וגם קצת מצחיק. בשונה מהערבים הקודמים שלי יש לי פרטנר, אבי יפה - שחקן נהדר וקומיקאי נהדר".
המופע עוסק בחיים הפרטיים שלך?
"הוא בעיקר על החיים הפרטיים של כולנו. מה כבר יש לי להגיד עליי שעוד לא אמרתי ב-50 השנים האחרונות? אני מתחילה בזה שאני חוגגת 70, אבל זה לא הנושא של הערב. כולנו מגיעים לשם או לא מגיעים. ואז אני שואלת את הקהל, 'אני נראית בת 70?' כי בגילי צריך לסחוט מחמאות, ומדברת על סקס ועל יחסים זוגיים, ואומרת שגם בגילנו יש לאישה את הזכות להיות מאוכזבת במיטה".
עניין של תשוקה?
"בגילי עדיין יש לי תשוקה לא רק להופיע, עדיין יש בי את התסס הזה ואת הרצון לא לעצור כל עוד אפשר לרוץ עם הקריירה שלי. אצלנו האמנים לא יוצאים לפנסיה. הדרייב הזה נובע מסקרנות, מהרצון להמשיך לתת בראש, כי אני מרגישה שעוד יש לי קהל והקהל רוצה לבוא ולראות אותי. אני שומעת את זה ברחוב, כי בתוך עמי אני חיה. כמעט 20 שנה לא עשיתי ערב יחיד וזה המון זמן. אני לא אעשה עוד מופע אחר כך. נראה לי אחלה גיל לעשות איזה קלוז'ר יפה. זה לא שלום ולא להתראות, אלא יאללה, עוד יש לי אנרגיה.
8 צפייה בגלריה
"מאז עברו 50 שנה ואני עדיין תופרת לחתיך ההוא מלהקת הנח"ל את החורים בחולצה". מיקי קם ויהודה עדר
(צילום: טל שחר)
"אנחנו אנשי הבמה שונים מאנשים רגילים. אצלנו זה האם יש לנו עוד קהל? האם אנחנו עדיין רלוונטיים? האם אנחנו עדיין מצחיקים? האם אנחנו יכולים עדיין לרגש? האם אני יכולה לשיר בסולמות של פעם? אני נורא ישרה עם עצמי. אני שואלת את השאלות האלה, ואומרת כן, אני עוד יכולה".
כשהיית צעירה חשבת שככה תיראה שנת ה-70 שלך?
"מי חשב על זה בכלל? גם עכשיו אני לא חושבת על הגיל שלי. אני חושבת רק מה אני עושה עכשיו ובפני מי אני מופיעה. 70 זה באמת רק מספר. אני עדיין שרה בסולמות של גיל 20, אולי כי אני לא מעשנת. אומרים שקמטים נובעים ממרירות, לכן כנראה אין לי עדיין קמטים".
מה בכל זאת השתנה מפעם?
"הפסקתי בשנים האחרונות להופיע בימי שישי כדי שיהיה לי גם בית, כדי שלא יהיה מצב כזה שבו אני מגישה את האוכל ואומרת 'ביי, בתיאבון, להתראות'. הילדים כבר עזבו את הקן, אבל הם באים עכשיו עם הנכדים והנשים המדהימות שלהם והבית מתמלא עוד פעם. אני רוצה קבלת שבת, אני רוצה משפחתיות. אני חושבת שבקורונה ואחר כך במלחמה התחלתי להתלבט ביני לבין עצמי. אמרתי, 'אוקיי, יש שומרי שבת - אני שומרת משפחה'".
איזה מן סבתא את?
"סבתא נהדרת. אני מתה עליהם והם מתים עליי. דוד בן 13, רפאל (רפא) בן 10, ומונה בת שש וחצי. דוד הולך כבר לסדנאות ברימון ומנגן על גיטרה ופסנתר. ביום שישי היה לו סשן. הוא אמר, 'סבא בוא תנגן'. אני מסתכלת על שניהם. זה בן 74, זה בן 13, והם מנגנים את הביטלס והיה כזה כיף לשמוע אותם. הלב שלי התרחב. הנכד הגדול אמר לי, 'סבתא אם לא היית סבתא שלי, הייתי מעריץ אותך'. בשבילו אני כוכבת, אבל לא נעים לו כי אני סבתא".
"יש אנשים שלא מאמינים שאנחנו ביחד"
במשך 52 שנות הקריירה שלה קם הספיקה לעשות כמעט הכול – לשיר, לבדר ולשחק כמעט בכל תיאטרון אפשרי. בשנים האחרונות היא משחקת בעיקר בתיאטרון הבימה בהצגות כמו "עלובי החיים", "מלאכת החיים" ו"הג'יגולו מקונגו" לצד קטורזה ויגאל נאור, ובשנה הבאה אפשר יהיה לראות אותה גם בתיאטרון הקאמרי, בהצגה לצד אודיה קורן. "הכול בזכות אבא שלי", היא אומרת. "אבא שלי ראה הרבה לפניי מה אני יודעת ומה אני יכולה לעשות. הייתי ילדה טובה ירושלים. הוא אמר לי, 'בבית הספר בכפר הירוק יהיה לך טוב' וצדק. כל שבוע כל קבוצה שם הייתה צריכה להגיש תכנית שהיא כתבה, ביימה ושיחקה. שם קלטתי שיש לי את היכולת לשמוע מישהו ולהכניס אותו אליי, לתוך הגוף, לתוך הגרון, לחקות אותו. הייתה אחת שהייתה מעירה אותנו בבוקר, מזל שמה, וחיקיתי אותה. פתאום גיליתי שאני מצחיקה ויש לי קהל שצוחק ממני. לפני להקת הנח"ל אבא שלי גזר מודעה בעיתון, 'בחינות ללהקה צבאית', והגעתי לבחינות".
8 צפייה בגלריה
"באמת לא ראיתי את היופי הזה ואת הכישרון הזה. הייתי כל כך תמימה". יהודה ואלון עדר מעניקים את פרס מפעל חיים בתחום המשחק למיקי קם
(צילום: מוטי קמחי)
מי בחן אותך?
"אפרים קישון. הוא שאל אותי, 'מה הכנת מיידלע?'", קם מחקה אותו. "אמרתי, 'לא הכנתי כלום'. לא ידעתי שאני בכלל צריכה להכין משהו. עשיתי בכל זאת משהו, והוא אמר לענת גוב, 'אין לי מושג מה היא רוצה, אבל יש לה את זה', והתקבלתי ללהקת הנח"ל, הבוננזה של הלהקות. היו איתי יהודה עדר, איתן גדרון, אסתר שמיר וגדעון כפן".
תמיד היית גם קומיקאית?
"בטח, להצחיק זה לא משהו שאתה לומד אותו. אתה צריך שיהיה לך טיימינג. שחקן דרמטי לא יכול להפוך פתאום לשחקן קומי, אבל שחקן קומי יכול להיות שחקן דרמטי נפלא. תראה את חנה לסלאו. אם יש לך את הטיימינג הקומי, אז מתחת לשכבות מסתתר הליצן".
אחרי השחרור מהלהקה קם נסעה עם יהודה עדר לשלוש שנים לבוסטון, שם למד בברקלי מוזיקה, בלי לחשוש לעתיד הקריירה שלה. "לא חשבתי על זה בכלל", היא אומרת. "הנחיתי קודם את פסטיבל הזמר שעשתה לפניי רבקה מיכאלי, ובן לילה לא יכולתי ללכת ברחוב. ובכל זאת, נסעתי כאילו כלום. היה ברור - אני נוסעת אחרי האהבה הגדולה שלי. הייתי שם גננת, גננת סיוט. פרנסתי את יהודה. היה לו ברור לאן הוא הולך ומה הוא עושה.
"חזרתי והיה איזה אודישן לרביעיית בנות של מועדון התיאטרון והתקבלתי. היינו הצלחה גדולה מאוד. שמואל בונים ביים אותנו. אבא שלי היה בא כל יום להופעה שלנו. לא כדי לראות, אלא לשמוע מה אומרים עליי".
כולם דיברו אז כמה היית יפה.
"אני לא הסתכלתי על עצמי מבחוץ. באמת לא ראיתי את היופי הזה ואת הכישרון הזה. הייתי כל כך תמימה".
לא למדת משחק. מה פתאום החלטת שאת רוצה להיות שחקנית?
"זה המשך ישיר של הלהקות הצבאיות. הן היו אז הבתי ספר של היום. נתן דטנר לא הלך ללמוד, וגם לא תיקי דיין וחנה לסלאו. לא הלכנו, ועד היום כולם נותנים בראש כמו סוסים במעלה ההר. לא למדתי גם שירה. עד היום אני אוטו-דידקטית".
לקם ועדר שני בנים – המוזיקאי אלון (42) ונדב (אוטוטו בן 33), שחקן מבטיח בתיאטרון הקאמרי. "אנחנו משפחה שאף אחד בה לא הלך לשום מקום אחר חוץ מאמנות", היא אומרת. "יהודה הגשים את חלומו הגדול ומנהל את בית הספר למוזיקה רימון. הוא עושה לקהילה. ככה זה אצל מי שנולד בקיבוץ. הוא כל הזמן חושב איך הוא מעביר את כל התשתית הזאת שבנה הלאה כי הוא מבין שזהו, עוד מעט זה גיל שאתה צריך לחשוב מה אתה עושה עם כל האושר הזה שבנית. מגיע לו על זה פרס.
"אתה יודע שיש אנשים שלא מאמינים שאנחנו ביחד. הם שואלים, 'מה, יהודה עדר זה בעלך? את אמא של אלון עדר?'. יהודה הוא כל כך רוקנ'רול. מה הקשר בינו לבין הישראלית האולטימטיבית. יהודה הוא רוקיסט. רעש ברזלים, גיטרות. סוד הקסם שלנו? חוסר התאמה מוזיקלית", היא צוחקת. "יהודה אוהב את כל הבוב דילן והדייר סטרייט, ואני את ברברה סטרייסנד ולייזה מינלי. אנחנו די מעריצים אחד את השני".
מתי הבנת שהילדים שלכם ירשו מכם את הכישרון?
"כששמעתי את השיר שאלון כתב בגיל 10, הסתכלתי על יהודה ואמרתי לו, 'וואו! מה זה הדבר הזה!' ואז בגיל 15 הוא כתב משהו ואמרתי ליהודה, 'יו, מתי כולם יידעו שהוא גאון?' קלטתי ניצוצות. הוא נורא מיוחד. יש לו תעודת זהות משלו, ואני בטוחה שגם לנדב תהיה תעודת זהות משלו.
"כששואלים אותי, 'מה שלום אלון?', אני אומרת, 'קחו את האלבום החדש שלו, ותדעו מה שלומו'. אצל אלון, מה שנקרא, כל החצוצרות בחוץ. תדע מתי הוא התאהב, מתי הוא נפרד, מתי הוא מדוכדך. יש לו מסע בחיים והוא כותב עליו. פצעים זה דבר טוב לאמנות".
הילדים הרבה יותר פתוחים ממך.
"ללא ספק. על הלידה השקטה שעברתי דיברתי פה ושם. אם האנשים היו באים ומדברים על זה, דיברתי. איזה צורך יש בזה? ואז פנו אליי מהעמותה להעלאת המודעות לנושא הזה, שלא היה אז מדובר, ודיברתי. זה היה לפני 35 שנה. זה לא היה איזה סוד. הייתי בהיריון בהצגה 'מעגל הגיר הקווקזי' וראו".
אלון ונדב בחרו בתחומים שונים.
"נראה לי שהם עשו חלוקה - אתה תלך עם אמא, אני אלך עם אבא. נדב דומה לי. הוא נראה שתי טיפות מים כמוני, ואלון דומה לגמרי לאבא שלו".
8 צפייה בגלריה
"כל פעם שנופל כוכב אני מבזבזת את זה על אותה משאלה – שרק נהיה בריאים". מיקי קם
(צילום: ארן לוי)
הם מתייעצים איתכם?
"הם מאוד מדברים איתנו. אלון מאוד מחשיב מוזיקלית את הדעה של יהודה. הוא משמיע לנו מיקסים, שואל את יהודה מה הוא אומר, אבל בסוף לאלון יש את הטונוס שלו. נדב משתף אותי. אנחנו מדברים את אותה שפה".
לא פעם ילדים של שחקנים וזמרים מתנערים מהקריירה של הוריהם.
"אני חושבת שבגלל שאני ויהודה מאוד פעילים, זה עוזר להם לשתף אותנו. אנחנו גם נורא פתוחים עם זה. כשאנחנו נפגשים, אנחנו מדברים על הכול, וכולנו באים לראות אחד את השני. מעולם לא הפריע להם שיגידו שזה בזכותנו, כי זה פשוט לא נכון. אם אתה לא טוב, מה זה משנה מי ההורים שלך, ואם אתה טוב, אתה טוב. נדב הגיע לתיאטרון הקאמרי לא בגלל אמא שלו או אבא שלו, אלא כי מישהו ראה שם כישרון. אני קצת מעריצה את הבנים שלי. נדב, שיתחתן בקרוב עם אלינור, רומנטיקן חסר תקנה".
קם משחקת עכשיו עם ישראל קטורזה ויגאל נאור ב"ג'יגולו מקונגו" בתיאטרון הבימה. "הכרתי אותו קודם, אבל עכשיו זאת אהבה גדולה. הוא כולו לב", היא אומרת. "הוא בן אדם עם הכי פחות אגו ועם הלב הכי גדול שאני מכירה. שלא לדבר על הטיימינג הקומי שלו ועל הרגישות שלו. איך הוא לקח את הטקסט של חנוך לוין בכזאת רצינות. הוא יודע את הטקסט בעל פה לפני כולם. גם יגאל נאור פשוט נהדר, כשחקן ובן אדם. אני מתה על ההצגה הזאת. זאת פנינה למיטיבי לכת. יש קהל שלא מבין. הוא חושב שהוא בא לראות את קטורזה בסטנד-אפ ולא יודע מי זה חנוך לוין, ויש אנשים שנורא נהנים. אומרים שזאת פנינה בתוך הכאוס הנוראי שאנחנו נמצאים. בתקופה הזאת אנשים רוצים לצחוק. אני מתה לעשות עם קטורזה משהו קורע מצחוק".
בשבועות הראשונים למלחמה קם ועדר הופיעו בכל מקום אפשרי בפני המפונים. לעיתים צירפו אליהם את דניאל וייס, בוגר רימון, שאיבד את הוריו בטבח בקיבוץ בארי. "בשבוע הראשון למלחמה הייהנו בתדהמה, הלם וזעזוע, כמו כולם", היא אומרת. "אבל זה לא הפך אותי למדוכאת, אני לא בן אדם כזה, אני בן אדם אופטימי גם ברגעים הקשים, אבל עצרתי לשאול שאלות, כאבתי את מה שמתרחש, יצאתי להפגנות, אבל אני לא מכירה את אזור הדיכאון. הייתי חוזרת הביתה ומקווה שבשבוע הבא יבואו יותר אנשים לכיכר או להפגנות".
בשנים האחרונות איבדה קם את הוריה. אמא אהובה נפטרה לפני שלוש שנים, ואביה מני (מנשה) הלך לעולמו לפני כשנה כשהוא כמעט בן 90. "אני גם נורא דומה לאמא, לא רק לאבא", היא אומרת. "אמא זה הידיים שלי, זה הבית. אבא פשוט היה איש תרבות. הוא היה מאוד מוכשר ואהב לשיר. הוא הגשים את החלום שלו דרכי. ככה ראיתי את זה לעת בלותו. הוא יכול היה להיות אחד השחקנים הגדולים בארץ. הוא היה זמר מדהים. היו לו קול נהדר ושמיעה אבסולוטית.
"הוא גם כתב נורא יפה. בגיל 80 אמרתי לו, 'אבא'לה, אולי תכתוב משהו, אולי איזה מחזה. אני אביים אותך'. הוא כתב משהו מדהים ואני ביימתי אותו. קראנו לזה 'מני קאמבק'. אני רוצה לקחת את המחזה הזאת ולביים אותו עם מישהו.
"בגלל שאני יותר קרובה פיזית אליו – הוא גר עם אשתו השנייה במודיעין - הייתי יותר איתו, והאחיות שהיו קרובות יותר פיזית לאמא, היו יותר איתה. לקחתי אותו לבדיקות. הייתה לו אי ספיקת לב. הוא התקשה לנשום בסוף. לפני שהוא עצם את העיניים אמרתי לו, 'אבא אני אוהבת אותך', והוא אמר, 'גם אני אותך'.
"אמא נפטרה מסרטן. אמרנו לה, אמא בגלל שזה שלב 4, בואי תחיי את החיים שלך כמו שצריך עד שהסוף יגיע. היא חשבה זה רעיון טוב. מדי פעם היא הייתה שואלת, 'למה כואב לי?' 'אולי כי את חולה?, אמרנו. 'נכון, שכחתי', היא אמרה. אם אנחנו עץ, אז אמא הייתה שורשים ואבא הענפים. אמא הייתה צוק. אני כל כך מתגעגעת אליהם. כל פעם שנופל כוכב אני מבזבזת את זה על אותה משאלה – שרק נהיה בריאים".
