אפילו בחלומות שלה הילה רוח לא ציפתה לשמוע את עצמה מכריזה "זאת השנה שלי". בחוץ וגם בפנים הכול צעק הצילו, במצעד הפזמונים השמיעו אזעקות והחשק לעשות מוזיקה גירד את הרצפה. אבל דווקא אז, לילה אחד, הגיח מתחתיות התת-מודע הגיח המשפט "זאת השנה שלי" ואיתו גם הפזמון של השיר כולו: "ואולי זאת השנה הכי יפה בחיי/ כן כולם ככה יגידו עליי/ זאת השנה שלי הלוואי/ זאת השנה שלי".
"משהו בשיר הזה פתאום החזיר לי את התחושה של החשק והחיוניות, ומשם התחיל מרכז התנועה של האלבום", היא מספרת בריאיון ל-ynet, "זה באמת היה דבר מאוד מוזר, בזמן שבחוץ הכול זוועה בוערת וגם בחיים שלי".
מה קרה, אם אפשר לשאול?
"היו כל מיני אירועים רפואיים במשפחה שלי וגם אצלי, שלא בא לי לדבר על זה הרבה. אבל נגיד שהרבה שירים נכתבו בבתי חולים. במקביל גם כאילו העולם נהיה מה שנהיה ממנו ואז זה נורא מבלבל. זה פשוט מתקיף אותך מכל הכיוונים. ומה שמדהים זה שלמרות שהכול זוועות עולם – נפשית ופיזית - ובסוף אני ישנה וחולמת ש'זאת השנה שלי'. המוטיבציה היא כל כך פשוטה וילדית ומפגרת".
אבל היא גם עוזרת אם הרעיון הוא להוציא אלבום מעולה. "שחור זוהר", הרביעי במספר של רוח (שיושק ב-21 במרץ במועדון הבארבי), הוא יצירה שונה משלושת קודמיו: 15 שירים שבהם הכותבת שהתהדרה לא פעם בריחוק עתיר פאסון או בסוריאליזם צבעוני, החליטה להגיש את הקרביים למנה עיקרית, ובכך לנסות להבין מה בעצם עבר על רבים ורבות מאיתנו במשך שנתיים וחצי – אנד קאונטינג - של טרפת. יחד עם המפיקים גילברט ברויד ואורי קוטנר היא רקחה סאונד שיש בו את החתימה המוכרת, מעין אפלה טווין-פיקסית ורוקנ'רול של סרטי אימה טראשיים, לצד רוך ופגיעוּת של מי שמבינה שהיכולת לשלוט במציאות היא לא יותר מאשליה. "זה כן באיזשהו מובן אלבום מלחמה בשבילי", היא אומרת, "אבל הוא לא רק המלחמה שבחוץ".
חשבתי שזה גם קשור אולי למשבר גיל 40.
"אני לא חושבת, פשוט האלבום שהגיע כשהמשבר הקיומי הוא כל כך גדול. נראה לי שיש הרבה מוות באלבום, ובמוות יש הרבה הסתכלות על זמן".
בגלל שזה אלבום יותר אינטימי, נניח, האם את שואלת את עצמך "איך רואים אותי" או "איך אני משתקפת ממנו"?
"וואי, איזו שאלה יפה. התשובה היא כן, אבל באותה מידה זה גם אזור במוח שלי עם מכונות עשן וערפל, (לכן) אי-אפשר באמת להסתכל על זה ואני לא אדע בחיים. בסוף אני לא יכולה לשלוט בזה בשום רמה. אני יכולה להיות בן אדם שנמנע מלכתוב את דם ליבו. בוא נגיד שבאלבום הזה (הסתכלתי על הטקסטים) והייתי כזה 'אוקיי מביך', כאילו הכול ממש-ממש בחוץ. עבדתי עם יהלי סובול ואני משמיעה לו דברים ואומרת לו 'מה זה, זה נורא-נורא סחי'. והוא אומר לי 'את בחיים לא תהיי סחית, מה את רוצה?'".
גם בפורמט החשוף, רוח לא ויתרה על היתרונות השמורים לאנשים עם זרם תודעה קדחתני, וההתנגשות בין הצדדים הולידה את אחד השירים הכי יפים שלה: הוא נקרא "אמאל'ה" אבל כל מי שיאזין לו יבין במהרה שהשם היה צריך להיות "החתונה החרדית שלי". ומה שיותר חשוב: זה הכי קרוב ומשכנע ל"אנחנו נשארים בארץ" שהאינדי הישראלי מסוגל לספק בשלב זה: "בסוף אני נשארת כאן/ זאת החתונה החרדית ש'לי/ קצת רציתי אי אפשר בלי/ אין מצב עוזבת ת'הורים ש'לי/ ויש לי פה דברים/ והם כבר לא יורים/ אמאל'ה".
בחתונה הזאת מי שמתחתנים זה את והמדינה.
"כן, זה שידוך מעניין. זה בא בכל השיח הזה סביב החרדים והפילוג וכאילו איזה מקום הפכנו להיות. ואז אני אומרת 'אה, זה בעצם אני. בעצם קיבלתי שִידֶך והנה ההתמודדות שלי'. וטרנטינו בוחר בזה!"
השיר, כמו האלבום כולו, נשמע כמו תהליך של השלמה, של זה מה יש: ישראל, מלחמות וגם טרנטינו ומדיח כלים. אני תוהה אם לאורך התהליך גם הייתה נקודה שאמרת לעצמך "מה בכלל הטעם"?
"אתה מתכוון באופן כללי או ביחס לאלבום? כי אמרתי את זה לעצמי הרבה".
אני חושב שאמנים מתייחסים לאלבומים באופן שהוא הכי קרוב לילדים, אז שואלים האם יש טעם להביא ילדים לעולם כזה: אתה אומר אוקיי, מי יקשיב? למי אכפת?
"כן, סיטואציה כל כך כאוטית, אבל בסוף זה ממש מחזיר אותי כזה למתי שהתחלתי לכתוב שירים, שבעצם עשיתי את זה כדי להרשים חברים. פתאום נהייתה לי איזו קבוצה של אנשים שאיתה אני מתקשרת ובא לי פתאום בא לי להשמיע למישהו משהו או משהו כזה. השאלה 'מה הטעם' מלווה הרבה שירים באלבום הזה".
ומה שיפה: אין תשובה. בשיר הראשון, "טבע" את שרה על הצורך בקלוז'ר. ואז עוברים עוד 14 שירים והאלבום נגמר ואין באמת קלוז'ר, בטח לא מעצים. זה לא פוסט בפייסבוק.
"כי אין. זה אנטי פוסטים בפייסבוק, עולם שבו הכול זה לייק ודיסלייק. אני אומרת בואו נהיה רק במורכבות ורק באפור, כי שם אנחנו. זה לא איזה מסע של 'יציאה לאור'. זה השחור והוא זוהר וזה החיים. זה מה יש".
והיה לך חשוב להגיד את זה בצורה יותר, איך לומר, נגישה?
"אולי אני קצת פחות הזייה באלבום הזה".
"שני יוצרים בבית זה באמת סיפור מההפטרה"
בהינתן שאחד משירי אלבומה הקודם, נקרא "אני חיה בתוך הגרעין האיראני" (שכתבה תהילה חכימי), רוח לא ממש הופתעה לגלות שמתייגים אותה בסטורי לכבוד פתיחת המלחמה בחודש יוני. "מישהי תייגה אותי וכתבה 'הילה רוח תראי מה עשית'", היא צוחקת, "הרגשתי הכי אשמה".
אבל דווקא אחרי הפסקת האש, כשכל המדינה הוציאה את הראש מהמקלטים ומיד חזרה להתנהג כאילו כלום, נפלה על רוח ההבנה שזה לא הגיוני. "היה יום שבו אמרו 'זהו, נגמרו ההגבלות' ויצאנו והיה מפוצץ. וכולם כזה המומים ומתחבקים. כאילו זרקו להיפסטרים 'צאו לרחוב היפסטרים! אתם יכולים!' לפני רגע פאקינג נפלו בניינים".
התחושה הביזארית הוציאה ממנה את "אולי זה נגמר" הנפלא, מעין קינה עצמית-קולקטיבית שמעלה באוב את ענבל פרלמוטר ז"ל בכנות הערומה אך נטולת הוולגריות וגם את הקטעים היותר עדינים של ניו אורדר ו-LCD סאונדסיסטם. "התחושה הזאת שאומרים לך שמשהו 'נגמר' עוררה בי את ההתקף הפסיכוטי שהוא הטקסט הזה בשבילי", היא אומרת, "פשוט התעוררה בי כמות מטורפת של חמלה כלפי כל האנשים האלה שפגשתי שם, חמלה של אנחנו פשוט בדבר הכי מטורף בעולם. פתאום הלב שלי נשבר ונפתח ויצא מין 'יואו, איזה חמודים אנחנו, איזה Fucked Up הכול'".
לא פלא שרוח מצאה את עצמה מזדהה מאוד עם נונו, ובמיוחד עם השיר "תנו לי לשכב על הספה עם מגבת" ("תנו לי ביטחון שב-33 דקות הבאות/ לא יקרו אסונות אזעקות ועוד"), מה שהוביל ליצירת קשר, ביצוע משותף בבארבי ומשם להפתעה: "הלם העתיד", שיר באלבום החדש שבו נונו מתארחת. "היה חיבור והיא מגניבה ברמות. היא גם בדיוק הדור הזה שאני מדברת עליו. אני מדברת על 'הלם העתיד' והיא הלם ההווה".
אגב הלם ההווה, ב"משפיעניות" את מספרת על גלילה באינסטגרם ורכישות מיותרות. את הטיפוס?
"אני הכי. היום זה קרה לי".
איזה דבר מיותר הזמנת לאחרונה?
"מדבקה ששמים על המצח בלילה ואמורה למחוק לי את הקמטים. אני הולכת לישון עם זה, אסור לגעת בי, קמה בבוקר ולא קרה דבר. זה פאקינג מדבקה, מה אני ילדה בגן? אחיינית שלי יכלה לשים עליי. אז איך בן אדם בכלל מצליח לא להיות קורבן של זה? אבא שלי, אדם מבוגר, עברו עליו דברים, בטיקטוק כל ערב".
נונו היא לא האורחת היחידה באלבום, במה שמהווה שינוי דרמטי אצל סוליסטית תחרותית כמו רוח: גם נוגה (נוגה יטח) מתארחת ב"פרא" וקוסטה קפלן ב"תרים ת'ראש". בהתחשב בזה שהאחרון הוא גם בן זוגה ומוזיקאי מוכשר בפני עצמו, ניכר שרוח הלכה רחוק למדי עם הנכונות שלה לשתף אחרים בפרונט. "הרגשתי כבר מעין יאללה-יאללה, אנחנו ממילא צריכים לעשות הכול ביחד".
אחרי שיר נשאר רק ילד.
"גם על זה צריך לעבוד".
ותוכנית בוקר משותפת.
"כן, אבל רק הוא יקום. הוא ממש ינסה להעיר אותי ואני אגיב בעצבים".
זה מצחיק, כי החלק הזה של השירים באלבום עוסקים בפרידה, בכעס, בקנאה.
"לא הכול דוקו בחיים. שני יוצרים בבית זה באמת סיפור מההפטרה, אבל אם כבר אני וקוסטה רק נהיים חברים יותר טובים. אי-אפשר אחרת בתקופות כאלה".
ב"תרים ת'ראש" את כותבת ש"סבא היה אלוף טוניס, הוא התאגרף ומת לפני שאני נכנסתי לזירה". זה נכון?
"כן, היה מתאגרף בטוניס ואז כשהם עלו לארץ הוא לימד פה. זה דבר שמאוד מגניב אותי לדעת שיש לי בגנים בנוסף לכל מיני דפקות".
