זה היה ניצחון של יובל רפאל. אין שני לה. הקהל באירופה קבע שהיא הייתה טובה יותר מכל אחד אחר, ראויה יותר, סוחפת יותר. אפילו המלחמה המדממת שמחריפה את הנרטיב האנטי-ישראלי וקמפיין ההשמצה שניהלו פרו-פלסטינים ואנטישמים - לא יכלו לה. הייתה שם אמת שהביסה כל תעמולה. כי מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה.
אנחנו מנרמלים מהר תופעות לא סבירות. אחרי שעדן גולן ספגה "הוריקן" של בוז מהדהד במאלמו 2024, למעט תנועת השחיטה בשטיח הטורקיז, כאילו שמחנו לגלות שמפלס העוינות נגד יובל רפאל כמו ירד בבאזל 2025. אפילו נהנינו מעט להישען על השיפור באווירה סביב המשלחת הישראלית, שהפכה מעוינת וקרירה לקורקטית יותר. זה לא שאמנים עמדו בתור כדי להצטלם עם הקולגה הישראלית. שחר חדש לא באמת הפציע. באיזה עולם שפוי נאלץ אמן להתמודד עם קללות במקום להתרכז במוזיקה שלו? אירוויזיון הוא לא גמר ליגת האלופות שבו החוקים ביציעים ברורים, זו אמורה להיות מסיבה ארוכה של שמחה, צבעים ואהבה.
יובל רפאל אירוויזיון 2025 ביצוע גמר
(צילום: באדיבות כאן, תאגיד השידור הישראלי ואיגוד השידור האירופי (EBU))
ברגע שבו איגוד השידור האירופי נקט בשנה שעברה עמדה מלאת אדישות מול השנאה המופגנת לישראל, כדי לא להרגיז אף אחד, הוא למעשה אפשר להכניס לאירוויזיון - בדלת האחורית - אלמנטים חשוכים ממגרשי הספורט. השלב הבא היה ניסיון לפרוץ למגרש, כלומר לבמה, והוא נעצר אתמול בגופם של המאבטחים. ב-EBU בחרו לא להתמודד עם הבעיה הישראלית אלא להעלים אותה. לא ברור מה יותר מעליב. השנה הוחלט על ביטול מסיבות העיתונאים אחרי חצאי הגמר, ייתכן שזה כי אחת מהן ב-2024 הייתה מופע לעג מתמשך לעדן גולן וישראל. סיבה אמיתית לא נמסרה, אבל יש תחושה שמארגני האירוויזיון מצאו דרך להימלט מעימות בין יובל רפאל לתקשורת הזרה והמתמודדים האחרים. כך מנע איגוד השידור האירופי מהצופים חלק מרתק של החוויה, את התגובות המלאות ברגש של האמנים ברגעים שאחרי ההופעה. תארו לכם שהוועד האולימפי היה מונע מסיבת עיתונאים עם הזוכים במדליות אחרי הגמר? לא רק חרפה, אלא טעות מקצועית קשה.
אבל לנו יש את יובל רפאל. התסריט שבו שורדת נובה שהסתתרה מתחת לגופות תעמוד אחרי שנה ושבעה חודשים על הבמה הגדולה באירופה נשמע פנטסטי גם כשכותבים אותו שוב ושוב. הטוויסט העצום דרש מרפאל כוחות נפש אדירים כדי להחליט בכלל להתחיל את הדרך לאירוויזיון ולא, למשל, את המסע לשיקום ארוך אחרי הטראומה שחוותה במסיבה ברעים. כל הטריגרים היו בבאזל כדי להתכתב עם השדים שלה. אבל היא הביטה לטראומה בעיניים ועברה דרכה, בדיוק כמו שהעזה ללכת לבד ברחוב אחרי הטבח למרות התקף החרדה שהקפיא אותה. רפאל הסתכלה היטב על דגלי פלסטין, הנהנה קלות, חייכה ברכות, כאילו לומר: ראיתי אתכם, אני מכירה אתכם, הייתי שם. ואז פתחה מבערים בגרון וכששרה כל כך טוב, הטוהר והאור מהבמה פיזרו את השנאה בקלילות אלגנטית. הקהל נסחף, לא רק באולם, גם ביבשת. עובדה. רפאל סיימה במקום הראשון בהצבעות הקהל באירופה. מדהים.
אירוויזיון הוא פרויקט מורכב שבניגוד למונדיאל או לאולימפיאדה מגיע פעם בשנה ומצריך השקעה אדירה במספר חודשים מצומצם. בניגוד לטורנירים הגדולים בעולם, שבהם אנחנו נעדרים עשרות שנים, הפכה ישראל בשנים האחרונות לאחת הכוכבות במעמד, לכזו שלומדים ממנה. מנגנון הבחירה באמצעות תוכנית הריאליטי "הכוכב הבא" של קשת מוכיח עצמו שנה אחרי שנה, וכך גם הליווי מטעם התוכנית בהמשך. המתמודדים מגיעים לאירוויזיון אחרי שחוו רגעים ארוכים של שידור חי ומסתגלים להתמודדות עם לחץ, כך שגם אם הם מגיעים חסרי ניסיון לחלוטין, כמו רפאל, ההכנסה המדויקת סוגרת את פערים. הבמאי יואב צפיר היה גם הוא בכל הסרטים האלה, מאז ים של דמעות בניצנים 2003. בדרמה הוא בוודאי מבין. ההחלטה שלו לשנות את התו בעלייה הגבוהה של יובל רפאל הייתה גם רגע המפנה שלה ושל המשלחת. כל מאמן של נבחרת ישראל היה זוכה לאמון ארוך אחרי הישגים כאלה. ככה פשוט.
וכמה מגוחך כרגע נראה מכתב היוצרים נגד בחירתה של קרן פלס עוד לפני שהקשיבו לשיר. עוד לפני שהבינו מהי הבחירה המועדפת של יובל עצמה. לא הייתה להם את הקולגיאליות לנשוך שפתיים ולהבין שאין כאן שום קונספירציה. גם לא את התבונה לחכות עד סיום התחרות. היצירה של פלס הייתה המתאימה ביותר ליובל, כמו שהייתה מתאימה ביותר לעדן גולן ב-2024. היחס העוין לא הגיע לה, אבל בישראל אוהבים לבעוט במצליחים ולא תמיד לנסות להגיע לרמתם. אבל אלה החיים, יודעת פלס, ואני מקווה שהיא תמשיך לכתוב לאירוויזיון. לא בטוח שתרצה אגב, אחרי מה שחוותה השנה. שאפו גדול לתאגיד שידע לעמוד מאחורי הבחירה והתעלם מההמולה ומהאוויר החם.
אבל בסוף בסוף, הכול מתכווץ מול יובל רפאל אחת, שהתנהלה באופן מושלם גם מחוץ לבמה. מעטים מאוד היו רגעי השמחה מאז 7 באוקטובר, וגם אז הם אינם שלמים כל עוד אחיותינו ואחינו החטופים בעזה. אתמול הייתה גאווה להיות ישראלי במרכז התקשורת באירוויזיון. עיתונאים כמעט מכל המדינות ניגשו ללחוץ ידיים, בירכו על המקום השני וסיפרו בהתרגשות שדמעו עם הביצוע של הנציגה הישראלית. הם לא דיברו על עזה, גם לא על מלחמה, רק על מוזיקה.
בכל מצב אחר הייתי כותב שיובל רפאל נתנה את הופעת חייה. אבל הייתה כבר כזו, אחרת לגמרי, בהישרדות ההירואית בנובה. עמידתה הנפלאה על הבמה של האירוויזיון, בהתמודדות אמיצה עם פוסט טראומה וחרדה מול יותר מ-120 מיליון איש, רפאל הייתה האור הקטן שאחרי החשיכה לכל חבריה מהמסיבה ביום שבו המוזיקה מתה. הקול של מי שכבר לא יוכלו לשיר.
תודה יובל.
