יש כמה סיבות אפשריות לעובדה שהחיסול של בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח, בשנת 2010 בדובאי, הפך ליום הכיפורים של המוסד הישראלי. וביום הכיפורים אני מתכוונת לאותו אירוע מכונן ומצלק, שחוזרים אליו שוב ושוב ומחטטים בטראומה, כי אולי הפעם נפיק את הלקחים הנכונים. אולי זאת הכמות המרשימה של הוידאו ברזולוציה גבוהה יחסית ממצלמות האבטחה, שהופכת אותו לכל כך טלוויזיוני ונגיש. אולי זה המפנה האירוני שהפך את המשימה מניצחון טקטי לתבוסה תדמיתית, אחרי מסיבת העיתונאים הקומית-טרגית שערך דאחי ח'לפאן, הרב-שוטר מדובאי ששידר לכל העולם את האופן בו המוסד פעל.
"מלחמת הצללים: החיסול בדובאי" - טריילר
(באדיבות HOT8 וסלביו הפקות)
אולי זאת העובדה שהמוסד עבד בדייקנות כירורגית אבל הפסיד כי לא לקח בחשבון את העולם החדש שהוא מתנהל בו, עולם של טכנולוגיה, של ביומטריה ושל מצלמות מרושתות במעגל סגור. אולי כל התשובות נכונות. נדמה שהתקשורת הישראלית מסרבת להרפות מגלריית הדמויות בבגדי הטניס וכובעי המצחיה שיוצאות ונכנסות ממעלית במלון מפואר בדובאי. המתח הזה בין המקצוענות של החיסול ובין הפיאסקו שאליו התדרדר האירוע בהמשך, בין החשאיות המוקפדת לחשיפה הישירה של 27 אנשי מוסד, הוא זה שהפך את המבצע לסרט הטבע הכי נצפה בעולם הביון והוא גם זה שמחזיק את הדוקו החדש שעלה ב-HOT 8, HOT VOD ו-NEXT TV, "מלחמת הצללים – החיסול בדובאי".
האירוע הזה כבר פורק לגורמים יותר מפעם אחת – בשנת 2010 נמצא מת במיטתו, במלון "בוסתאן רוטנה" בדובאי איש עסקים פלסטיני, שבהמשך התברר כאחד מאנשי המפתח האחראים על הברחות נשק אל החמאס ברצועת עזה, אל-מבחוח. מבחינת המוסד זה היה מבצע מוצלח – היעד חוסל מבלי שנורתה יריה אחת או התעוררה מהומה, כל המשתתפים יצאו מדובאי עוד לפני שהגופה התקררה, ובימים הראשונים המשטרה בכלל היתה סבורה שמדובר במוות טבעי. רק כשמשפחתו של מבחוח התעקשה שמדובר בחיסול, בעקבות שני ניסיונות כושלים קודמים להרעיל את האיש שאותם הוא שרד, החלה המשטרה לחקור.
מכאן ועד להצלבת אינפורמציה על הדרכונים המזוייפים וסקירה שיטתית של מצלמות האבטחה במלון (שחשפו טעויות של מתחילים בסיפור הכיסוי של אנשי המוסד) והמסקנה שמדובר בחיסול וחשיפת זהויות המחסלים, הדרך הייתה קצרה. התוצאה הייתה משבר דיפלומטי חריף בין ישראל לידידותיה ברחבי העולם שזעמו על השימוש בדרכונים של האזרחים שלהן, אובדן של עשרות זהויות בדויות של המוסד וחשיפת שיטות העבודה שלו. בעולם שנשען לא פעם על מיתוג, ארגון הביון הישראלי, שנהנה ממוניטין על, ספג פיגוע בתחום יחסי הציבור.
לזכותם של שני פרקי המיני-סדרה, שיצר רונן ברגמן יחד עם יוצרי "צל של אמת" ארי פינס, מיקה תימור ויותם גנדלמן, יאמר שגם אם מדובר בפאזל שכבר הורכב יותר מפעם אחת בעבר, היא עדיין מצליחה לייצר עניין. גם בראיונות מרתקים עם גורמים שלקחו חלק במבצע, אבל בעיקר בזום אאוט. היכולת להניח את האירוע בהקשר הרחב של הברחות הנשק מאיראן אל החמאס ויצירת התמונה המלאה של האופן בו איראן בנתה את ארגון הטרור, מהלך שאת הרלוונטיות שלו לתקופה שאנחנו חיים בה עכשיו, החל מ-7 באוקטובר ועד המלחמה הנוכחית מול איראן, אין צורך להסביר.
הכישלון בדובאי ובהתאמה גם הסדרה שצוללת אליו, מציפים שאלה שלישראל נוח יותר להדחיק – האם מדיניות החיסולים היא כלי אסטרטגי יעיל או הסחת דעת נקודתית? ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שאימצה את החיסול הממוקד ככלי פוליטי לגיטימי לניהול סכסוך. אנחנו רוצים להאמין שאם נוריד את הבן אדם הנכון במלון הנכון הבעיה תיעלם, אבל אידיאולוגיה קשה מאוד לחסל, אם בכלל.
כשאנחנו בוחרים באמצעי כמו חיסול ממוקד, חיסולים שהתקשורת חורטת שוב ושוב על החגורה הלאומית גם בשבועות האחרונים, זה בא על חשבון הניסיון הסיזיפי, ואולי הבלתי אפשרי, למצוא פיתרון אמיתי וסופי לבעיה, יכול להיות שנפלנו בשבי הרעיוני של עצמנו. ללופ הזה אין תשובה וגם "מלחמת הצללים: החיסול בדובאי" לא מספקת אחת, אבל אולי חשבון הנפש הזה הוא התחלה , ואולי הפוסט-מורטם הזה, כך מתברר, חשוב לא פחות מהמורטם עצמו.
