כשסיימתי להאזין ל-Britpop, האלבום החדש של רובי וויליאמס, האלגוריתם של ספוטיפיי במעשה שטן החליט לנגן שיר של הוורב. למנוע בחירת השירים של שירות הזרמת המוזיקה הפופולרי אין חוש הומור, אבל הוא קלט די מהר שאם כך קוראים לאלבום, והשיר העשירי בו - It's Okay Until the Drugs Stop Working, מתכתב עם הלהיט של הלהקה שהוביל ריצ'רד אשקרופט, מתבקש לנגן כרגע שיר אחר מאותו אלבום.
האלבום החדש של וויליאמס הוא שיר אהבה לניינטיז. העשור האחרון שבו היה כיף לפתוח רדיו ולשמוע בו שיר חדש - וגם לאהוב אותו. ואז עוד אחד. כשוויליאמס מביט ממרחק של 30 שנה על אמצע העשור ההוא, נדמה שהוא עושה זאת ברגשות מעורבים. מחד, זה היה הרגע שבו הוא חדל להיות עוד בובה שמרקדת בשורה בלהקת בנים (טייק דאת), והחל לעשות את הפופ שהוא מאמין בו. מאידך, אלו היו הימים שבהם נכנס למתקפת הרס עצמי.
וויליאמס לא היה חלק מהבריטפופ, אך הוא התנהג כמו כמה מכוכביו (סמים ומסיבות פרועות), והקפיד להתלבש בהתאם. על עטיפת האלבום החדש, הוא מצויר כשהוא עטוף בג'קט ספורט של אדידס, המדים הרשמיים של האחים גלאגר מאואזיס.
שלושה עשורים אחרי שיא הז'אנר שנתן תקווה לצעירי בריטניה, וכעשור לאחר שוויליאמס לא הוציא מוזיקה חדשה, הוא מגיש – ושלושה שבועות לפני המועד המתוכנן – את אלבומו ה-13, שהוא גם אחד מהכי כיפים שלו.
וויליאמס לא רק מצדיע פה לתקופה שבה פרץ כסולן, אלא הולך רחוק ורחב יותר. בשיר הפותח, Rocket, מתארח טוני איומי מבאלק סאבת', שמדגים שגם בגילו המתקדם (77) הוא עדיין זוכר מה לעשות כשהוא לוקח גיטרה ומחבר אותה למגבר. בשיר אחר באלבום החדש והכיפי, וויליאמס משרברב את שמה של דוראן דוראן, ושיר נוסף מוקדש למוריסי. שירים אחרים וטובים כאן, כמו למשל All My Life, נשמע כמו משהו שגם נואל גלאגר היה יכול לכתוב.
וויליאמס, שביקש פעם מהמאזינים שירשו לו לבדר אותם, חזר לעשות זאת, ועוד עם חיוך רחב.
