קיץ, חום אימים. הצפעונים, הפתנים, הזיקיות והחרדונים זוחלים מתחת לאבנים בשיא עונת הפעילות שלהם. וכך גם בני האנוש קרי-הדם יוצאים מהחורים כדי להעיר את חבריהם הזעמנים חמי-המזג בלהט השיח הפוליטי והמיוזע לקראת הבחירות שבאות עלינו לטובה. איכשהו, פתאום כל מיני זוחלים למיניהם השתרבבו לסדר היום הציבורי של ישראל, בשיא הכוח. לפתע, אנחנו מדברים בחדשות על מיזם תעלת התנינים המופרך שהגו גדולי הדור ההזויים איתמר בן גביר ועידית סילמן. ואילו הזואולוגים החובבים גדי טאוב ובנימין נתניהו דנים ברצינות תהומית על כף החתול הארסי, שהוא אולי בעצם תמנון, אבל יותר סביר נחש - שהוא אמנם ארסי ושצריך לערוף את ראשו, אבל אין לו כף להכות בה. בתזמון מפתיע, וככל הנראה מקרי לחלוטין, עלתה ב-HBO מקס סדרה תיעודית חדשה בשם "מפלצות אלוהים" (Monsters of God) העוסקת בקשר הפתלתל בין זוחלים לבני אדם, בארצות הברית.
"מפלצות אלוהים" הוא השלב הבא בהתפתחות האבולוציונית של היוצר אריק גוד, אחרי הלהיט הטלוויזיוני "טייגר קינג" מ-2020 בנטפליקס, שהמשיך עם Chimp Crazy ברשת HBO מקס. בסדרות הללו, חקר הבמאי את היחסים האינטימיים המשונים בין אנשים לבעלי חיים, והמאבקים היצריים סביבם. כך הוא ביסס עצמו כדיוויד אטנבורו של חיות פרא מבויתות, הבעלים האנושיים נטולי-הרסן שאימצו אותן, ומה שביניהם. אמנם אי אפשר לראות במיזמים הללו סרטי טבע, אבל הם בהחלט מתיימרים לקלוט משהו בנוגע לטבע האדם, אבל באופן לא טבעי, מתוך נטייה מודעת להגזמה. מופע רהב מאולץ להעצמת הטרלול, לשם הבידור. כך גם במקרה של הסדרה החדשה שמהווה נסיגה דרוויניסטית מעולם היונקים לזה של הזוחלים, אבל לרוע המזל אינה מבטאת התקדמות משמעותית מבחינת התוכן ביחס לקודמותיה.
ההצלחה האדירה של "טייגר קינג" נבעה מהשילוב של אינטראקציה מתקבלת על הדעת בין חתולי הענק למגדלים האנושיים שלהם, ג'ו אקזוטיק וקרול בסקין המחורפנים לפי כל הגדרה, על התחרות היצרית רוויית-הקנאה שלהם. כפי שאפשר להסיק משמה, הסדרה Chimp Crazy נשענת על הרגשות העזים, ספק שפויים, שחשה הגיבורה טוניה האדיקס כלפי טונקה, קוף שימפנזה שאיתו היא חולקת קרבה אינטימית המשולה ליחסי אם ובן, ועומדת מול הרשויות במאבק משמורת חסר-פשרות. האתגר הגדול של גוד, ושל שותפיו ליצירת "מפלצות אלוהים", ג'רמי מקברייד וטום פיטרסון, נובע בראש ובראשונה מטבעם של הזוחלים שאינם פתוחים לקשר ומחויבות, בטח לא עם בני אדם. לכן, בכל הנוגע לצד הזואולוגי, הסדרה מתחילה בנחיתות. בלי תקשורת בין המינים, בלי יחסי קרבה, ובטח לא כאלה המונעים מחיבה. זה קשר שמועד לכישלון ידוע מראש. הכי רחוק מכלבים, חתולים, שימפנזים, ואפילו תוכים או יונים.
ובכל זאת, לטאות, זיקיות ונחשים הן חיות מסקרנות, מפחידות בעיני רבים, ופתייניות בעיני אחרים. מי כמוני יודע. לפני כ-20 שנה אימצתי את סטיפי, פיתון מתכדר יפהפה. חוויית האבהות היחידה שחשתי מעודי. לא הישג מרשים במיוחד בהתחשב בכך שכל מה שנדרשתי לעשות לרווחתו זה לשמור על נקיון הטרריום המרווח שבנה עבורו אבא שלי (כלומר סבא של סטיפי), לצייד אותו בגוף חימום לחודשי החורף, ולדאוג לאספקה סדירה של עכברים על בסיס שבועי. ולמרות זאת, לאורך שלוש שנים של חיים משותפים (שהסתיימו מוקדם מדי), חלקנו לא מעט רגעים יפים וזיכרונות מרגשים שנצרבו בתודעה. שלי בלבד. לעולם לא אשכח איך התעוררתי משינה עמוקה כשהוא כרוך סביב צווארי, איך הוא ניסה לברוח בכל פעם שאחזתי אותו בידי, איך נישקתי אותו (בלי לשון) ואך הוא נשך אותי באצבעות, ואז הסיוטים על כך שהוא פיתח בלוטות ארס שהופיעו בחלומותיי. "נ נח נחש מאומן" נהגתי לשיר לו, אבל הוא אף פעם לא הגיב. אפילו לא צחק.
יש חיות מחמד מומלצות יותר. מתוך "מפלצות האלוהים"
(צילום מסך, HBO מקס)
אני גם לא אשכח איך קיבלתי אותו לרשותי מנער סוחר זוחלים בהוד השרון, אחרי שזה מכר לי סחורה פגומה בדמות פיתון מתכדר שהלך לעולמו שבוע אחרי שרכשתי אותו. אני זוכר שכל הסיפור הזה הרגיש חשוד, אפילו אפל, כשאני והדילר שלי עושים עסקאות על בעלי חיים. לא שלסטיפי ולקודמו זוחלו לברכה היה אכפת כמובן, וכך גם למגוון היצורים שמופיעים ב"מפלצות אלוהים" שהם נטולי אישיות לחלוטין. אין פה דמויות באמת. הסדרה רוויה בצילומי תקריב של זוחלים אקזוטיים בשלל מינים, צורות וצבעים - לטאות כוח, זיקיות, צבים נדירים, איגואנות, תנינים, קוברות ארסיות, אנקונדות, פיתונים מרושתים ענקיים (וגם פיתונים מתכדרים למכביר, כמו סטיפי שלי). אמנם לזוחלים, על הארכיטיפים השונים שלהם, יש נוכחות מיוחדת בתוך ההוויה האנושית, מסיפורי התנ"ך, דרך המיתולוגיה היוונית והנורדית, ועד הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. אבל מכל מגוון היצורים הנפלאים הללו שמוצגים לראווה על המסך שמולנו אין ולו דמות מובהקת אחת עם תכונות אופי, פרסונה וקורות חיים. אם יש למי מבעלי החיים הללו טראומה, ניתן רק לדמיין אותה בראשנו, דרך סיפוריהם של בני האדם שמופיעים בסדרה.
מול היצורים המרהיבים למראה, אך חסרי-האישיות, אריק גוד מציב את הגיבורים האנושיים של הסדרה: גברים מזקינים, אפשר להגיד דינוזאורים, שמופיעים מול המצלמה ומעלים זיכרונות מתור הזהב של הסחר הבלתי חוקי בזוחלים נדירים בשנות ה-60. הנק מולט, טומי קרוטצ'פילד וריי ואן נוסטרנד לבני-שיער, ואפרוריים למדי בכל דבר אחר. ג'ו אקזוטיק או טוניה האדיקס הם לא, אפילו לא השר לביטחון לאומי והשרה לאיכות הסביבה שלכם, אם כי ניתן לזהות בהם משהו מראש ממשלתכם - תחרותיים וערמומיים, מנוסים יותר מצב גלפגוס, מחליפי צבעים כמו זיקית, קטלניים יותר מצפע וחלקלקים יותר מחומט. הסיפור כולו נשען עליהם, מתוך הכוונה של התחקיר שביצע העיתונאי בריאן כריסטי על עולם הצללים האפל של הברחת זוחלים בספרו The Lizard King מ-2008, שהוא רווי ביריבות יצרית בתוך האקולוגיה הקפיטליסטית החזירית בארצות הברית, המשכשכת גם בביב השופכין של שחיתות ממסדית ופשע מאורגן.
איפה האופי שלך, נחש שחור ענקי ומבעית? מתוך "מפלצות האלוהים"
(צילום מסך, HBO מקס)
בניגוד ל"טייגר קינג" ו-Chimp Crazy אנחנו לא חוזים בהתרחשויות מתחוללות לנגד עינינו, אלא בשחזורים נוסטלגיים מהעבר הרחוק של חבורת פנסיונרים. זה עשוי לעניין את חובבי הזוחלים (כמוני), אבל לא מוגזם מספיק, אפילו לא מוגזם במידה, עבור הקהל הרחב. אנשי הלטאה פה הם דמויות של בני אנוש שגרתיים בעלי חשיבה הגיונית בסך הכל, אפילו אם פלילית לפרקים. מולט היה בוודאי טיפוס צבעוני ונטול-רסן בצעירותו, אבל בשנות ה-80 לחייו כל שיש לו להציע אלו צ'יזבטים משעשעים וחוצפה טבעית של אדם ציני וקר-דם כמו הזוחלים שהבריח מכל העולם כחלוץ בתחום. קרוטצ'פילד הוא הגולם שקם על יוצרו, אבל נתפס כברנש חביב יחסית, ואילו הלב יוצא למראה ואן נוסטרנד חולה האלצהיימר (ושהלך לעולמו במהלך הצילומים) כשהוא מתאמץ לחלץ ממוחו מוכה-השיטיון זיכרונות מהברית שכרת עם קרטלי הסמים כדי להבריח את הסחורה החיה שלו. במהלך הצפייה יש הרגשה שאנחנו מתוודעים לנשל הנחש, לא לנחש עצמו.
אקרא לך מתושלח ג'ונס. מתוך "מפלצות האלוהים"
(צילום מסך, HBO מקס)
כמוצר בידורי, הסדרה החדשה של אריק גוד וצוותו אינה מוצלחת כמו קודמותיה. חסר בה את מימדי הטירוף והטרלול הקאמפי שהוא הרגיל אותנו בהם. עם זאת, היה אפשר להוליך את "מפלצות אלוהים" בנתיבים אחרים, ישרים יותר, במסלול שסלל כריסטי בתחקירו על תעשיית הברחות הנחשים האקזוטיים ומאחורי הקלעים של תעשיית גני החיות האמריקניים, שמונעים ממניעים מסחריים יותר מאשר מטרות אקולוגיות של הצלת חיות הבר וחינוך הציבור לאהבתם. אפשר היה גם להעמיק ולדון בסכנות של מינים פולשים לסביבה, שאותם מבריחים תאבי-בצע מגבירים במודע ומתעלמים ממנה באנוכיותם. זה כמובן לא בלעדי לזוחלים, והאיום קיים גם במקרה של יונקים, עופות, דגים, חרקים, דו חיים, אפילו חייזרים. אבל גוד מחפש את בני האדם. המשוגעים. אלה שמניעים את כל זה. כי מי רוצה להיות רציני בימינו. תראו, הנה אפילו אנחנו בתקשורת מדברים על תעלות תנינים מסביב לבתי כלא. או על סטיפי במחילות הלב שלי.
