כמדי שנה, ולפני נאום התודות והמסר לאומה של אילנה דיין, פרק סיום העונה של "עובדה" כלל את קליפ הסיכום המסורתי: המרואיינים המבוקשים, הסיפורים המעניינים, הסצנות העוצמתיות. ודווקא הרגע הזה, שאמור לעורר אצל הצופים והצופות תחושות של סיפוק מהעבר וציפייה לעתיד, חיזק את הטעם המתכתי שליווה את העונה ה-33 (!) של תוכנית התחקירים הוותיקה, היוקרתית, זוללת הפרסים. היו שם שורדי ושורדות שבי, לוחמות, מאכער, רוצח שהפך לעד מדינה, מפכ"ל לשעבר, סייען איראני, לוחמות כורדיות, תמונות מתחנת "האלונית" לאחר הטבח ושל ששת החטופים במנהרות, וגם גדי איזנקוט מנמנם. אבל דבר אחד לא היה שם, לא באמת: אומץ.
מתוך "עובדה"
(באדיבות קשת )
מן הסתם הכוונה ב"אומץ" איננה במובן האיתי-אנגלי של הביטוי, אלא בהקשר של עימות עם הקונצנזוס בתקופה שבה הוא נוטה עוד יותר להסתגר מאחורי חומות של הדחקה, למשוך את השמיכה מעל הראש ולהתבוסס בכאבו. התהליך הזה לא החל בעונת השידורים של 2025-2026 וגם לא בעקבות 7 באוקטובר, אבל הוא נעשה בולט יותר מאז ובגלל כל מה שקרה לאחר מכן: המחדלים, השקרים, ההתבהמות, המחירים. דיין יודעת לדבר על זה מצוין, וגם זאת הפכה לבעיה: מעמוד האש של פלטפורמה חזקה כמו קשת, "עובדה" עברה להיות ספינת דגל של סאונד-בייטים.
פרק הסיום שיקף זאת במידה לא מבוטלת. ראשיתו דווקא בחשיפה קלאסית: בראשית קיץ 23', בעוד ישראל נקרעת עקב ה"רפורמה" במערכת המשפט וכוחות הביטחון מתריעים מפני סכנה מתקרבת, ראש הממשלה מטריד עצמו לכאורה במינויה של ניקול ראידמן לתפקיד קונסולית כבוד של אלבניה בישראל. הסיפור האבסורדי, שכמו נלקח מסאטירה בנוסח "ויפ", נפרס באמצעות הקלטה של יועץ לשעבר בשם סני סנילביץ', מקורב לראש ממשלת אלבניה, שגם סיפר כיצד אנשי נתניהו "בונים תיקים על כל מי שהיה מאיים עלינו". זאת טענה אפילו יותר חמורה מניקול-גייט, אבל ניכר כי ל"עובדה" לא היה איך או לאן לפתח אותה. ולכן לא נותר אלא לעבור למנה העיקרית: בני גנץ מספר לספי עובדיה על האלצהיימר של אשתו רויטל.
זאת, אלא מה, כבר אופרה אחרת ו"עובדה" שרה אותה כמו "ריגולטו" בפארק. גם ככה אם מחפשים את השם "בני גנץ" בארכיון התוכנית מקבלים מספיק חומרים לארבעה ספיישלים של "חיים שכאלה": כבר 16 שנה, מאז עמד לפרוש מצה"ל לאחר שהפסיד את הרמטכ"לות ליואב גלנט (וזכה בה מן ההפקר בגלל פרשת האחוזה), אין תחנה משמעותית בקריירה של גנץ שלא מלווה בכתבה נרחבת ב"עובדה". לכן גם לא היה טעם להתכחש לתזמון שבו בחר לחשוף את הטרגדיה האישית הן בטלוויזיה והן בספר שכתב: חמישה חודשים, ואולי פחות, לפני מערכת בחירות שבה לפי כל הסקרים הוא עתיד לסיים את השמדת הערך שעבר מתחת לאחוז החסימה.
ואכן, אמפתיה לא חסרה בכתבה, לצד חוסר נעימות בלתי-נמנע על כך שפרטיותה של רויטל גנץ נלקחת ממנה, לרבות קטעים מיומן פרטי שכתבה. מאידך, אם כבר גנץ בחר להכניס את הציבור לתוככי הסוד עליו גונן שש שנים, תמוה שעובדיה לא התעכב על רגע יוצא-דופן שהתרחש בתקופה הזאת: במרץ 2021, על פניו לאחר האבחון, שודרה בחדשות 13 כתבה נרחבת של אבישי בן חיים על השרה עומר ינקלביץ', "תהיי חרדית, יפה ותשתקי", שבו ביקשה בין השאר להזים את השמועות על קשר אינטימי עם בני גנץ. שיאו של הסרט היה מפגש בין ינקלביץ' לרויטל גנץ, שבזמן אמת נראה ביזארי ומלאכותי למדי (ינקלביץ' אף תועדה לוחשת לבן חיים "יש לנו את זה?", לא ממש התנהלות שמזכירה חברות). מדוע עשו זאת? איך רויטל הרגישה עם זה?
בסיום הצהיר עובדיה, ממש במפתיע, שהוא מאמין לגרסת גנץ בשאלה מדוע בחר לחשוף את מצבה הקשה של אשתו דווקא עכשיו. שבוע קודם ישב על אותו כיסא בן שני וחייך מאוזן לאוזן כשדיבר על הכתבה הסכרינית והריקה שבה ליווה את גדי איזנקוט, הבני גנץ החדש. וזה מה שהיה לשתי התוכניות האחרונות בעונה של "עובדה" להציע, עם הפסקה קלה ל"הקלטות לא בלתי מעניינות" (לשון התוכנית ברשת X) של יועץ לשעבר. ומעבר למחשבה שרוני קובן אולי עזב את התוכנית אבל התוכנית לא עזבה את רוני קובן, קשה שלא לזכור נאום מהדהד אחר של דיין, שבו אמרה ש"אסור לנרמל את המוות": אולי בתור התחלה כדאי לא לנרמל את העונה הזאת של "עובדה".
