הנה ניסוי קצר: קחו רגע ותנסו לדלות מזכרונכם לפחות שני שמות מחמשת הזוכים עד כה בריאליטי "דה וויס" בישראל, הצלחתם? סביר להניח שתיזכרו דווקא במתמודדים שהתחרו בתוכנית אבל לא זכו כמו יובל דיין, צחי הלוי, בניה ברבי, סיוון טלמור, אולי גיא ויהל. במובן מסוים ההישג הגדול של "דה וויס" הוא רשימת המפסידים שלה ולא רשימת המנצחים, וזה, אין אה נאט של, פחות או יותר תמצית דרכו של הפורמט בישראל. "דה ווייס" היא לא מקפצה לתעשייה אלא יותר חדר המתנה. ובכל זאת, שבע שנים אחרי העונה החמישית ששודרה ב- 2019, לפני הקורונה, לפני המלחמה, לפני המלחמות הנוספות שבאו אחריה (שגם אותן אף אחד לא ידע לבדל, ממש כמו העונות של "דה וויס"! איזה עולם), היא חוזרת עם אותו מיכאל אלוני ואותם כסאות מסתובבים, בניסיון עיקש וכמעט נואש לסחוט מהפורמט הזה את ההבטחה הרייטינגית הטמונה בו.
מתוך "דה וויס"
(באדיבות רשת )
ואנחנו לא לבד. באמריקה הגדולה, שם הסתיימה באפריל עונה מספר 29 עם רייטינג בצניחה חופשית, כבר עברו לפני כמה עונות לנוהל חיסכון וקיצוץ במקביל לגימיקים שאמורים להנשים את התוכנית (עונות שמחזירות מתמודדים מהעבר ודילול המנטורים מארבעה לשלושה, כדי לשבור את הסימטריה בפאנל וגם לחסוך להפקה עוד משכורת). במונחים טלוויזיונים מדובר בהודאה באשמה - "דה וויס" מעולם לא הצליחה לייצר סופרסטארים אמיתיים כמו פורמטים מקבילים. מאז ומתמיד היא היתה יעילה יותר בתחזוק וקידום חברי פאנל השופטים שלה, פחות בהזנקת הקריירה של המתמודדים. זוהי דרכה של ההפקה לומר: ויתרנו על הרעיון של למצוא את הדבר הבא, בואו פשוט נראה לכם פרצופים של אנשים שאתם מכירים בעודם מתווכחים.
ומה בינתיים? על הברכיים. רשת מחזירה את "דה וויס" אחרי שבע שנים כי אין לה באמת ברירה אחרת. כרגע ברשת העניינים לא מורכבים. עסקת המכירה שאמורה להציל אותה הציפה משבר חוקתי והמהדורה שלה מתחרה כרגע בזו של ערוץ 14. "האח הגדול" היה העוגן היציב היחיד בלוח השידורים שלה, וכשזה הסתיים נשאר לה רק לאחוז ב"דה וויס" משל הייתה ליאונרדו די קפריו ב"טיטאניק". אין לה ברירה אלא להעביר את מרכז הכוח של הפורמט אל השופטים המסתובבים ולשים עליהם את כל הז'יטונים שלה. הפעם היא מהמרת על חילופי הדורות: שלושה מתוך ארבעת המנטורים החדשים ימשכו בעיקר את הצופים הצעירים – נועה קירל, עדן בן זקן (שהתגלתה בריאליטי אחר, "אקס פקטור"), סטטיק (לירז רוסו), ואליהם יחבור זקן החבורה, עידן רייכל.
בואו, "דה וויס" לא באמת יכולה להרשות לעצמה לסמוך על הרוטינה הקבועה של "מתמודדים עם סיפור מרגש שהקהל יתחבר אליהם ויחזור לפרקים הבאים". היא קצת בפאניקה וזה ניכר - השופטים מייצרים בינתיים דינמיקה שנעה בין קקופוניה (אין איש עם אוזניה בקונטרול שמסוגל להגיד להם לא להיכנס אחד לדברים של השני?) ובין השתפכות והחנפה מאסיבית למתמודדים ("יש לך נשמה גבוהה") שהסיפור הכי מרגש שלהם הוא שהם תימנים. זה הורגש כשהחבר של השבויים השבים, גלי וזיו, בחור חמוד מאוד אבל לא בדיוק החומר ממנו עשויים זמרים, הגיע לאודישן. הוא ניצל על ידי נועה קירל ברגע האחרון והבטיח שהסאגה שלו תזכה להמשך בפרקים הבאים.
נשמה גבוהה, אתה לא הולך לשום מקום! מתוך "דה וויס"
(צילום מסך, רשת)
למרבה הצער, כמעט ולא נרשמו ניצוצות במהלך הפרק הזה, שאמור למשוך את הצופים פנימה, אל מאורת הארנב של "דה וויס". שום דבר לכתוב עליו הביתה. למרות שכל העיניים עליהם, אף אחד מהשופטים לא הצליח לייצר קול מובחן או אפילו פרובוקציה אביב-גפנית משעשעת. אמנם הם חולשים כל אחד יחסית על ז'אנר אחר - סטטיק וקירל מהפופ וההיפ הופ, בן זקן מהפופ המזרחי ורייכל מהבלדות והגזרה האתנית - אבל אף אחד מהם לא הצליח לגבש לעצמו אישיות שתבדל אותו מהאחרים. ואני אסתכן בלהישמע קשישה כשאני אגיד שהם מרגישים צעירים מדי. למעט רייכל, שיש מאחוריו רזומה שנותן למילים שלו כוח ומשמעות (אם כי עדיין לא שפיץ), השאר נשמעים כמו, תסלחו לי, גנון VIP. עם כל ההערכה שיש לי לקריירה שלהם, אני לא מרגישה כצופה שהם בשלים למנטר אף אחד.
זה הכל שאריות של החיים. מתוך "דה וויס"
(צילום מסך, רשת)
אנחנו חיים בתקופה שבה זמרים יכולים לפרוץ לעצמם דרך מטיקטוק, רילס או אפילו דוד יוטיוב הישן והטוב, בלי שאף אחד יסתובב אליהם, מה שאומר ש"דה וויס" איבד את היתרון כשער כניסה לתעשייה. מצד שני קשה הרבה יותר לשמר את המומנטום הזה ולהפוך אותו לפרנסה. זאת לא ארץ למוזיקאים, ובטח לא עבור אנשים ששרים על במה למחייתם, כשכל חמש דקות פורצת מלחמה והופעות מתבטלות והממסד מגיש להם כתף קרה אבל מצפה מהם להתנדב מול מפונים. כשהקונפטי ינוקה והעונה תינעל, הזוכה התורן יגלה שהפרס הוא הזכות המפוקפקת להצטרף לתעשייה שקורסת אל תוך עצמה.
