בוקר טוב מנומשים קצרי רוח שכמוכם. אמש (שבת) נפרדנו מדור, צעיר מתון ומאופק, שכמעט ולא שמענו בבית "האח הגדול" ואולי בגלל זה הודח. חבל שאנחנו חיים במדינה שחייבים לצרוח ולריב בה כדי להתבלט, חבל שאנשים שקולים ומיושבים לא נותנים את הטון בתקופה השבירה ממילא שאנחנו חיים בה. חבל שדיירי הבית וגם הצופים לא הצליחו להעריך את השקט של דור, את הריסון, את המודעות העצמית. סתאאאם. דור הלך ולקח איתו את השלשול המילולי הבלתי נשלט שלו ועכשיו יהיה קצת שקט בבית, ונוכל לשמוע את טל צורחת ולהתחנן שמישהו שם יצליח להוריד לה את הווליום במיקרופון.
לדור לא היה סיכוי. הוא ההוכחה החיה שלריב סתם זה לא מספיק, ודור באמת זיהה כל כך הרבה הזדמנויות לריב ולא נתן לאף אחת מהן לחלוף לידו מבלי להגיב - רק שהוא תמיד זיהה את ההזדמנויות השגויות. המריבות שהוא קושש והצית היו מגוחכות ואחר כך מתישות. בכל פעם שזה התחיל פשוט ידעת שעכשיו אתה צריך לפנות 20 דקות לפחות כדי לשמוע אותו שח ושח ושח את אותו הטקסט שוב ושוב, ואין דבר מתיש יותר מבן אדם שרב חד-צדדית ולא זקוק אפילו לדיאלוג כדי להמשיך את הריב, הוא פשוט משליך קיסמים למדורה של עצמו.
מתוך "האח הגדול"
(צילום: באדיבות רשת)
וצר לי, דור, יכול להיות שהיו לך עוד תרומות נהדרות לדינמיקה בבית כמו להגיד לאנשים מה אחרים אומרים עליהם, שזאת תכלס העבודה של האח וטוב שעזרת לו, אבל הוויכוחים האינסופיים שלך היו יותר מדי תובעניים, וגם אתה בטח כבר יודע שזאת לא בדיוק עונת המאה, אין פייבוריטים וכולם מנסים למצוא בכוח מישהו לאהוב, עם סיבות ממש יצירתיות: גל דורשת צומי אבל כולם מחרימים אותה (כן, מחרימים אותה, מר אח גדול, הגיע הזמן לחבר את המציאות והפרקים); אלירן נכלולי אבל נותן טסטמוניות טובות על מה שקורה בבית; הודיה מרירה ויש לה דיקציה איומה, אבל היא גם יודעת לתת שיחות עידוד מצוינות. אני כבר לא יודעת מאיפה לגרד את האמפתיה, דור, אז תבין שהקקפוניה שיצרת לא בדיוק עזרה לחבב את העונה.
כאילו לא מספיק שאני לא מצליחה להבין מי זאת גל וליישב את הסתירות בין המודעות וחוסר המודעות שלה, הגיעה ענבל, שהפכה משום מה לכוכב הנוצץ של הפרקים. אי אפשר שלא לתת לה ריספקט על הסושיאל שהיא מייצרת גם בלי טלפון נייד: ענבל לקחה נושא פעוט כמו רומן דמיוני עם משה, פרחח שצעיר ממנה ב-15 שנה ואפילו לא חולק איתה את אותו אוצר מילים, שלא לדבר על תודעה, והפכה אותו לנושא הבוער כבר שלושה פרקים שלמים. היא מייצרת את הדרמה ואז עושה את המקבילה האנושית של פוסט ברשתות החברתיות והולכת - ומעלה סטורי בנושא עם כל דייר אחר שנקרה בדרכה. מפה לשם, כולם כל כך מושקעים בסיפור האהבה הבלתי אפשרי והבלתי קיים שהוא, במקרה הטוב, חרמנות גרידא.
היחסים בין משה לענבל ממריאים ונוחתים, יש נשיקה ואז יש ניכור, ואחר כך שיחות מוטיבציה עם שלי ונועם ואפילו משימה סודית בחסות האח, ופה ושם איזה טוורק ושפגט ובאמת שזה כבר תוכן לכל המשפחה. ובתוך כך אני עדיין לא מצליחה לפענח אותה. ענבל מצחיקה, אפילו ברגעים האובססיביים שלה, בפסקול במוח שלה שרץ בפאסט פורוורד ולפעמים גם גולש אל הלשון, אבל אני לא יודעת אם להאמין לה. ממש כמו גל, היא בחורה אינטליגנטית וחריפה אבל המשחק שלה כל כך מעושה, שאני לא מבינה את הדיסוננס.
וממש כמו גל, הדבר היחיד שעשוי לפתור כרגע את חידת ענבל הוא שהיא משחקת משחק מודע מאוד כמו סתיו קציר, למשל, אבל מסוג אחר. גל משחקת את האנדרדוגית האידיאולוגית שניזונה מהתנגדות ולעומתיות, כשכולם לועגים לה היא מרוויחה והדיירים יכולים להתאגד נגדה וככה להתעלם מהמחלוקות ביניהם (דני הגדיר את זה יפה דווקא בהקשר של ענבל, "אנחנו צוחקים איתך אבל בלעדייך"). ענבל משחקת את הקלולסית המצחיקולה שכמהה לאהבה. כל תובנה בנוגע לסוגיה הזאת תתקבל בברכה.
ומילה לגבי טל, צר לי, לא משנה כמה היא תייבב - ליבי אינו נפתח אליה. אני מבינה שזה קשה לרצות את אלירן כשהוא נשוי וכל מה שמעסיק אותו זה גל, אני מבינה שקשה לרצות את עומר כששלי מושכת אותו כל הזמן לצד השני. טל היא אישה במאבק, היא שלחה את העורבים המרושעים-משהו שלה בתחילת העונה ועכשיו הקארמה מתחילה לחזור, וזה לא נעים. תהיו חזקים.
