יום אחד, במהלך נסיעה שגרתית, עשתה מוריה דיין קודיש תאונת דרכים קשה ופגעה ברוכב אופנוע שהתעופף על הכביש לנגד עיניה. בבת אחת היא הפכה מאזרחית שומרת חוק לנאשמת שאימת הכניסה לכלא מרחפת מעל ראשה, והתגלגלה אל תוך אחד הסיוטים המבעיתים שהדעת האנושית יכולה לחשוב עליו.
"נהגתי למבשרת ציון. שעת בין ערביים זוהרת. יצורים אחרונים של יום מתגנבים מתחת לשער, לפני שהלילה יורד. יצורים של לילה חובשים מגבעות ומסדרים צווארונים לפני הכניסה. ואיזו כניסה. איזו כניסה. רעש. גוף מתנפץ. גוף, לא שלי, על גג המכונית שלי. ראש, לא שלי, ניתק מנושאו, עף קדימה על הכביש. ראש על הכביש. המכונית מידרדרת לאחור. אני לוחצת על הכפתור, שוב ושוב, כפתור ההנדברקס, אבל הרכב לא מגיב. נופלת אחורה. מבינה: הרגתי איש ועכשיו גם אני אמות".
כך, במילים מבעיתות והופכות בטן שיש בהן גם משום האימה וגם משום ההיקסמות, דיין קודיש פותחת את "לנהוג בתוך הים" (הוצאת שתיים), ממואר עוצר נשימה, שמתאר באסתטיקה ספרותית כירורגית שלא עושה הנחות, את הסיוט של כל אחד מאיתנו.
הכתיבה עושה בדיין קודיש את מה שכתיבה - כאשר היא נובעת מן המקום ההיולי התהומי של הביעותים - נבראה לעשות. היא מצלילה ומזככת ומתמירה ומחדדת את ההתנסות המסויטת, והופכת אותה לכדי פגיון אינסוף שנתקע וחוזר ונתקע בבשר הנפש, כמו חוטר בתוך קנה שלא מפסיק לירות. וכאלה הן המילים שלה. נורות אל תוך תודעתו של הקורא, שתוך כדי גמיעת השורות בנשימה עצורה, רק מודה לכל מי שאפשר להודות על הקתרזיס המבעית הזה. על כך שהכותבת היא שעברה בתעלת הלידה של האימה, ולא הוא.
"מלאכת הנפש על סף ההריגה", דיין קודיש אומרת באחת השורות בספר, ואכן אי אפשר לקרוא את הספר הזה בלי להיטמע באימתו. העיניים לא רוצות לעבור על השורות, אבל לא מצליחות להפסיק. זה לא רק מה שהיא מספרת, זה גם איך שהיא מספרת. אולי מפני שדיין קודיש היא ד"ר לספרות, חוקרת ועורכת ספרותית, ואולי פשוט מפני ש"פחות מאמת אין טעם לכתוב", כפי שקבעה המשוררת שולמית אפפל.
"מאז הספר הקודם שלי, 'צבים', רומן שראה אור ב-2017, לא כתבתי", היא מספרת כעת בריאיון. "השתתקתי אחריו. הרגשתי שאין לי מה להגיד. גם כדוקטור לספרות וגם עורכת ראשית בהוצאת שתיים, אני קוראת המון ופוגשת המון ספרים, ואני חושבת שמשהו בריבוי הזה השתיק אותי באיזשהו אופן. ואז קרה הדבר הזה שלגביו הניסוח של אפפל הוא מופתי. זה מה שהרגשתי. שמצד אחד פחות מאמת אין טעם לכתוב, וגם שאני לא יכולה להתנגד לכתיבה. כאשר האמת צריכה לצאת אז היא צריכה לצאת".
זאת אומרת האסון כפה את עצמו עליך?
"קודם כל האסון כפה את עצמו עליי. מה שקרה, קרה לי. והוא גם כפה עליי את הכתיבה. האסון התחיל לרחוש בי כמו משהו שצריך לצאת החוצה ולהתפוצץ וזה התחיל להיכתב".
אז קרה לך אסון או קרה לך משהו טוב? כי כתבת ספר מופתי.
"קודם כל קרה לי אסון במובן הזה שפגעתי במישהו", היא אומרת והגוף שלה כמו נספג פנימה. "אחת הדרמות הגדולות כאן, היא שאני לא הגיבורה בסיפור של עצמי. אתייחס תיכף למה זה עשה לי ברמה החיובית והשלילית, אבל יש עוד גורם משמעותי שאני האסון שלו וזה משהו שאי אפשר למחוק".
נכון כי הוא סוחב נכות ברגליים.
"כן. את זה אי אפשר למחוק. ולגבי, אני מרגישה שהאירוע הזה קילף ממני שכבות של עור. בהתחלה הייתי לגמרי חשופית, וגם אם חלק משכבות ההגנה בינתיים חזרו, משהו במפגש היותר פתוח עם העולם הוא מתנה. וגם האסון החזיר לי את הכתיבה ובמובן מסוים החזיר לי את עצמי, כי תמיד הייתי אדם כותב ועד אליו הפסקתי לכתוב. והאסון גם החזיר לי משהו עמוק ביחסים שלי עם העולם. פתאום אני יכולה לתת לעולם משהו, אבל דברים גם נלקחו".
כמו מה?
"אני יותר חרדה, יותר מפוחדת, אני מתהלכת בעולם קצת יותר מבחוץ ויש לזה מחירים".
והאשמה?
"אשמה זה משהו מאוד מעניין והתהליך עם האשמה מאוד הפתיע אותי. הרבה זמן חשבתי שאני לא רוצה להרגיש אשמה, מפחדת להרגיש אשמה. אבל כשנחתמה עסקת טיעון ובעצם נכתב שחור על גבי לבן שאני אשמה, פתאום הרגשתי הקלה גדולה. כל זמן שלא ידעתי אם אני אשמה או לא, אם יאשימו אותי ומה המשמעות של זה, הייתי בייסורים גדולים וחשבתי שאני מנסה לברוח מהאשמה. אבל ברגע שהודיעו לי שאני אשמה הרגשתי הקלה מול המסגור של הסיפור. יש סיפור. בסיפור הזה אני אשמה ואני אשלם מחיר. וזה מרפא. כי את לא צריכה להחזיק במוח שלך את מה שאמור או יכול לקרות. פתאום לדבר הזה יש גבולות. יש סיפור שיש לו התחלה אמצע וסוף. ופה התחילה נקודת ההחלמה שלי", היא אומרת אחרי שנקבע כי עונשה הוא שלילה לתקופה של חצי שנה וחודשיים עבודות שירות.
"אחרי התאונה קמתי בבוקר והרגשתי שהמוות הוא נוכחות קיימת מסביבי"
מדבריה של ד"ר דיין קודיש עולה שגם כאזרחית שעברה על החוק וגם כדוקטור לספרות, היא נזקקה לסיפור. וזה גם המהלך של הספר, שמעיד עד כמה הדחף האנושי הבסיסי של בני אנוש הוא לייצר לעצמנו את הסיפור, שבעצם מארגן לנו את המציאות. ולכן, כוחה העמוק של הכתיבה גם ככוח מתעד, גם ככוח מרפא.
8 צפייה בגלריה
"הרגשתי שאיבדתי את היכולת להדחיק בצורה מיטבית ובריאה". ד"ר מוריה דיין קודיש
(צילום: ניצן מגל)
"באופן קבוע אצלנו בראש, אסונות הם תמיד אסונות של אחרים, התפיסה הזו מאפשרת לנו לחיות. הרי אם היינו מבינים כשאנחנו נכנסים לרכב מה המשמעות האמיתית של הפעולה הזו מבחינת סכנת חיים, לא היינו מסוגלים לנהוג. העובדה שאנחנו מדחיקים את המשמעות של המוות שלנו, של ארעיות החיים ואת זה שאין לנו שליטה בכלום - זה מה שמאפשר לנו לחיות וגם לנהוג".
וכאשר הסיפור שטווינו מתנפץ?
"אז כמו שקרה לי, צריך לארגן אותו מחדש. אחרי התאונה, תקופה לא קצרה קמתי בבוקר והרגשתי שהמוות הוא נוכחות קיימת מסביבי, ולא איזה משהו מופשט שיגיע בסוף הדרך. הרגשתי שאיבדתי את היכולת להדחיק בצורה מיטבית ובריאה. המנגנון של ההחלמה התחיל כאשר התחלתי לאסוף את השברים ולמדתי להדחיק מחדש".
את כותבת: "רציתי לשאוג את הזעם והעלבון של חיי המצומקים... את הקלות שבה המוות יכול לקפוץ פנימה". איך חוזרים מההבנה הזו וחוזרים, כלשונך, "ללבוש את המדים המגוהצים של ההדחקה", כדי להמשיך לחיות?
"זה הכוח של החיים. אם לא מפתחים פתולוגיה, זו הדרך של החיים לתבוע את מקומם, באמצעות ההלבשה של גלימת ההדחקה", היא מתארת גם את מה שכנראה עוברים היום עשרות אלפי נפגעי טראומה שהולכים בינינו אחרי 7 באוקטובר.
"זה לגמרי ככה. כל כך הרבה זמן אחרי 7 באוקטובר היינו בתוך הפצע המדמם הרגשנו שלא נצליח להכניס אוויר, והנה האוויר נכנס וזה מקומם. אני הרבה פעמים כעסתי עד כמה המנגנון שלנו פשוט. קרה דבר, הכול התפרק, אוקי תני קצת לזמן לעבור, תארגני את זה בתוך נקודות, תייצרי ציר והלאה. אבל כמובן שזה לא מוחלט", היא מיד נסוגה. "זה בא בגלים. בטח בנהיגה. תלוי עד כמה הטראומה היא רדיואקטיבית ומכלה את כל מה שסביבה. אני יכולה הרבה פעמים לשבת ליד ההגה ולהרגיש שאני כמו בלון שיצא לו האוויר, מרגישה את הכובד של ההדחקה, את כובד השריון של ההדחקה".
והכתיבה?
"זה מעניין שאת שואלת, כי היא מצד אחד חיברה אותי לעולם ולעצמי ולקול שלי ויכולתי דרכה לגשת מחדש לעולם ולהבין דרך הצורה האמנותית מה קורה לי. אבל אני חייבת להדגיש שלא שיערתי בתחילת הדרך את תפקידה של הכתיבה, לא פתחתי את המחשב עם אספירציות תרפויטיות, לא חשבתי שזה יהיה כל כך אפקטיבי. הגעתי לכתיבה כסוג של צעקה ולא של הבראה. אבל מהרגע שהבנתי שאני כותבת ממואר, זה עזר לי להגדיר את עצמי מחדש בעולם כאדם יוצר, כמי שלא ויתרה על הזהות שלה".
כאשר כתבה על האישה שפגעה ברוכב האופנוע, הגיעה דיין קודיש לאירועים כמתבוננת, כעדה. הבחירה האמנותית הזו, היא מודה, נתנה לה שליטה, אבל גם העמיקה את הניתוק שלה מהדברים הגדולים שקרו. בסיפור הם קרו לאישה ההיא, וגם כאשר הם מכריעי נפש, הרי שההתבוננות בהם מהצד, באופן מנותק משהו, מסייעת לה להישאר על הרגליים.
את זה היא מתארת למשל בפגישה עם קצינת המבחן, שם היא פוגשת אנשים שלכאורה לא נראים כמותה, אבל היא מבינה ש"אנחנו אותו דבר, כולנו מחכים לקצינת מבחן, כולנו נעשה עבודות שירות. הייתי צריכה להחזיק את התנועה הזאת".
את התנועה שהגדירה אותך מחדש כעבריינית? כחסרת אחריות? כפושעת?
"לא. אני לא חושבת שאלה המושגים שדרכם הסתכלתי על עצמי. אני הסתכלתי על עצמי כמישהי שהיא בתוך אזורים אחרים של החיים שלא הייתי רגילה אליהם ועכשיו אני בתוכם".
ועל זה את כותבת בספר: "לברוח משפת האשמה והכאב והאימה אל שדות הניתוק" – זה אפשרי בכלל?
"כתבתי את המשפטים האלה בהתייחס ללב התאונה, לרגעים שבהם הייתי משוכנעת ששליח הוולט ממזרח ירושלים שפגעתי בו – מת. מבחינת הסיפור אני עד היום לא יודעת מה קרה, בסוף בית המשפט הכריע שאני אשמה כי פניתי שמאלה ולא נתתי זכות קדימה והוא נסע בנתיב שלו בלי שראיתי אותו".
את לא רוצה לפגוש אותו?
"לא", היא עונה ברכות כואבת. "קודם כל אני חושבת שהוא לא רוצה לפגוש אותי. אם הוא היה רוצה לפגוש אותי הייתי פוגשת אותו. החיים מורכבים. אני יצרתי את הסיפור שלי, הוא יצר את שלו, הסיפורים האלה לא יכולים להיפגש. אם הם יפגשו כל אחד מאיתנו יצטרך לבנות את הסיפור שלו מחדש, ושוב להיכנס לתוך הכאב".
את כותבת: "ביום שאחרי התאונה עליתי שוב על ההגה". איך הצלחת?
"אין לי מושג. פעלתי מתוך דחף חיים שלא מוסבר. זה לא משהו שאפשר להבין מפה", היא מצביעה על הראש שלה. "אני הייתי על סף מוות ויצאתי ממנו עם הצורך לחיות ולעלות מחדש על ההגה כבר למחרת, הייתה מבחינתי הבחירה בחיים. הרגשתי שאם אני משהה את זה אני מזמינה סט שלם של עיכובים והתנגדויות שילכו ויתפסו מקום, ואני פשוט רוצה לחיות, אני רוצה לנהוג", היא אומרת בלחש את מה שראוי לצעוק, ומסבירה שמכאן גם שם הספר, לנהוג בתוך הים. "זו הייתה נסיעה מאוד קשה שבה נלחמתי עם הפחדים שלי מאבק ראש בראש, זה היה בדיוק לנהוג בתוך הים".
אז גם הנהיגה שלך מופשטת ולא קונקרטית? כי יש תפיסה כזו שהרבה אנשים כותבים מתקשים לנהוג.
"כן? זה נראה לי קשור לאישיות חרדתית ונמנעת, ולא לכך שכותבים הם לא נהגים טובים. עד התאונה הייתי נהגת מצוינת. מאז התאונה אני נהגת פחות טובה כי אני יותר מפוחדת וחסרת ביטחון ובכביש צריך מידה נכונה של ביטחון. החשבתי את עצמי כנהגת טובה נהגתי בקלות, לא היה לי עניין עם נהיגה לפני זה", היא אומרת ולאחר מחשבה מוסיפה: "כשאני אומרת 'חשיבה מופשטת', אני לא מתכוונת לחשיבה מפוזרת, אלא לכך שכאשר אני באה לתאר מוות, אלה הדימויים שעולים לי. אני לא אכתוב גופה ודם אלא יבואו לי הדימויים של חיפושית ועלה".
ובתוך כל האסתטיקה הזו, את לגמרי כותבת באופן הכי גלוי: "פחדתי שאגיע לכלא".
"החרדה הייתה מאוד מוחשית בגוף, למרות שרציונלית האפשרות שאלך לכלא הייתה נמוכה. וכיוון שהפחד ללכת לכלא כל כך איים עליי, גם בספר לקחתי את זה למקום כמעט קומי, והשתמשתי בכל הדימויים שאנחנו מכירים מהסרטים, עם האוכל המגעיל של הכלא, עם העבודה במתפרה. המחשבה על כלא הבעיתה אותי ולא הצלחתי להחזיק אותה כאפשרות מעשית, אז הפכתי את הפחד לדימוי ושיחקתי איתו במחשבה, בסגנון של 'מה, אני אכנס לתוך סדרת כלא עכשיו?' אבל זה עורר בי חלחלה. אין לאף אחד כלים לדמיין סיטואציה כזו", היא מציירת את מה שהוא כנראה אחד הפחדים הכי עמוקים של כולנו.
בעצם, בבת אחת, עברת מהיותך אזרחית חופשייה, לנאשמת שמגיעה לבית המשפט כלשונך "בליפסטיק ועקבים", והחירות שלה עשויה להישלל ממנה.
"שם הרגשתי את השרירותיות של החיים, והגיחוך שאימצתי בכתיבה קשור בזה. לא סתם כתבתי ליפסטיק ועקבים, כי מהרגע שהתאונה קרתה, התחיל משחק תפקידים משונה שגם אני שיחקתי בו תפקיד. כולם סביבי היו גברים, מבוחן התנועה, דרך חוקר המשטרה, עורכי הדין, השופטים וכמובן כל העבריינים הנאשמים שישבו באולם בית המשפט. יש שורות כאלה, ספסלים, מין פס נע של מכונת צדק חורקת. ובבוקר ההוא של הדיון הראשון שבו הקריאו את האישומים, היינו שתי נשים – אני ותובעת משטרתית מטעם המדינה שבעצם היא זו שתבעה אותי על הפגיעה ברוכב האופנוע. אני חייבת לומר שבתוך התיאטרון שהרגשתי שאני בתוכו, דווקא היא, האישה, אימצה את הקודים הגבריים יותר מכולם. היא הייתה מאוד נחרצת, החלטית, אסופה, ובאופן אבסורדי למרות שהכוח שלה הופנה כלפיי, הבנתי איך היא משחקת את התפקיד שלה, כמו שאני משחקת את התפקיד שלי".
זה הופך בטן מה שאת מתארת. הכול משחק? גם באולם בית המשפט?
"זה ממש מה שהרגשתי. זה באמת הכאיב לי. השרירותיות הזאת. אנחנו כחברה מפקידים המון המון כוח בידי המערכות, ויש לנו לצד הציניות והביקורת גם כמיהה שהמנגנון הוא הגיוני, שהוא לטובתנו. אבל הנה פתאום נחשפתי למרחק בין איך שאנחנו חושבים שהמערכות עובדות, לבין איך שהן עובדות בפועל, כאשר כל צד במשחק הזה ממוקם בפוזיציה שמגדירה את אופן הפעולה שלו. התובעת שצריכה להיות קשוחה, השופט שצריך להקשיב באופן מאוזן ולהיות גם נגיש אבל גם רם מעלה, הנאשמת, כלומר אני, שצריכה לבוא מלאת רצון טוב ועם ראש מורכן ומרגישה אשמה כי היא באה עם ליפסטיק ועקבים, למרות שבאולם מלא גברים הרגשתי גם שזה מהלך נכון, וגם עורך הדין שמצד אחד רוצה לייצג אותי הכי טוב שאפשר, ומצד שני חשוב לו מאוד להרשים את השופט".
"הסיפור שלי הוא כואב, אבל יש בו גם ממד של נס כי שנינו ניצלנו ממוות"
היא בת 42 ונשואה לאסף, מנהל בחברת הסיעוד מתן, והשניים הורים לארבעה ילדים בגילאי 12 עד 3, המשפחה מתגוררת בישוב שקף שבחבל לכיש. את שלושת התארים שלה בספרות עשתה באוניברסיטת בן גוריון עם מורים כמו עמוס עוז ז"ל וחיים באר, שאיתו עד היום היא בקשר, אבל עוד לא שלחה לו את הספר.
"התחלתי לערוך כבר בתואר השני יחד עם פרופסור יגאל שוורץ ולאורך השנים התאהבתי בעבודת העריכה הספרותית. יש בה משהו מדהים. את מייצרת מערכת יחסים גם עם טקסט וגם עם בן-אדם והעבודה הזו עם בן-אדם היא עבודה מורכבת ומעניינת, כי את צריכה גם להיות השוליה שלו, לעזור לסופרת ולנכש לה את הפסיקים, אבל את גם האמא הגדולה שלה, זו שמחזיקה אותה במהלך הכתיבה".
מי הייתה האמא הגדולה שלך בספר הזה?
"מירי רוזובסקי, המו"לית של הוצאת שתיים, שבה אני עובדת כעורכת ראשית. שתיים היא אחד מהשינויים הטובים שקורים בשוק הספרים, כהוצאה שרואה בספרות חלק ממרקם חברתי ואנושי. ובכלל, רוזובסקי היא מו"לית מדהימה, שגם עודדה אותי לכתוב את הספר וגם ערכה אותו והחזיקה אותו איתי".
וכאשר מדברים על מי היא, יש להזכיר שדיין קודיש היא בתו של הרב יוסף דיין, פעיל תנועת "כך" שנחשב מקורבו של מאיר כהנא ומי שייצר בעבר לא מעט פרובוקציות. אם זו כוונתו להטיל פולסא דנורא בתקופת ההתנתקות על ראש הממשלה דאז אריאל שרון או כשהוביל טקס קללה דתי שרבים רואים בו אירוע מרכזי בהסתה שהביאה לרצח רבין.
"זה כבר הרבה שנים לא רלוונטי, אבא שלי כבר לא פעיל פוליטי, הוא אדם מבוגר מאוד ואין לי מה להגיד על זה. לא כי אני רוצה להחביא את זה, אלא כי זה לא העניין בשיחה שלנו", היא זעה באי נוחות במושב הכיסא בבית הקפה שבו אנחנו מדברות כבר שעה ארוכה.
ועד כמה את רחוקה ממעשיו של אבא שלך? עד כמה דעותייך שונות?
"אני רחוקה מאוד. אני לא באזור הזה".
למרות שגדלת לאורו.
"לא גדלתי לאורו. גדלתי בביתו, ואני מתנגדת להרבה דעות שהוא מחזיק בהן".
אז איך מצליחים לפתח תודעה אחרת?
"את היכולת הזו דווקא לקחתי ממנו. הוא אדם מאוד ביקורתי, מאוד עצמאי במחשבה, מאוד חריף, מאוד מקורי ואם כבר אז זה הוא שנתן לי את הכלים לחתור נגד הדעות שלו ולהתרחק מהן".
ובכל זאת, מה את מרגישה כשאת רואה היום לאן לקח אותנו הכהניזם?
"הכהניזם הייתה תנועת שוליים, וככזאת היא לא איימה עמוקות על החברה. הבעיה שלנו זה לא קיומם של השוליים, שתמיד קיימים, אלא זו קריסת הפרבולה שבעקבותיה המרכז הלך אל השוליים. וזה לא רק בישראל. אנחנו רואים תנועות עולמיות ורואים איך ערכי המתינות, הפרגמטיות, הפשרה כדיאלוג והפוליטיקה כמערכת של פשרות נדחקים הצידה על ידי שיח מקוטב, פרטיקולרי, שטוח שבתוכו המורכבות נתפסת כחיסרון, כחולשה, במקום להבין את המורכבות כיתרון".
את מחזירה אותנו למורכבות שאת נושאת בעקבות התאונה. מה קורה איתך היום את שנתיים וחצי אחרי.
"בהתחלה היו לי דמיונות משונים, היו לי פלאשבקים של התאונה בלי הפסקה והיו לי חזיונות שבהם פתאום ראיתי את שליח וולט שפגעתי בו. בדמיוני גם עליתי לקבר שלו, עליתי לקבר שלי, המוח שלי השתולל. זאת הייתה סיטואציה שלא עזבה אותי הרבה זמן. לאט לאט זה התחיל להתפוגג בגלל השילוב בין כוח החיים שהוא כל כך חזק, ובהמשך המסגור של הסיפור, ועסקת הטיעון והעובדה שהתחלתי לשלם את חובי בעבודות שירות".
ושלילת הרישיון. את ממש מתעכבת בספר על תחושת הביזוי בהגיעך לתחנות מרכזיות, במרוץ שלך בין קווי אוטובוסים.
"התחלתי את השלילה בסוג של 'אוקי זה העונש שלי בואו ניקח את זה מכאן'. לא האמנתי עד כמה החוויה הזו החלישה אותי. אני גרה במושב מרוחק ובאמת לא הצלחתי להתנייד. הרבה פעולות שהיו בסיסיות, הייתי צריכה לעצור ולחשוב איך אני עושה אותן - לנסוע לסופר, להביא את הילדים לחוגים, ללכת לעבודה, להגיע ללמד באוניברסיטה, להגיע לסדנאות כתיבה, למפגשים עם סופרים. שעות ביליתי בתחנות אוטובוסים, בתחנות מרכזיות, באוטובוסים עצמם המקרקשים. הייתי יושבת עם בחילה כמו נערה בת 16, הכול חזר אליי. יש לנו ציר בחיים - היינו בתקופה הזו ואנחנו כבר לא בתקופה הזו ופתאום קרה משהו וחזרתי להיות נערה וחיילת".
חסרת אונים?
"כן הרגשתי מאוד חסרת אונים, שמפשיטים אותי מההישגים שלי, מהשנים שעברתי. אני יושבת ליד חייל ואנחנו אותו דבר, זה כמו באולם בית המשפט עם העבריינים, או בתחנה של קצין המבחן. אני כמו כולם שם. העצמאות שנשללה ממני גם גרמה לי לעשות פחות. אם אני לא יכולה להגיע למקומות, אני פחות יוצאת, פחות יוזמת, והרגשתי שאני מתעטפת בשכבה עבה של חידלון וזה היה מאוד קשה".
8 צפייה בגלריה
"לא גדלתי לאורו של אבא שלי. גדלתי בביתו, ואני מתנגדת להרבה דעות שהוא מחזיק בהן". ד"ר מוריה דיין קודיש
(צילום: ניצן מגל)
זה ציני ואף מקומם שאת מדברת על הקושי שלך, כשבביתו במזרח ירושלים נמצא רוכב האופנוע, שהוא הנפגע בסיפור.
"כן. זה המאמץ המרכזי בספר שלי. להבין מה הסיפור שלי, איך מותר לי לספר אותו, מה מותר לי להרגיש ולהתמודד עם הדרמה הזו שאני לא הגיבורה בסיפור של עצמי. אבל בסוף אני יכולה לחיות רק בתוך עצמי. כשקשה לי, וקשה לי, הספר הזה" – היא נוגעת בספר עצמו כמו במעקה בטיחות – "אני מדברת עם הנפגע באמצעות הספר, לא כי אני פונה אליו באופן ישיר, כי את זה היה לי קשה לעשות".
אבל בסוף את כן פונה אליו.
"נכון רק אחרי שהצלחתי לנסח את הסיפור שלי, הצלחתי גם לדבר אליו ולהסתכל אליו בדימיון שלי בלי לכעוס. לפני זה לא יכולתי. זה יותר מידי איים עליי וזעזע אותי. לא ידעתי מה מותר לי להרגיש. ונוסיף לזה עוד רובד, איך בכלל מותר לה להרגיש קשה, בתוך האסון הקולקטיבי של 7 באוקטובר".
איך באמת מתמודדים עם אסון אישי בתוך טראומה קולקטיבית?
"בהרבה מובנים, הטראומה הקולקטיבית החזיקה אותי. כי כשהעולם שלך נסדק ואת לבד, את לא מובנת. אבל כאשר העולם כולו נסדק, זה נותן פרופורציות. הבנתי שאוקי, הסיפור שלי הוא כואב, אבל יש בו גם ממד של נס כי שנינו ניצלנו ממוות. כשהאסון קרה לי, כולם היו בתוך שבר, כל המרקם של המדינה השתנה, והייתי מחווטת ומחובקת בתוך השבר, וגם זה מאוד הניע אותי לעשיה שקשורה ב-7 באוקטובר. יזמתי פרויקטים של כתיבה, ערכתי אסופות שעסקו בכאב הלאומי, שהניע אותי לעשיה, בעוד שהכאב האישי גרם לי להתאבל".
