הנה רגע שלקוח מתוך חלום סוריאליסטי למדי: על הבמה שורד השבי אלון אהל, שמנגן בפסנתר לצד מיטב אמני ישראל, ובקהל - מעריצה אחת נלהבת שצועקת לו "תעשה לי ילד!" כאילו 2,200 הנוכחים באולם הגיעו אמש (שני) להופעה רגילה לגמרי של כוכב רוק מקומי. מי ידע שביטוי סלנג שמבטא הערצה חסרת גבולות יעורר בנוכחים כל כך הרבה אמוציות. כמה טוב שהחלום הפרוע הזה סוף-סוף התגשם.
אלון אהל ואלון עדר מבצעים את "קצת אהבה לא תזיק"
(מיקי שמידט)
אהל בן ה-24, למקרה שתהיתם, דווקא לא נענה לבקשתה של המעריצה וסירב לה בנימוס. "מוקדם מדי, פחות", הוא אמר וסחף את הקהל לצחוק של הקלה, "אני צעיר מדי". במופע שנקרא "אלון אהל מנגן את החיים", ושהכנסותיו הן קודש לקופת השיקום שלו, חוגגים את האיחוד המרגש עד דמעות של אהל עם בני משפחתו, זה שהנוכחים בקהל קיוו ולחמו עבורו במשך 738 ימים ולילות ארוכים, את ניצחון הרוח והעתיד שנפרש לפניו במלוא תפארתו.
על הבמה בהאנגר 11 בתל אביב לצידו רשימה מפוארת של אמנים שהתחלפו בזה אחר זה, וביצעו יחד עם אהל שירים שהוא אוהב במיוחד ושהיו משמעותיים עבורו. כך לדוגמה, אהל סיפר שבתקופת השבי הוא שיתף ששירו של אלון עדר "קצת אהבה לא תזיק" חיזק אותו ברגעים הקשים, במיוחד כששינה את המילים ל"קצת אמונה לא תזיק". "הייתי חייב להאמין שאני יוצא משם, לא משנה מה", אמר באחד מהמונולוגים מעוררי ההשראה שהעניק. את "שיר לאמא" הוא הקדיש כמובן לאימו עידית, מהדמויות המובילות במאבק לשחרור החטופים שלא עצרה לרגע. בפזמון החוזר שמילותיו מזכירות שוב ושוב "אתה לא לבד", בתוך הרגשות הגואים כבר לא היה ברור מי מחזק את מי - הקהל את אהל, או אהל את הקהל.
אלון אהל ושלומי שבן מבצעים את "תרגיל בהתעוררות"
(מיקי שמידט)
אבל גם במופע עתיר משתתפים, בהם בין היתר עידן עמדי, גיא מזיג וליילי, הרגע העוצמתי ביותר שייך דווקא לביצוע של "יש לי סיכוי", שאהל ביצע לבדו בשירה ובנגינה על הפסנתר, לאחר שאביתר בנאי נעדר מהאירוע בעקבות מחלה. את הביצוע המטלטל הוא הקדיש לאלי שרעבי - שותפו לתקופה הקשה והארוכה בשבי החמאס, שבה השניים היו קשורים זה לזה בשלשלאות במנהרות. "אלי, אתה מאמין? איפה היינו - ואיפה אנחנו עכשיו? אני כל כך מתרגש מהרגע הזה. סוריאליסטי לגמרי", אמר אהל לשרעבי, הודה לו וסיפר כיצד ברגע של התפרקות מוחלטת, שרעבי היה זה שעזר לו למצוא את הכוחות לשמור על תקווה ואופטימיות. "אתה ממש הצלת אותי בגישה שלך לחיים".
אבל אלה לא רק החשודים המידיים - השירים שנוגעים ללב בכל הופעה - שריגשו את הצופים עד דמעות, אלא גם להיטים קצביים ומוכרים שנטענו במשמעות חדשה. "הבלדה על אביר החופש ובת גלים" של קרולינה ייחרט מעתה בזיכרון כמנטרה מלאת תקווה שהגשימה את עצמה, הדיאלוג ב"תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן, שבו המוזיקאי תוהה: "איפה האמא, האמא שלי?", הפך לפיסת זיכרון מצמררת ומלאת תקווה, ואפילו הפזמון המדבק ב"רמקולים" של מוניקה סקס ("אני חי בתוך רמקולים, צועק הצילו לא שומעים אותי, שמישהו יגביר את הווליום") כבר לא יישמע אותו הדבר עבור האלפים שחוו אותו אתמול במלוא העוצמה והכוונה.
אלון אהל וליילי מבצעים את "בימים"
(מיקי שמידט)
אהל הוביל את הערב הזה והוכיח שהוא מוזיקאי מיומן, כפי שסופר עליו רבות בהיעדרו. "זה הזוי שגיליתם שאני פסנתרן לפני שאני גיליתי מי ומה אני", אמר לקהל בתחילת ההופעה. תובנה פשוטה, אך כל כך מטלטלת. אהל נשאר על הבמה לאורך יותר משעתיים, ולאורך רובו המוחלט של המופע ניגן בפסנתר. לפרקים הוא הצטרף לזמרים והזמרות בשירה, הוביל קטעי סולו או סתם קפץ ורקד כמו ב"עולה על שולחנות" לצד מארינה מקסימיליאן, שהיה באופן מפתיע לאחד הרגעים המרגשים באירוע שממש לא חסרים בו שיאים.
זה היה ערב יוצא דופן שמציף את כל הרגשות: משמחה אדירה על המעמד המיוחל, שעוברת בעצב גדול על כל האבידות הגדולות שלא זכו להגיע לרגע הזה, ואהבה אדירה כלפי כל המעורבים. "אני רוצה שנצא מפה חזקים ומאוחדים, לא רק כשקורה משהו רע", אמר בסיום, "תיצרו אחדות, תפיצו טוב". זה היה מפגש נדיר של אלפי אנשים שפועלים כדי לעשות טוב, ומאמינים בכוחה של האהבה להאיר ולהתגבר על התקופות הכי אפלות.
מארינה מקסימיליאן ואלון אהל רוקדים על רקע "עולה על שולחנות"
(צילום: עומר טסל)
לסיום, אחרי ביצוע נוגע ללב של אהל ובני משפחתו ל"שובי אליי" של אבישי כהן, שהמשפחה אימצה בזמן שהיה בשבי בתפילה להחזרתו, הקהל זכה לשמוע את אהל מבצע את "שיר ללא שם". לדברי בני משפחתו, השיר שכתב והלחין שלום חנוך היה האחרון שאהל ניגן בפסנתר לפני שיצא למסיבת הנובה שממנה נחטף, והוא הפך למזוהה ביותר עם מאבקו. בבית האחרון, אהל הזמין את הקהל לצעוק יחד איתו את המשפט שהוא אוהב במיוחד ומהדהד את הניצחון שלו - "קץ ייסוריי". זה היה רגע נדיר ומצמרר שבו המוזיקה מסבירה את מה שהלב כבר לא יודע איך לתאר. זכות להיות ברגע הזה.
